הילד רץ בסמטאות המפותלות. הוא הכיר כל משעול ברחובות הצרים של ירושלים העתיקה, והתמצא בהם בקלות. זו הייתה שעת אחר-הצהריים של שבת קיצית, ויצחק אייזנבך, ילד ירושלמי פעלתני ומלא מרץ, יצא אל הכותל המערבי. רגליו נשאו אותו לעבר שער יפו, ומשם פנה במרוצה לתוך העיר העתיקה.
יצחק חצה את שוק הבַשמים, והמשיך לשוק הקצבים ושוק הצורפים. בתי הקפה הדיפו ניחוח עז של המשקה, מהול בריח הקטורת של מעשני הנרגילות. יצחק לא שת ליבו לכל זה. שבת היום, והוא רוצה להגיע אל שריד בית המקדש.
פתאום עצר. עיניו לכדו מטבע זהב נוצץ, המוטל בצד הדרך. פיו נפער בתדהמה; מימיו לא נתקל במציאה כזאת. כבן למשפחה מרובת ילדים ידע כל ימיו רק עוני ומחסור. האוצר המונח לרגליו הצית את דמיונו. איזו רווחה יביא למשפחתו, המתקיימת בקושי!
אבל שבת היום. רגע עמד תוהה סמוך למטבע הנחשק. במוחו הבזיק רעיון: הוא הביט ימינה ושמאלה, לוודא שאיש אינו חומד את מציאתו, ודרך על המטבע בנעלו. החלטה גמלה בליבו: הוא יישאר עומד על המטבע עד מוצאי השבת. רק אז, כששלושה כוכבים יזהרו בשמים, ייקח את המטבע. עדיין נותרו כארבע שעות עד צאת השבת, אך ההמתנה הארוכה לא הרתיעה אותו.
דקות ארוכות ניצב הילד ברחוב ההומה, נטוע במקומו בלי תזוזה, עד שהעמידה הממושכת עוררה את חשדנותו של נער ערבי. "יהודי!", קרא לעברו, "מדוע אתה עומד כאן זמן רב כל-כך?".
תחילה התעלם יצחק מן השאלה, אך הנער הערבי לא הרפה, ויצחק סיפר בתמימות, שתחת נעלו הוא שומר על מטבע יקר, מפני שאינו רוצה לחלל את השבת. עוד בטרם סיים את הסבריו ניגש אליו הנער ודחף אותו בחוזקה. יצחק ההמום לא הצליח להשמיע הגה, והנער כבר נעלם מעבר לבניין ובידו המטבע היקר.
מושפל ומוכה הלם נותר יצחק מוטל על הארץ. המחשבה לדלוק אחרי הערבי אפילו לא עלתה בדעתו. אכזבה עמוקה מילאה אותו על אובדן מטבע הזהב. בראש מורכן קם, ניער את האבק מבגדיו והסתלק מהמקום בבושת פנים. הוא סב על עקבותיו, ושירך את דרכו בחזרה לעבר בית המדרש של האדמו"ר רבי נחום מצ'רנוביל, שבו נהג אביו להתפלל מנחה ולסעוד סעודה שלישית.
איש לא הבחין בדכדוך שאפף את הילד הפעלתן והנמרץ. במקום להתנדב כדרכו לארגון הסעודה השלישית והגשת התקרובת, הצטנף לו בפינת בית הכנסת, אכול רגשות תסכול ועצב, ודמעות חונקות את גרונו.
אך הרבי הבחין בעינו החדה בהתנהגותו החריגה של הילד. הוא ניגש אליו ודרש בשלומו. "האינך חש בטוב?", שאל. "אנו זקוקים לך לעריכת השולחן!", הפציר בו.
לבסוף הצליח לדובב את הילד. בקול בוכים שיתף יצחק את הרבי בפרטי המעשה. הרבי האזין בריכוז לדבריו, ואז אמר לילד: "בוא עמי אל שולחן הסעודה השלישית, ואחר צאת השבת גש בבקשה אל ביתי". הילד הנהן בהסכמה.
אחרי תפילת ערבית התלווה יצחק הקטן אל הרבי, ונכנס אחריו ביראת כבוד לביתו. הרבי בירך את בני ביתו, ופנה אל שולחנו. שם פתח מגירה והוציא מתוכה מטבע זהב, זהה לגמרי למטבע שהתגולל על קרקע הרחוב בעיר העתיקה. "הרי לך מטבע", מסר הרבי את המטבע ליצחק, שעיניו נפערו באי-אמון למראהו. "אבל", הוסיף כממתיק סוד, "אני מעניק לך את המטבע בתנאי אחד".
"ומהו?", תלה הילד עיניים משתוקקות. מה הרבי כבר יכול לבקש?
"אני מבקש ממך שתיתן לי את שכר המצווה שקיימת היום!", אמר הרבי.
"הרבי רוצה את שכר המצווה שלי, תמורת המטבע?", התקשה הילד להבין.
הרבי הניד בראשו לחיוב: "זכית לקדש שם שמים, בהימנעותך מלחלל את השבת. שכר המצווה הזאת גדול מאוד. תן לי אותו, ובתמורה קח את מטבע הזהב".
יצחק הרהר רגע: האם המצווה שעשה גדולה כל-כך, עד שהרבי מוכן לשלם בעבורה מטבע זהב? אכן, הוא חושק מאוד במטבע היקר, אבל אם הרבי מוכן לשלם מחיר גבוה כל-כך תמורת שכר המצווה, אולי מוטב שישמור את השכר לעצמו?
חיבוטי הנפש של יצחק לא היו קלים. אגרופו שכבר חפן את המטבע הנוצץ, נפתח ונסגר חליפות. קולות מנוגדים בתוך נפשו דחקו בו: קח כבר את הכסף! לא, יש כאן זכות נדירה, שאפילו הרבי רוצה אותה! אל תיכנע!
ברגע של אומץ נפלה ההכרעה. הוא הושיט את ידו והניח את המטבע על שולחנו של הרבי. "אם המצווה שלי שווה כל-כך הרבה, אינני מעוניין למכור אותה!", אמר בפסקנות. המטבע שב אל הרבי, ונהרה גדולה התפשטה על פניו.
דבר המעשה נחקק בזיכרונו של ר' יצחק אייזנבך כל חייו, והוא נהג לחלוק את המסר עם ילדיו ונכדיו. באותו מוצאי שבת הוטמעה בו ההמחשה החיה על ערכה של מצווה יותר מכל מה שלמד מעודו...
(על-פי 'בנתיבות המגיד') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
