הצמד יהודה ויוסף מלווים את עם-ישראל מראשית היווצרותו ועד עת הגאולה. בימי השבטים היה יהודה המנהיג, אך אחר-כך עלה עליו יוסף ויהודה ואחיו השתחוו לו. בימי המלכים התפצלו המלכויות למלכות יהודה ולמלכות ישראל (יוסף). וגם בזמן הגאולה עתידים להופיע משיח בן-דוד ומשיח בן-יוסף.

כשאומרים 'משיח', מתכוונים למשיח בן-דוד, שיחזיר את מלכות דוד ויתקן את העולם כולו. על כך אנו מתפללים שלוש פעמים ביום: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", וזה המשיח שלבואו כולנו מצפים. אבל בתלמוד, במדרשים ובזוהר נזכר משיח שני - משיח בן-יוסף. על-פי המקורות הללו, הוא מופיע לפני משיח בן-דוד, נלחם בגויים ונהרג בידיהם. מעניין שמשיח בן-יוסף אינו נזכר כלל ברמב"ם, וכך במידה מרובה דמותו לוטה בערפל.

הצדיקים שמתו על קידוש השם

בגמרא (סוכה נב,א) יש דעה שמפרשת את הפסוק (זכריה יב,יב): "וספדה הארץ משפחות-משפחות" - "על משיח בן-יוסף שנהרג". בהמשך אומרת הגמרא, שהקב"ה אומר למשיח בן-דוד: "שאל ממני ואתנה גויים נחלתך". אך כשהמשיח רואה את משיח בן-יוסף שנהרג, הוא אומר לקב"ה: "ריבונו-של-עולם, איני מבקש ממך אלא חיים". כאן אנו מוצאים התייחסות ברורה ומפורשת למשיח בן-יוסף. הוא נהרג, ואילו משיח בן-דוד מבקש ומקבל מהקב"ה חיים.

רבי סעדיה גאון (בספרו 'אמונות ודעות', במאמר הגאולה) קובע, כי אין הכרח שמשיח בן-יוסף אכן יבוא בפועל, אלא הדבר תלוי בעם-ישראל: אם עם-ישראל ישוב בתשובה, יתגלה מיד משיח בן-דוד, ולא יהיה צורך במלחמות ובפעולתו של משיח בן-יוסף. גם אם יופיע אז משיח בן-יוסף, הוא לא יהיה אלא שליחו של משיח בן-דוד ויכין לו את הדרך.

יש שפירשו את עניינו של משיח בן-יוסף בצורה רחבה יותר, ועל-פיה הוא מכוון לכל הצדיקים ומנהיגי ישראל שמתו על קידוש-השם בתקופת הגלות. כל אלה הם בבחינת "משיח בן-יוסף שנהרג".

התכללות שניהם

המהר"ל ('נצח ישראל' פרק לז) מסביר, שיהודה ויוסף הם כנגד המוח והלב - שני איברים מרכזיים בגוף האדם. יהודה הוא כנגד המוח, והוא מציין את שלטון המוחין והדעת; יוסף הוא כנגד הלב, והוא מציין את שלטון המידות והרגש. לכן, יהודה ויוסף הם מנהיגי האומה היהודית.

אולם מבין שניהם, ההנהגה האמיתית שייכת ליהודה, שכן המוח הוא העליון על כל האיברים, וכולם צריכים להיות מונהגים על-ידיו. הנהגתו של יוסף מציינת מצב נחות, כאשר עם-ישראל אינו בשל ואינו ראוי להנהגה העליונה של יהודה, והוא נמשך אחר הלב (יוסף) ולא אחר המוח (יהודה).

על-פי זה נראה, ש'משיח בן-יוסף' מתייחס למנהיגי עם-ישראל בתקופת הגלות, כאשר עם-ישראל אינו עומד במדרגתו האמיתית. אז נמשכים רוב ישראל אל ה'לב' ורק מיעוטם הולכים אחר ה'מוח'. אבל מכיוון שה'לב' אינו יכול לעמוד לגמרי נגד הרע, גוברים עליו בני אומות-העולם, עד שהוא "נהרג ומסתלק מעלה זו מישראל" (כלשון המהר"ל). אבל משיח בן-דוד מציין את ההנהגה השלמה והאמיתית של עם-ישראל, שגם אומות-העולם אינן יכולות לה. ולכן, כשיבוא הזמן להתחדשות ההנהגה האמיתית, יתגלה משיח בן-דוד וכל העם יימשך אליו ולמלכותו לא יהיה הפסק לעולם.

בתורת החסידות מבואר, שבמשיח-צדקנו עצמו תהיה התכללות של משיח בן-יוסף. על זה נאמר (יחזקאל לז), שהקב"ה יחבר את "עץ יוסף" ו"עץ יהודה" ויעשה אותם "לעץ אחד", כאשר "דוד עבדי נשיא להם לעולם".