לאוויר ולמזון השפעה מכרעת

נמצא, שמאחר וכל קיום גוף האדם וחיבורו עם הנפש תלוי ובמזון ובאוויר, אם כן, עליהם להיות מתאימים לתפקיד, ויתירה מכך, איכות המזון והאוויר משפיעה על איכות הגוף באופן כללי, ועל חיבורו עם הנפש באופן פרטי.

המזון שהאדם אוכל הוא בעל השפעה גדולה ביותר על תכונות הנפש של האדם. הגמרא אומרת (ברכות מ"ד, ב): "כל ירק חי מוריק וכל קטן מקטין וכל נפש משיב את הנפש וכל קרוב לנפש משיב את הנפש".

הרמב"ן עה"ת (פרשת שמיני) מלמד שהסיבה לכך שהתורה אסרה עלינו לאכול בעלי חיים דורסים וטורפים, היא משום שבאכילתם חודרות תכונות ההתנהגות אל האדם ומולידות אכזריוּת בנפשו. משום כך אסרה אותם התורה עלינו באכילה.

יתירה מזו: גם מאכל שאינו אסור מצד עצמו, ופסילתו נעשתה אך ורק בגלל מחשבה או דיבור של האדם, הרי שאכילה מן המאכל האסור מולידה באוכל תכונות מזג רע. לדוגמה, אדם השוחט את בהמתו הטהורה "לשם הרים" )חולין ל"ט, ב) וכיוצא בזה, שחיטתו פסולה, והאוכל משחיטה זו יוליד בעצמו תכונות מזג רע.

כן מסופר על אלישע בן אבויה, המכונה 'אחר(רות רבה, ג, יג (שיצא לתרבות רעה בגלל שבעת עיבורו אכלה אימו מתקרובת עבודה זרה, ולאכילתה הייתה השפעה על עתידו הרוחני של בנה, שבאותה עת שהה בבטנה.

יש להבהיר: אימו של 'אחר' לא עברה על שום איסור, ולכן גם לא נענשה על כך. הדין הוא, שעוברה [=מעוברת] שהריחה [=מאכל, ונתאוותה לו] מאכילין אותה (יומא פב, א) ומצווה היא עושה.

ואף אם תמצא לומר שיש בזה גם עניין של עונש, כלומר, שנענשה על האכילה בכך שבנה יצא לתרבות רעה, עדיין יש כאן גם עניין של השפעה טבעית:

טבעו של מאכל אסור, שהוא מוליד באדם שאוכלו תכונות מיוחדות שליליות. אלא, שבמָקום שיש עניין של פיקוח נפש, מצווה על האדם לאכול את האיסור, אך טיבו של האיסור עצמו לא נשתנה למרות ההיתר הזמני, ועדיין הוא יגרום למזג רע אצל האוכֵל.

מכל הנ"ל יש להסיק קל וחומר: אם המזון הינו בעל השפעה כה גדולה על נפש האדם, על-אחת-כמה-וכמה שהאוויר יש לו השפעה קריטית על האדם, הנושם אותו בכל רגע ורגע, והוא דבר קיומי וחיוני לו. קל לשער עד כמה עליו להיות נקי וזך, הן בגשמיות הן ברוחניות.

אודות השפעת האוויר על האדם מצאנו גם בדברי חז"ל: הגמרא (בבא בתרא קנ"ח, ב) אומרת "אוירא דארץ ישראל מחכים"; על מגדל בבל קובעת הגמרא (סנהדרין ק"ט, א) "אויר מגדל משכח – "הקב"ה גזר באותה שעה שכל העומד במקום שיכול לראות את אויר המגדל ואת מראה גובהו, יהיה שכחן.

מקורות נוספים על השפעות האוויר על הגוף ובריאותו: בבראשית רבה (פרק ל"ד) "אוירא דתמן… כד ינוקא מתיליד… טושין מוחיה דלא יכלוניה יתושי", וכן בזהר (חלק ג', י' א) "בריין משניין בחזווייהו משינויא דאוירא כפום כל אתר ואתר".

האותיות שמטהרות את האוויר

האדם משפיע על העולם סביבו באמצעות שלושה כוחות: מחשבה, דיבור ומעשה. הדיבור מיוחד בכך, שהאוויר נושא אותו מן המדבֵּר אל השומע. מובן, שדיבור טוב יוצר רושם טוב באוויר, ודיבור רע עושה רושם רע.

הרמב"ם האריך בביאור סוגי הדיבור (בפירושו על המשנה סוף פרק א דאבות) "וכל המרבה בדברים מביא חטא". מתוך דבריו עולה, שאמנם ישנו סוג דיבור מאוס או אסור שמצוי בבית הכנסת ובבית המדרש, אך רובו של הדיבור המאוס מצוי בשווקים וברחובות.

יוצא מכך, שתיקון טהרת האוויר נחוץ ביותר דווקא מחוץ לבית המדרש, אף שלפעמים גם אוויר בית-הכנסת ובית-המדרש צריך טהרה וזיכוך.

מובן, שהתיקון צריך להיות מעין הקלקול: טהרת האוויר תהיה על-ידי דבר שעושה פעולה באוויר, דהיינו, דיבור טוב שנרשם באוויר מטהר את האוויר, ו'הבלא מפיק הבלא', ובפרט על-ידי דיבור באותיות התורה, אשר בהן ארז"ל (רמב"ם סוף הלכות ק"ש ע"פ ברכות כ"ב, א) "אין דברי תורה מקבלין טומאה אלא עומדין בטהרתן לעולם שנאמר הלא כה דברי כאש נאום ה' מה אש אינה מקבלת טומאה אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה".

כיצד מטהרים את אויר הרחוב?

אמירת אותיות התורה בתוך בית הכנסת ובית המדרש יכולה להיות הן בעל-פה והן מתוך הכתב. אך כשנמצאים ברחוב, בבתי המסחר וכדומה שם נחוצה טהרת האוויר במיוחד, אין אפשרות מתאימה ללמוד מתוך הכתב. לכן, צריך להיות לכל אחד מן המוכן אותיות תורה אותן זוכר בעל פה, ועליהן יוכל לחזור בכל עת ומקום שמותר לדבר בו דברי תורה.

אמרו חז"ל (גיטין ס, ב): "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרו בע"פ". ובשו"ע (או"ח סי' מ"ט) נפסק שאסור לומר פסוקים מהתורה בעל פה, אלא אם אלו פסוקים השגורים בפי הכול. ולכן, אדם שמשנן אותיות בעל פה, מתורה שבעל פה, אין בזה שום פקפוק לכל הדעות.

משניות בעל פה דווקא

באופן כללי, עיקר לימוד התורה שבעל פה הוא הבנת והשגת הדין וההלכה, ואם אומר את הדברים מבלי להבין – אין זה נחשב לו ללימוד התורה (מג"א שו"ע או"ח ס"נ ס"ק ב). מה-שאין-כן בתורה שבכתב נפסק, שגם עם הארץ מברך ברכת התורה אף שאינו מבין אפילו פירוש המלות, מכיוון שאמירת מילות התורה שבכתב נחשבת כלימוד התורה.

למרות האמור, ישנו חילוק בתורה שבעל-פה גופא בין המשנה למה שבא אחריה. על חלק המשנה כותב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות: "והיו דבריו במשנה דבר קצר וכולל עניינים רבים כו' ואולם לא היו אלו הברייתות כולם כצחות דברי המשנה ולא כתיקון ענייניה וקוצר מלי' כו וכל הבא אחריה כו' לא שם לבו ומאודו אלא להתבונן בדברי המשנה כו' ".

מדבריו עולה, שבמשנה עיקר הלימוד הוא בדקדוק בלשונה ושמירת אותיותיה, מאחר וכלול בה כל האמור בברייתא, כמאמר אלפא בגמרא (תענית כ"א, א) "דכל מתניתא דר' חייא ור' אושעיא פשיט לה ממתני'". יתירה מזו נאמר בירושלמי (פאה פ"ב ה"ד): "כמה הלכות נאמרו למשה בסיני וכולהן מושקעות במשנה".

החלק השני, שבא לאחר המשנה בתלמוד, נקרא בכללות פירוש המשנה (מבוא התלמוד לר"ש הנגיד), שעיקרו הוא הבנת המשנה והסברת הטעמים.

ולכן מובן, שחזרה בעל פה שמטרתה לטהר את אוויר העולם על-ידי אמירה בדיבור אותיות התורה, שייכת יותר במשנה מאשר בגמרא, שכן המשנה דומה יותר לאמירת אותיות התורה ואילו הגמרא להבנת העניין (אף שבשניהם צריכה להיות אמירה בדיבור והבנה).

לימוד המשניות מקרב הגאולה

והנה בדורנו, בזמן דעקבתא דמשיחא כאשר קרב קץ הגלות, ישנו ערך מיוחד בלימוד המשנה, על-פי מאמר חז"ל (ויק"ר פ"ז, ג) "אין כל הגלויות האלו מתכנסות אלא בזכות המשניות". עוד אמרו חז"ל (האריז"ל, הובא במדרש תלפיות ענף אפוד): "כשדנים אותו (את האדם) לגיהנם קורא לכל שבט ושבט שיצילהו משם, ואין קול ואין עונה. וכשקורא לאשר, משיב לו אשר: 'קראת מימיך משנה?'. אם אומר: 'הן', מוציא אותו מגיהנם, בזכות המשנה".

הקשר שבין שני העניינים האלו, גהינום וגלות, הוא בהיותם מחליפים זה את זה, וכמאמר רז"ל (ב"ר פמ"ד, כא): "אמר לו הקב"ה לאברהם: במה אתה רוצה שירדו בניך, בגיהנם או במלכיות?". וכן הוא בזוהר (ח"ב פג, ב). ובמילא, דבר המציל מאחד מהם מציל גם מהשני.

ויש לבאר על-פי נגלה את הטעם שקיבוץ גליות הוא על-ידי המשניות דווקא.

בכדי שיהיה קיבוץ גלויות, מובן שצריכה להיות הסרת ותיקון הסיבות שגרמו לגלות. וכבר הודיעונו רז"ל (יומא ט, ב), שחורבן בית שני היה בעוון שנאת חנם (מידה כנגד מידה: "מפוזר ומפורד בין העמים" – על-ידי הפירוד שהיה ביניהם). זאת ועוד: כיוון שהגאולה מגלות בבל לא הייתה גאולה שלמה (סוטה ל"ו, א), מוכרחים לומר שגם הסיבה שגרמה לחורבן הראשון לא הוסרה ונתכפרה כולה.

הסיבה לחורבן הייתה מפני "שלא ברכו בתורה תחלה". היינו (נדרים פ"א, א) – "שאף שהיו עוסקין בתורה תמיד, הקב"ה שהוא יודע מעמקי הלב פירש שלא היתה התורה חשובה בעיניהם, שלא היו עוסקין בה לשמה, והיינו 'לא הלכו בה' (שאמר הנביא), כלומר, בכוונתה ולשמה. ועל זה אבדה הארץ חרב ביהמ"ק".

ולכן, בכדי שיזכו ישראל לגאולה שלמה צריכים לקיים שני תנאים: א) שיברכו בתורה, כלומר, שהתורה תהיה חשובה בעיניהם, ב) אחדות ישראל, שהיא ההיפך משנאת חנם שגרמה לגלות. שני תנאים אלו מתקיימים בלימוד המשנה.

איזהחלקבתורהמייצגחידושבענייןהאחדות?

בחלק המקרא אין חידוש באחדות, שכן מלכתחילה אין בו מקום כל-כך לפירוד, כיוון שהלימוד בו אינו עוסק בפסיקת דינים הלכה למעשה. גם בהבנה כשלעצמה – הרי, כנ"ל, היא איננה עיקר הלימוד בתורה-שבכתב, וגם אם אינו מבין דבר מלימודו, מברך האדם את ברכת התורה.

עוד יש להוסיף, שמוטיב האחדות בתורה שבכתב מתקיים בהיותו מקובל גם על אומות העולם, כפי שנאמר במדרש (שמות רבה ריש פרק מ"ז) "וגם הצדוקים מודים בו". ואילו האמונה בתורה שבעל-פה היא המבדילה בין ישראל לאומות העולם, ובאופן כללי אינה מייצגת אחדות.

כן אין חידוש בכך שמברכים ונזכרים בקב"ה בלימוד המקרא, מכיוון שבמהלך הלימוד ישנם אזכורים מפורשים לכך: "ויאמר ה'"; "וידבר ה' גו'"; ושם שמים שגור על פיו של הלומד כל הזמן.

בחלק הגמרא, שהיא הפלפול בדברי המשנה והבנת טעמיה, שכל אחד מעמיק בה ומבין כפי שכלו ומחווה את דעתו והשגתו, לא ניכרת בה האחדות בהשקפה ראשונה, לא בין הלומדים והחולקים. אדרבה, "מתחלה נעשו כאויבים זה לזה, 'ואת והֵב הוא בסוּפָה' דווקא" (קידושין ל, ב).

]אף שפסק הדין להלכה למעשה שהוא בהסכמת כולם יחד, הרי הוא בכלל המשנה כמ"ש בשו"ע לרבינו הזקן הל' ת"ת רפ"ב]

גם דרך לימוד הגמרא היא הבנתה בשכל אנושי, ולא רק מפני שקבלה היא.

שונה מאלו היא המשנה, העוסקת בפסקי הלכות למעשה, ואף שצריך להבינהּ, בכל זה הכול מודים בכל האמור בה, ואין בזה חילוקי דעות – שלכן כל הטועה בדבר משנה חוזר (סנהדרין לג א).

ועל-ידי-זה גופא שהכול מסכימים לדין אחד אף שאין דעותיהם שוות, מראים הם אשר ה' הוא שנתן לנו תורתו, ותורה אחת לישראל גוי אחד. ובפרט שחכמי המשנה "עיקר פסקי הלכות שלהם לא היה על-פי הכרעת שׂכלם, רק ממה שקיבלו איש מפי איש עד משה" (רבינו הזקן תו"א ד"ה ואלה שמות סס"ו).

על-ידי זה מזרזים ומקרבים את ביאת משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלמה, שבה ישרור אוויר טהור וזך, נאמר: "ונחה עליו רוח גו', רוח גו', והריחו ביראת ד' גו', דמורח ודאין (סנהדרין צג, ב).

לסיכום הדברים

מכל האמור יוצא, שהדרך המתאימה ביותר לטהר את אוויר הרחוב, היא על-ידי חזרת משניות בעל-פה. חזרת פסוקים מתורה שבכתב אינה אפשרית על-פי דין "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם" וכו', ואילו המשניות כוללות בעצמן דינים רבים, ומדקדקים בלשונה, ולכן חזרה עליהן לשם טהרת האוויר מתאימה יותר מאשר גמרא, שעיקרהּ הבנת הסברות והעיון בה.

נוסף לכל זה, חזרת המשניות מזרזת את בוא הגאולה. נאמר: "אין כל הגלויות האלו מתכנסות אלא בזכות המשניות", והסיבה לכך (על-פי נגלה) היא מפני שלימוד המשניות מתקן את הסיבות שגרמו לגלוּת. הגלות נגרמה מפני שנאת חינם, ומפני שלא ברכו בתורה.

בלימוד המשניות ניכרת האחדות בלימוד משום שהיא פוסקת דינים למעשה, והכל מודים בה, כנ"ל באריכות. והעובדה שהכול מודים בה, מחזקת את ההכרה בנותן התורה, וכך בלימודה מבטלים את סיבות הגלות ומקרבים ומזרזים את בוא הגאולה.