הליכה במדבר עניינה 'ביטול' • מדוע מעשיהם של עדי שקר טעונים בושה מיוחדת? • פנינים מתורת רבותינו נשיאינו על פרק התהילים של הרבי
"אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים, בְּתוֹרַת ה'"
(תהילים קיט, א)
תוכנו הפנימי של פסוק זה מכוּון ומרמז על יציאת מצרים, כדלהלן:
התורה מספרת (שמות יג, כ) על מסעם של בני ישראל לאחר יציאת מצרים: "ויחנו באיתם בקצה המדבר".
השם 'איתם' מורה על עניין התמימות. במדבר, נעשו בני ישראל 'תמימים', שנאמר (במדבר יד, לה) "במדבר הזה יתמו" (ע"פ זהר פרשת שלח דקס"ג סע"ב). רצונו של הקב"ה היה שיהיו "תמימי דרך", כלומר, יעמדו בתנועה נפשית של 'תמימות' כדי לקבל את התורה, כדברי המכילתא (ר"פ בשלח) "דרך – כדי ליתן להם את התורה שנאמר בכל הדרך אשר צוה... ודרך חיים".
וכן נאמר בתנא-דביה-אליהו (יז) שישראל יצאו ממצרים למדבר כשאמתחתם חררה (מצה) אחת בלבד, ובכל זאת לא הרהרו אחר דרכיו של הקב"ה, והיו תמימי דרך, וזה לשונו: "כשיצאו ממצרים למדבר, על חררה אחת יצאו, ולא הירהרו אחר דרכיו של הקב״ה ולא אמרו שום דבר, אלא היו תמימי דרך בדבר".
ועל זה אומר במדרש תהלים: "'אשרי תמימי דרך' - זה דור המדבר... פשוטים שבדור. תדע לך, שהיו תמימים. באו לים ואמר להם לירד לים – וירדו. וכן לצאת למדבר – ויצאו. אמר להם לקבל את התורה – וקבלו... לכך נאמר זכר לעולם בריתו, וכן אשרי תמימי דרך".
המדבר מייצג, אפוא, את התמימות – מדריגה שלמעלה מהשגה, והיא בחינת תמימי דרך – ביטול שלמעלה משכל.
וזה שנאמר "ויחנו באיתם בקצה המדבר" – שרצונו של היהודי להיות תם אף שלא הגיע עדיין לתכלית התמימות שהיא עניינו של המדבר. ולמרות שלא הגיע לדרגה זו, הוא שואף ומשתדל להתנהג בתמימות, ועל כן נקרא 'איתם'.
(אור התורה פ' בשלח ע' שפא)
"אָז לֹא אֵבוֹשׁ, בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְוֹתֶיךָ".
(תהלים קיט, ו)
כתב הרמב"ם בהלכות עדות (פי"ז ה"ב): "וכיצד מאיימין עליהם... מודיעין אותם כוח עדות שקר ובשת המעיד בה בעולם הזה ובעולם הבא".
ויש להבין: בכל האיסורים בתורה לא מצאנו שמודיעים לעדים שתהיה להם בושת בעולם הזה ובעולם הבא, ובמה קשורה עדות שקר דווקא לעניין הבושת?
ויש לבאר:
מציאותו של יהודי היא עדות על הקב"ה, כמ"ש (ישעיה מג, י. ועוד) "אתם עדי". ועל ידי הנהגה טובה וישרה הוא מעיד על הטוב והיושר של הקב"ה כביכול.
ולכן, דווקא בעדות שקר מאיימים ומזהירים את העדים שלא ישקרו ויגרמו לבושת, משום שבעדותם נעשה ההפך מכל עניינו של יהודי – להעיד על הקב"ה, ולכן נעשה בושת, משא"כ שאר האיסורים הם עניינים פרטיים.
גדרה של "בושת" הוא חסרון בעניין נפשי. אמנם, בממונו ובגופו לא חסר דבר, אבל אדם בזוי מאבד את כל תוכנו. ולכן עדי שקר מאבדים את כל עניינם ותכנם לאחר השקר.
וזו המעלה שב"הביטי אל כל מצוותיך" היא "לא אבוש" – כדי שיהודי יהיה עדות על הקב"ה בשלימות, זה על ידי ידיעתו את כל הלכות המצוות. ומכיוון שהמצוות הן רצון ה', הנה על ידי שרצון ה' נמצא בגילוי בידיעתו של האדם – על ידי זה הוא מעיד בשלימות על הקב"ה.
ולכן מדייק ש"לא אבוש" הוא "בהביטי אל כל מצוותיך" – גם כשיודע את ההלכות הנוהגות בזמן הזה, אמנם, לא יחסר לו מאומה בקיום התורה ומצוות שלו, אך יש לו להתבושש מצד זה שחסר אצלו בעניין עקרי ויסודי בחיי היהודי – "אתם עדי", ידיעת כל ההלכות שבמצוות, ו"אז לא אבוש – בהביטי אל כל מצוותיך".
(תורת מנחם תשמ"ו ח"ב עמוד 655) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
