"באתי להציע לך עסקה", אמר מחמוד אבו-סלמן לישועה שפורטש, שכנו, כשזה פתח לפניו את הדלת. "אשמע בשמחה", נענה המארח, והוביל את שכנו אל הטרקלין המפואר. השניים שקעו בכורסאות הנוחות, והעשיר היהודי כיבד את עמיתו בקפה מהביל ובדברי מתיקה.
"ניגש ישר לעניין", פתח השכן, מדלג על שלב דברי הנימוסים ואינו מתאמץ להפיג את העננה השורה על פניו. "מה קרה, ידידי?", שאל ישועה, בנימה דאוגה. בין השניים שרתה ידידות ארוכת שנים, בשל מגוריהם המשותפים בשכונת היוקרה בעיר סאלי שבמרוקו והיותם עתירי נכסים.
"אני מציע לך לקנות את הפרדס שלי", הטיל מחמוד את הפצצה.
"מה?! השתגעת?!", נזעק היהודי. "מי מוותר על שכיית חמדה שכזאת?!".
בתוך נכסיו של מחמוד בלט פרדס שופע, שהתברך בשני מעיינות, שנבעו משני צדדיו וסיפקו לו מים זכים בשפע. עצי הגן הניבו פירות משובחים ועסיסיים, שהיו סחורה מבוקשת בשווקים.
"נקלעתי לקשיים", השיב השכן בעצב. "האמן לי, הפרדס הזה יקר לי מכל נכסיי, אך אין לי ברירה. העדפתי לפנות אליך, כי אני סומך על יושרך ותבונתך, ומאמין שבמהרה נוכל לסכם את העסקה".
ישועה עלעל במסמכי הבעלות, ולא הזדקק למחשבה רבה. אמנם המחיר שאבו-סלמן דורש תמורת הפרדס אינו נמוך, אבל ערכו של הנכס גבוה הרבה יותר.
שני הסוחרים צללו לפרטי החוזה, התפלפלו בסעיפיו, ולבסוף לחצו ידיים ונפרדו מרוצים: הערבי יצא ובידו המזומנים הנחוצים לו להיחלצות מן התסבוכת הכלכלית שבה שקע, והיהודי קיבל את הפרדס היוקרתי.
עם שחר מיהר ישועה אל הפרדס שרכש. הוא פסע בשביליו, ושאף אל ריאותיו את הניחוחות המשכרים. "כל זה שלי!", הרהר בעליצות, בעודו מתבשם מהנוף, מתענג על מראה הפירות ונהנה משאון המים המפכים.
חלפו חודשיים. יום אחד ניגש אליו אדם ממכריו, ובארשת פנים קודרת אמר לו: "המקום ימלא את חסרונך". אוזניו של ישועה הזדקפו בתמיהה. "מה אמרת?", שאל.
"גש אל הפרדס שלך", אמר האיש, "תראה בעצמך!".
ליבו של ישועה החסיר פעימה. הוא עלה על סוסו ופתח בדהרה. בהגיעו אל הפרדס נדהם לגלות כי שני המעיינות פסקו מנביעתם, האדמה חרבה ועלי העצים מעידים כי הם סובלים מיובש. "איפה המים?", זעק בחרדה.
תוואי המעיינות נראה עתה כמו בקעים צחיחים. ישועה ההמום לפת את ראשו בידיו כלא מאמין. בלי המעיינות, כל השקעתו הגדולה יורדת לטמיון.
בצר לו פנה לביתו של רבי חיים בן-עטר, ה'אור החיים' הקדוש. על אף גילו הצעיר, שמו כבר יצא לתהילה כמחולל ישועות.
ישועה לא דקדק כל-כך בקיום התורה והמצוות, אך ברגעים קשים נהג להיוועץ בצדיק ולבקש את ברכתו. שבור ורצוץ נפל לרגליו, ובקול בוכים תינה את מצוקתו: הפרדס כולו בסכנת אבדון.
"הירגע נא!", ביקש הצדיק להשקיט את סערת רוחו של האיש. "הבה נשב ונשוחח בנחת". הוא מזג כוס והושיטה לעבר האורח. "שתה בבקשה", אמר לו במאור פנים.
ישועה היה צמא. משעות הבוקר לא באו מים אל פיו. שעות רבות התרוצץ בפרדסו תחת השמש הקופחת, מנסה להבין את פשר התופעה המוזרה. הוא נטל את הכוס, קירבהּ לפיו, ובבת אחת גמע את תכולתה. הוא לא בירך 'שהכול נהיה בדברו' קודם השתייה ולא 'בורא נפשות' אחריה.
עווית כאב עלתה על פניו של רבי חיים. "אכן, נודע הדבר!", קרא מנהמת ליבו.
"מה הכוונה?", תמה האורח.
"עכשיו הבנתי את הסיבה שבעטייה יבשו המעיינות", אמר הצדיק. "יש שתי ברכות שמברכים על שתיית מים: 'שהכול' קודם השתייה, ו'בורא נפשות' לאחריה. הנביא ישעיהו אומר: 'ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה'. המילה 'בששון' היא ראשי תיבות: ברכות שתיים, שהכול ובורא נפשות – יהיו מעיינות הישועה. כלומר, הכרת התודה לבורא העולם על השפע שהוא נותן לנו, היא התנאי לקיומו".
העשיר קימט את מצחו במחשבה, ואז ניצת בעיניו זיק של הבנה. הוא השפיל מבט אל כוס המים הריקה והמתין למוצא פי הצדיק. "הקשב לדבריי", הוסיף רבי חיים ואמר, "משעה שיחזרו המעיינות לנבוע, עליך להשגיח שכל יהודי שמבקר בפרדסך ומבקש ללגום ממי המעיינות, יברך את שתי הברכות האלה".
ישועה הנהן בהכנעה. לא חלפו עשרים וארבע שעות, וכבמטה קסם – המים החלו לבצבץ בקרקעית המעיינות. תחילה בקילוח דק, ואט-אט גבר והיה לזרימה קולחת, שהחזירה את החיים לפרדס.
ישועה מילא את הצעת הצדיק, והעמיד שומר שתפקידו להזכיר לכל יהודי לברך את שתי הברכות על המים. יהודי המקום אף נתנו שם למעיינות האלה – 'מעיינות חיים', על שמו של 'אור החיים' הקדוש, וידעו לספר כי מימיהם נושאים סגולות ריפוי מיוחדות.
(על-פי 'אוצר המכתבים' לרבי יוסף משאש) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
