חייו של מרטין גרינפילד התהפכו באחת באביב של שנת תש"ד, כאשר הכובש הנאצי פלש לעיירה השלווה שבה התגורר בצ'כוסלובקיה. הנער היהודי בן השש-עשרה נשלח עם אחיו לאושוויץ. את רובם לא שב לראות. בסלקצייה שנעשתה בכניסה למחנה שולח לעבודת כפייה, ובכך ניצלו חייו.
מרטין שובץ לעבודה במכבסת המחנה. תנאי הקיום היו בלתי-נסבלים, אך הוא נאחז בחיים ועשה הכול כדי לשרוד. הסכנות ריחפו בלי הרף מעל ראשו, ואך בניסים הצליח לחמוק מפגיעתו של מלאך המוות.
פעם אחת, כשעמל על הברשת חולצה של קלגס נאצי, הבריש את הבגד בכוח רב מדיי והצווארון נקרע. הנאצי הזועם התנפל בחמת רצח על הנער היהודי והפליא בו את מכותיו. כששכך זעמו הטיח את החולצה הקרועה בפרצופו זב הדם ועזב אותו לנפשו.
בשארית כוחותיו הצליח מרטין לקום ולעמוד על רגליו. אחד מעמיתיו נחלץ לעזרתו, והדריך אותו כיצד לתפור את החולצה לחלק הפנימי של כתונת האסיר. הבגד הכפול סייע לו להתמודד עם הקור העז. בהמשך יהפוך את הידע שרכש כחייט באושוויץ למקצוע שיפרנס אותו בכבוד כל חייו.
בתחילת שנת תש"ה (1944) שהה במחנה העבודה בוכנוולד, והועסק בייצור נשק בעבור הצבא הגרמני. בוקר אחד נלקח עם עוד שנים-עשר אסירים לצעידה אל מחוץ למחנה. הקבוצה הובלה לעיר הסמוכה, ויימאר.
למרות תשישותם הרבה האסירים מזי הרעב חשו בני-מזל על ה'טיול' שזכו בו. הם קיוו למצוא בדרך ירק מאכל כלשהו, תפוח אדמה או גזר, שיהיה בעבורם סעודת מלכים חלומית.
הצעדה המפרכת הסתיימה בהגיעם לבית הרוס למחצה. מלוויהם, אנשי האס-אס, הסבירו להם כי זה ביתו של ראש עיריית ויימאר, שהופצץ בידי כוחות הברית. האסירים הצטוו לפנות את ההריסות ולשקם את הבית החרב.
מרטין סייר בבית הפגוע, וגילה דלת פתוחה, המובילה למרתף. בהחלטה מהירה החל לרדת בזהירות במורד גרם המדרגות.
לפתע נדרך למשמע רחש הבוקע מהמרתף החשוך. מרטין חצה את המפתן והמתין עד שעיניו הסתגלו לחשכה, אז זיהה כלוב קטן, ובו שני ארנבים חיים, ששרדו את ההפצצה. בתוך הכלוב מצא תגלית של ממש: עלה חסה מרקיב ופיסת גזר לחה, שהארנבים לא אכלו. בעבורו זה היה מעדן מלכים.
בידיים רועדות פתח את הכלוב ונטל את שאריות הירק. בדיוק כשהחל ללעוס אותן נבעת למשמע צעקה: "מה אתה עושה פה!". הוא הסב את מבטו בבהלה, וגילה את בעלת הבית ניצבת בפתח, אוחזת תינוק בידיה ועיניה רושפות.
"גיליתי ששני הארנבים נותרו בחיים!", התנצל בקול רועד.
אלא שאז נתקל מבטה של האישה בירקות המרקיבים שבידיו, ופרצופה התעוות בכעס. "חיה שכמותך!", צרחה בזעם. "למה אתה גונב את האוכל של החמודים שלי!".
הגברת סבה על עקבותיה אחוזת טירוף והזעיקה למקום איש אס-אס. הלה ציווה על מרטין לצאת לחצר הבית ולשכב על הארץ. דקות ארוכות הפליא בו את מכותיו. האסיר האומלל בקושי הצליח לקום על רגליו.
בדרכו לשוב למחנה, נאנק מכאבים, תהה מרטין כיצד אישה שהיא אֵם לתינוק מידרדרת לשפל מוסרי כזה, עד שאינה מוצאת בליבה שמץ של רחמים על יהודי אומלל הגווע ברעב. רגשות נקם גאו בו. בדרך למחנה בוכנוולד גמלה בליבו החלטה נחרצת: כאשר תסתיים המלחמה, אם ישרוד אותה, ישוב אל הבית וייפרע מהאישה האכזרית.
ההבטחה הזו העניקה למרטין את הכוח להתגבר על התלאות ולשרוד עד יום השחרור המיוחל. למחרת פנה אל שני אסירים צעירים, שעוד היה בכוחם לצעוד עד ויימאר, שיתף אותם בשבועת הנקם האישית שלו, והללו הצטרפו אליו ברצון לביצוע המשימה. השלושה השיגו כלי נשק שהנאצים הותירו מאחוריהם ויצאו לדרך.
מרטין זיהה היטב את ביתו של ראש העיר. השלושה איגפו את המבנה והתפרצו פנימה מדלת אחורית, ובידיהם רובים.
"מי זה?", נשמע קול מבוהל של אישה. ברגע הבא ניצב מרטין מולה, מכוון לעברה את הרובה. האישה זיהתה אותו והשמיעה צווחה נואשת. ואז הבחין מרטין בתינוק שבידיה.
"האם את זוכרת אותי מהמרתף?", אמר לה מרטין, ובלי להמתין לתשובה הוסיף: "באתי לכאן כדי להרוג אותך".
האישה החלה להתחנן על חייה. ואז הבליחו במוחו של מרטין זיכרונות. מול עיניו ריצדו תמונות, של אימו המחזיקה בידיה את אחיו הקטן. "הרוג אותה!", דחקו בו חבריו, אולם מרטין חש שאינו יכול ללחוץ על ההדק.
הוא נזכר שלמד ב'חדר' על ערך קדושת החיים. בתוך ליבו השתולל מאבק איתנים. אט-אט נשמט הרובה מאחיזתו. הוא סב על עקבותיו ויצא מן הבית.
מרטין השתקם, היגר לארה"ב ופתח בחיים חדשים, עד שנעשה החייט הרשמי של נשיאי ארצות-הברית.
לימים סיפר שברגע הקריטי ההוא חש כיצד שב אליו צלם האנוש שאבד בגיהינום הנאצי. "בזכות המעשה הזה הצלחתי לחזור לחיים", אמר. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
