השמועה נפוצה במהירות בקרב יהודי גאורגיה: צדיק גדול התיישב בעיר רוסטוב שבדרום רוסיה. עד מהרה התארגנה משלחת של נכבדי העדה, לחלות את פניו של רבי שלום-דובער שניאורסון, אדמו"ר הרש"ב, שנאלץ לעזוב את העיירה ליובאוויטש, בשל קרבתה לאזורי הקרבות של מלחמת העולם הראשונה.
באותה עת, בשנת תרע"ו (1916), עמדה יהדות גאורגיה לפני אתגר גדול. הקהילה ידעה פריחה ושגשוג, מנתה עשרות אלפים והתברכה בתלמידי חכמים ורבנים. ואולם הייתה חסרה תשתית חינוכית, שתבטיח את העברת התורה לדור הבא. הדור הצעיר עדיין החזיק ביראת שמיים, אך ניצני הבוּרוּת כבר נתנו את אותותיהם, והדאיגו את מנהיגי הקהילה.
המשלחת בחצר הרבי עוררה עניין רב. היהודים הגאורגים היו לבושים בבגדי קוזקים, והופעתם עוררה רתיעה בתחילה. הרבי הרגיע את אנשי הבית ואמר: "הם לא קוזקים גויים אלא יהודים! פִתחו את הדלתות והכניסו אותם פנימה!".
הרבי קיבלם במאור פנים והתרשם מיראת השמיים שלהם. הם נשקו את המזוזות באמונה תמימה, והרבי הגיב בחיוך לַניגוד שבין מראָם החיצוני להתנהגותם היהודית: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו". הרבי דיבר ביידיש, והבאים השיבו ברוסית. בנו של הרבי, אדמו"ר הריי"צ, שימש מתורגמן.
מהפגישה הזאת נולדה משלחת החסידים הראשונה ליהדות גאורגיה, שהייתה תחילתה של ידידות מפוארת בין שתי הקהילות. הרבנים, שאימצו את יהדות גאורגיה, בהדרכת הרבי, היו הזרעים הראשונים של עולם השליחות העולמי של חסידות חב"ד.
אחד השליחים היה הרב שמואל לויטין, חסיד מופלג וגאון בתורה, שבמצוות הרבי התיישב בכותאיסי, ונהפך לדמות מרכזית בהוויי הקהילה היהודית במדינה. הוא וחבריו הקימו מוסדות חינוך, הרביצו תורה והכשירו אנשי מקצוע בתחומי הדת. רבים מיהודי המקום ראו בו את מורם ורבם.
משה טרטור היה אחד מהם. יהודי עשיר, שניהל עסקים מסועפים בכותאיסי ובסביבותיה. הוא התברך במידת החסד ופיזר צדקה ביד רחבה. ידידות עזה נרקמה בינו ובין הרב לויטין.
הרב לויטין היה ער לכאב גדול של משה ורעייתו. שמונה-עשרה שנים חלפו מנישואיהם וטרם נפקדו בילדים. כל כספו נחשב בעיניו כקליפת השום, כל זמן שביתו הגדול והמפואר נותר ריק מילדים.
בשנת תרע"ט התעתד הרב לויטין לבקר את רבו ברוסטוב. קודם הנסיעה פנה אל היהודים האמידים בבקשה לתרום לטובת החזקת חצר הרבי, שבאותה עת הייתה נתונה במשבר כספי קשה. משה טרטור תרם סכום נכבד, שהביע את הוקרתו לתרומתו הגדולה של הרבי ליהדות גאורגיה.
בעומדו לפני רבו, הזכיר הרב לויטין את עניינו של משה וציין את שוועתו לילדים. רבה הייתה שמחתו לשמוע ברכה מפורשת יוצאת מפי הרבי: "השם יתברך יעזור שייוולד לו בן זכר!".
עם חזרתו לכותאיסי שיתף הרב לויטין הנרגש את משה בברכת הרבי. הלה נדבק בהתלהבותו, ואימץ את הדברים באמונה שלמה. ואכן, כעבור זמן מה נפוצה שמועה בעיר שהרבי הרש"ב בירך את משפחת טרטור, וכי ברכה זו כבר החלה להתממש...
ואולם הזמן חלף והבשורה המיוחלת בוששה לבוא.
בשנת תר"פ, האחרונה לחיי אדמו"ר הרש"ב, התעתד הרב לויטין לבקר שוב בחצר הרבי, והפעם בלוויית תלמידיו מהישיבה שהקים בגאורגיה. טרם צאתו פנה אליו משה טרטור וביקש לתרום סכום נכבד בעבור הרבי. הוא מסר לידי הרב עשרים וחמישה אלף רובלים – סכום עצום באותם ימים. אגב שיחתם התעניין הרב לויטין בזהירות אם נכונה השמועה שהתרוצצה בעקבות ברכת הרבי הקודמת.
"כן", הודה האיש בשפל קול, "כבר דימינו לראות את הישועה סוף-סוף, אלא שלמרבה הצער אירעה בעיה רפואית והתינוקת לא שרדה"...
הרב לויטין ציין לעצמו כי הרבי הבטיח בן זכר, ואם כן, אין זו אותה ברכה מיוחלת. הוא החליט להעלות את העניין לפני הרבי בביקורו.
הרב לויטין התלווה לתלמידי הישיבה בהיכנסם ל'יחידות' – פגישה אישית עם הרבי, ושימש מתורגמן בעבורם. כחסיד נאמן, הכניסה אל הקודש לוּותה תמיד ברצינות רבה וביראת כבוד גדולה. קדמה לה הכנה רוחנית ארוכה וחשבון נפש אישי, שהרי רגעי ה'יחידות' הם המשמעותיים ביותר בקשר שבין רבי לחסיד.
הרב לויטין הניח לפני הרבי את כספי התרומה של משה טרטור. מבע פליאה עלה בעיני הרבי. "זה סכום גדול מאוד!", אמר בתמיהה.
הרב לויטין שיתף את הרבי בסיפורו של האיש. הוא הוסיף וציין את מפח הנפש של היהודי ורעייתו כאשר זיק התקווה שכבר החל מבצבץ – כבה כלעומת שניצת.
כשסיים את דבריו, נענה הרבי מייד: "שיתברכו בזרעא חיא וקיימא!".
הרב לויטין חש הקלה גדולה. הרבי נתן ברכה מפורשת, והיא ודאי תתקיים. ואכן, באותה שנה זכו ר' משה טרטור ורעייתו בבן זכר בריא ושלם.
(לרגל ב' בניסן – יום ההילולא המאה של הרבי הרש"ב) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
