ימי החנוכה ומצוות הדלקת הנרות מספקים שפע של הוראות והדרכות בעבודת הבורא. נר בכלל הוא משל לנשמה ("נר ה' נשמת אדם") וכן למצוות ("נר מצווה"). רבנו הזקן מבאר (תורה אור מקץ לב,ב) כי מרכיבי הנר מבטאים את עניינה של מצווה: נר מורכב משמן ומפתילה. השמן אין בו אור מצד עצמו, ולא עוד אלא שהוא מכבה את האש הנופלת לתוכו; ובכל-זאת, דווקא באמצעותו שלהבת האש יכולה להיאחז בפתילה, וברגע שהשמן כלה - האש כובה.

אף במצווה כך. המצווה היא רצון המלך, בלי שום טעם ודעת, ואין בה שום השגה; ובכל-זאת, דווקא על-ידה מתגלה אור החכמה, זו התורה שבעל-פה. החכמה וההבנה בתורה שבעל-פה נועדו רק להבין ולהשיג את פירוש המצוות וטעמיהן.

עבודה מדורגת

ביאור נוסף, בדרך שונה: המצווה היא בדוגמת השמן, ואילו התפילה היא משל לנשמה. כשם שאין השמן יכול לדלוק בלי פתילה, כך אין האור האלוקי יכול להאיר במצווה אלא כאשר היא נעשית על-ידי נשמה (יהודי): המצווה מצד עצמה, אף-על-פי שהיא "שמן משחת-קודש", שיסודתה בהררי-קודש, אין האור אלוקי יכול להיאחז בה, שכן היא מלובשת בלבוש גשמי. לכן יש צורך ב'פתילה', בנפש האלוקית המקיימת את המצווה, שהיא רוחנית, ובטלה לקב"ה בטבעה (כפתילה זו, שהאש נאחזת בה על-ידי ביטולה לאש). 'פתילה' זו מאפשרת את כיליון ה'שמן' באור האלוקי (שם לג,ג).

הרבי מליובאוויטש מפיק מהסדר של הדלקת נרות חנוכה מוסר-השכל בעבודת ה': מי שנמצא בראשית דרכו בעבודת ה' צריך להדליק נר אחד בלבד; הדלקת שמונה נרות עדיין אינה לפי כוחו. גם לאחר שהדליק נר אחד, עדיין אינו יכול להדליק ביום השני שמונה נרות, ואף לא שלושה נרות, אלא עליו להדליק שני נרות בלבד. עבודת ה' דורשת עלייה והליכה מסודרת ומודרגת, מן הקל אל הכבד, ורק כך יעלה ויבוא לדרגות הנעלות ביותר - 'שמונה נרות'.

הוראה אחרת אנו למדים מסדר ההדלקה, שהוא בשיטת 'מוסיף והולך': אדם העולה בהר אינו יכול להרשות לעצמו לעצור ולעמוד במקום אחד, אפילו אם הגיע למקום גבוה, כי גדולה הסכנה שייפול. גם מי שעולה "בהר ה'" חייב לעלות תמיד; ההסתפקות בדרגה רוחנית מסויימת, אפילו גבוהה, סופה שתביא ירידה (לקוטי שיחות כרך י, עמ' 127).

נקודת היהדות

כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' מסביר (דרך מצוותיך עמ' עא), שהמאבק הפנימי בין עם-ישראל ליוונים היה בכך, שהיוונים רצו להחליף את חכמת התורה בחכמת הפילוסופיה. ומה בין זו לזו? - הפילוסוף לא יקבל אלא את מה שהשכל מחייב, כמו מציאות ה', אחדותו, והיותו קדמון ונצחי, אבל מה שלא יבין וישיג בשכל - יכחיש. לכן כיחשו היוונים בהשגחה העליונה, בגלל איזו קושיה שהוקשתה להם, וכמו-כן כיחשו במצוות ה', באמרם: מה נוגע לקב"ה אם נאכל בשר בחלב וכיוצא בזה. לעומתם, היהודי מאמין שהקב"ה מרומם ומתנשא מכל בחינה של חכמה והשגה, ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, ותכלית החכמה היא האמונה ביסודות התורה. הנס של חנוכה היה - התגברות החכמה האלוקית על החכמה היוונית.

ברוח זו מפרש הרבי מליובאוויטש (איגרות-קודש כרך ב, עמ' רעז) את דברי הגמרא: "טימאו כל השמנים שבהיכל" - השכל האנושי התגבר כל-כך עד שטימא את כוח השכל שבנפש. העצה הזה הייתה - "מצאו פך אחד של שמן חתום בחותמו של כוהן גדול". פך זה רומז לנקודת היהדות, שהיא תמיד תמימה ושלמה, ובכוחה ניצחו את טומאת יוון.