הימים ימי מלחמת-העולם הראשונה. בכל פינה שורצים חיילים, והדרכים בחזקת סכנה. ימי החנוכה קרבים ובאים, והגאון ר' יצחק באב"ד, רבה של טארטקוב (אחיו של הגאון מטארניפול, מחבר שו"ת 'חבצלת-השרון') שרוי בהתלבטות עזה. כבר שנים הוא נוהג לנסוע, אחת לכמה חודשים, אל רבו, הצדיק רבי ישכר-דב מבלז, ולהתחמם מאורו. במיוחד כמהה נפשו לשהות במחיצתו בימי החנוכה המאירים, שבהם נכונה לו חוויה רוחנית בלתי-רגילה. מה יעשה השנה? הדרך אל הרבי חוצה גבול, המפריד בין הצדדים הניצים. האם יוותר הפעם על הנסיעה, מחמת הסכנה, או שמא ישים נפשו בכפו ובכל-זאת יצא לדרך המסוכנת?

הלבטים אינם מניחים אותו, לא ביום ולא בלילה. רעייתו הרבנית נרעדת מעצם המחשבה על נסיעה. "ונשמרתם לנפשותיכם", טוענת היא; "וחי בהם ולא שימות בהם", היא מוסיפה בלהט למדני. מצד שני - טוען כנגדה ר' יצחק, בלהט גדול עוד יותר - מה ערך יש לחנוכה בלי הדלקת הנרות על-ידי הרבי, בלי שירת 'הנרות הללו' מפי קודשו, בלי ההוד והקדושה של רבנו?

ימים אחדים לפני חנוכה מכריעים הגעגועים את החששות והפחדים, ור' יצחק יוצא לדרכו. בהתקרבו לאזור הגבול ברור לו כי בדרך רגילה אין שום סיכוי לעבור מכאן לשם. ר' יצחק בא בדברים עם מבריחי-גבול מנוסים, משלם להם סכום כסף נכבד, והללו מתחייבים להעבירו את הגבול.

באישון-ליל הוא יוצא בלווייתם למשימה המסוכנת. לאחר כשעתיים של הליכה קשה מודיעים לו המבריחים: "חצינו את הגבול" - והולכים. ר' יצחק נותר לבדו, באפלה ובחשש. לפניו הליכה של עוד כמה שעות, עד אשר יגיע אל הדרך המוליכה לבלז.

אף-על-פי-כן ליבו שמח. בעיני רוחו הוא כבר נמצא בבית-המדרש החם והמואר. בעוד פחות מיממה יזכה לעמוד מול פני הקודש ולחזות בהדלקת נרות החנוכה על-ידי הרבי. ואומנם, בצוהרי היום הבא חוצות רגליו של ר' יצחק את מפתן בית-המדרש בבלז.

הערב ירד והרגע הגדול הנה הגיע. מצטופף לו ר' יצחק עם נכבדי החבורה ליד הכותל שמאחורי גבו של הרבי. רבי ישכר-דב קרב אל החנוכייה, מברך את הברכות בדבקות עצומה ובנעימה מרטיטה, ומדליק נר ראשון של חנוכה. את התרגשותו של ר' יצחק אין לתאר. הוא מביט ברבי ובתנועות ידיו וליבו נישא מעלה ומתרונן מצד לצד כשלהבת הנר.

מתבונן ר' יצחק ברבי וליבו מלא וגדוש אהבה. לפתע נדמה לו כי גם הרבי מביט בו. הייתכן? שואל הוא את עצמו; כלום אין זה מחזה תעתועים? הלוא הרבי ניצב כעת ופניו אל החנוכייה וגבו אליו!

בתוך כך מתערבבות המחשבות במוחו של ר' יצחק והנה צף ועולה במוחו סיפור ששמע פעם על חסיד ישיש של 'החוזה' מלובלין. חסיד זה היה נוסע לקראת כל ראש-השנה ללובלין. בדרכו היה עובר בסטרליסק, ועושה ימים אחדים בבית-מדרשו של הצדיק הנודע, רבי אורי מסטרליסק.

פעם אחת, בעודו עומד מאחורי גבו של הצדיק רבי אורי ומתבונן בהליכותיו, חש החסיד כאילו רבי אורי מביט היישר לתוך עיניו, ויהי הדבר לפלא בעיניו. גמר החסיד בליבו כי בהיותו אצל רבו, ה'חוזה', יספר לו על כך וישאלנו לדעתו.

בתום הימים-הנוראים בא החסיד הישיש להיפרד לשלום מ'החוזה'. לפתע פנה אליו 'החוזה' ואמר - "הלוא מתגורר אתה בסביבות סטרליסק. אם-כן לך-נא אל רבי אורי ומסור לו דרישת-שלום ממני. אמור לו גם כי יודע אני שיש לו שני פנים"...

נדהם החסיד מדברי רבו ואמר לו - "במו-עיניי נוכחתי בכך, כשהייתי לא-מכבר בבית-מדרשו". 'החוזה' לא הגיב לדברים ורק שב על בקשתו הקודמת: "ובכן, אמור לו כפי שביקשתיך".

בדרכו מלובלין נכנס החסיד - כמצוות רבו - לסטרליסק. בא אל הצדיק רבי אורי ומסר לו את דברי רבו 'החוזה' כלשונם. נתן בו רבי אורי מבט חריף ואמר - "מסור לרבך כי לא שני פנים אלא ארבעה, כדברי הפסוק (ביחזקאל, על חיות המרכבה), 'וארבעה פנים לאחת'"...

כשנודע הדבר והתפרסם ברבים דבק בצדיק רבי אורי הכינוי - 'השרף'. בסיפור זה הרהר עתה ר' יצחק, בעודו מתבונן ברבו, רבי ישכר-דב מבלז.

בתוך כך הסתובב לפתע הצדיק מבלז לעברו של ר' יצחק ואמר לו - "בסטרליסק מזמרים בחנוכה 'מזמור לתודה'. פתח פיך, ר' יצחק, ופצח בשירת 'מזמור לתודה'"...

או-אז ידע הגאון ר' יצחק באב"ד כי צדק כאשר קיבל עליו את הקשיים והסיכון שהיו כרוכים בחציית הגבול. הוא ידע כי בזה הרגע היה עד לגילוי של רוח-הקודש ממש, ולכך לא יכול היה לזכות אלא במחיצת רבו.