נושאים נוספים
	פרשת אחרי | להתקרב, ולצאת בשלום
	רמזים בחד גדיא
	להיכנס לקודש-הקודשים – כדי לברר את החומר הנחות ביותר
	עשו כל אשר ביכולתכם!
	חג הפסח
	עשה לך רב
	שביעי-של-פסח
	הלכות ומנהגי חב"ד

להנהגת 'תוהו' של נדב ואביהוא יש מקום על פי תורה * מי זוכה לעבודה רוחנית יוצאת-דופן של 'רצוא' * מותר לנסוק למדרגות הגבוהות ביותר רק עם 'קטורת', כדי לקדש את החומר הנחות ביותר * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. מבואר בכמה דרושי חסידות¹ בעניין נדב ואביהוא, שהחטא שלהם התבטא בכך שהיה אצלם רצוא ללא שוב, ובלשון הכתוב: "בקרבתם לפני ה' וימותו", היינו, שהקירוב שלהם לאלוקות ("בקרבתם לפני ה'") היה מלכתחילה באופן של רצוא וסילוק למעלה, ללא שוב ("וימותו").

ועניין זה (ככל העניינים שבפנימיות התורה²) מרומז גם בנגלה דתורה – כפי שמצינו במדרש³ בעניין חטא שני בני אהרון, שיש דעות ש"מחוסרי בגדים נכנסו", "שתויי יין נכנסו", "שלא היו להם בנים", ועניינים אלו מורים על אופן עבודה של רצוא ללא שוב⁴:

מחוסרי בגדים: עניין הלבושים (בגדים) הוא בשביל לבוא אל הזולת שחוץ ממנו. והם היו מחוסרי בגדים – שלא היה להם קשר עם הזולת, ואדרבה: הם היו בתנועה של עליה למעלה.

שתויי יין: שתוי יין, שיכור – יוצא ממדידה והגבלה של טעם ודעת. וזהו שתויי יין נכנסו – שעבודתם הייתה באופן של רצוא, יציאה ממדידה והגבלה.

לא היו להם בנים: לידת בנים הוא עניין המשכת כח אין סוף למטה, כידוע⁵. ואילו אצלם היה עניין הרצוא ועליה למעלה – היפך עניין המשכת כח האין סוף למטה.

ב. ...הנהגת נדב ואביהוא באופן של רצוא ללא שוב, עם היותה הנהגה של "תוהו", יש לה מקום על פי תורה,

- דכיון שכל ענייני ההשתלשלות באים מהתורה (שהייתה כלי אומנותו של הקדוש ברוך הוא), בהכרח לומר, שגם העניינים הנלקחים מהתורה (אף שתורה עניינה תיקון, היפך התוהו). ולכן מסופר בתורה גם אודות "שני אלפים תוהו" שהיו קודם "שני אלפים תורה"⁶, ומכל שכן קודם מתן תורה, כי, גם העניינים דתוהו נלקחים מהתורה; וכן מובן לאידך גיסא, שב"שני אלפים תורה", וגם לאחרי מתן תורה, ישנו העניין ד"שני אלפים תוהו" (וכן מ"שני אלפים תורה", וגם לאחרי מתן תורה, ישנו העניין ד"שני אלפים תוהו" (וכן מ"שני אלפים ימות המשיח") –

וראיה לדבר – מהנהגת בן עזאי, שלא היו לו בנים, או גם שלא נשא אשה⁷, שזהו סדר הנהגה של תוהו, כמו הנהגת נדב ואביהוא (ולכן מצינו בדרושי חסידות שכאשר מדברים אודות הנהגת נדב ואביהוא, מזכירים גם בן עזאי), ואף על פי כן הייתה זו הנהגה על פי תורה, כמבואר בשלחן ערוך⁸ והלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן⁹.

אלא שהנהגה זו שייכת רק ליחידי סגולה, ולא לרוב בני ישראל (כמבואר בהלכות תלמוד תורה שם). עבודות רוב בני ישראל צריכה להיות באופן של שוב – התיישבות בעולם, כדי למלא את הכוונה ד"לשבת יצרה"¹⁰, אבל אף על פי כן יכולים להיות יחידים שעבודתם תהיה באופן של רצוא, אף ש"לא תוהו בראה", כיון שהכוונה "לשבת יצרה" יכולה להתקיים על ידי אחרים, וכדברי בן עזאי¹¹: "אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים".

ונמצא, שאף על פי שבנוגע לנדב ואביהוא עצמם (שהיו יחידי סגולה, ועד שאומרים עליהם שהיו גדולים ממשה ואהרון), לא היה חטא בהנהגה זו (נוסף לכך שהנהגתם הייתה קודם הציווי), הנה בנוגע לרוב בני ישראל אומרת התורה (שעל הרוב תדבר¹²) על הנהגת שני בני אהרון "שלא תמות כדרך שמת פלוני", כי, בנוגע לרוב בני ישראל נחשבת ההנהגה של רצוא ללא שוב לעניין חטא, כיון שצריכה להיות העבודה ד"לשבת יצרה", ועבודת הכהנים – כל בני ישראל שנקראים "ממלכת כהנים"¹³ – מתבטאת בכך ש"יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל"¹⁴, שהוא עניין ההמשכה למטה.

ג. שני עניינים אלו (עבודת בני אהרון ובן עזאי, ועבודת רוב בני ישראל באופן ד"לשבת יצרה") – יש מעלה בכל אחת מהם, ועל דרך שיש מעלה ב"תלמוד" ויש מעלה ב"מעשה" (שלכן יש שתי דעות: "תלמוד גדול", או "מעשה גדול"¹⁵), וכמו כן יש מעלה בעובדי ה' בנשמתם ויש מעלה בעובדי ה' בגופם¹⁶.

ועל פי זה יובן איך שייך לומר על נדב ואביהוא שהיו גדולים ממשה ואהרון – כי, הגדלות שלהם הייתה בעניין הקירוב לאלוקות:

משה רבינו – הוכרח להיות נמשך למטה; מצד עצמו היה "כבד פה וכבד לשון"¹⁷, כבד פה בתורה שבכתב וכבד לשון בתורה שבעל פה, שהיה למעלה (גם) מעניין התורה¹⁸. ולכן אמר להקדוש ברוך הוא "שלח נא ביד תשלח"¹⁹ – דלכאורה: כיון שהקדוש ברוך הוא שלח אותו בשליחות מסויימת, היה צריך לילך מיד, ואיך ייתכן שיאמר "שלח נא ביד תשלח"? – כיון שהיה למעלה מכל הענין! אלא, שהקדוש ברוך הוא הכריח אותו לירד למטה. וירידה זו, עם היותה תכלית הכוונה, יש בה התנתקות ("אן אפרייס") – בחיצוניות – מקירוב לאלוקות.

- וזהו גם הפירוש בפתגם כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר²⁰ בנוגע לרבינו הזקן שמסר נפשו להתנתק כביכול מהדביקות היותר נעלית ד"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"²¹, כדי לעשות טובה ליהודי –

ואילו נדב ואביהוא – עמדו בתכלית הדביקות (רצוא), ובמילא היו מקורבים יותר ממשה ואהרון, ולכן נאמר עליהם "בקרובי אקדש".

ד. וכיון שבנוגע לרוב בני ישראל הנהגת נדב ואביהוא ברצוא ללא שוב אינה כפי הכוונה, לכן, אחרי מות שני בני אהרון, ציוותה התורה:

א) "ואל יבוא בכל עת אל הקודש"²², והיינו, שלא "בכל עת" תהיה הכניסה לפני ולפנים, כיון שצריכים להיות גם מבחוץ לקודש, בשביל ההמשכה למטה,

ב) גם כאשר צריכה להיות הכניסה לקודש הקודשים, "בזאת יבוא אהרון אל הקודש" – שצריכה להיות שם עבודת הקטורת, שעניינה הוא המשכה למטה מטה עד לבירור הקליפות, שמטעם זה היה בקטורת: (א) אחד עשר סממנים, כידוע²³ שמספר אחד עשר רומז לקליפות, כי בקדושה המספר הוא עשר, "עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר"²⁴, (ב) מור, שנעשה מחיה טמאה (כמבואר בתורה אור בדרושי מגילת אסתר)²⁵.

וההוראה מזה (מהעניין השני) – בשתיים:

א) גם כאשר נמצאים במדריגות נעלות בתכלית הקירוב והדביקות כו', הנה בשעת מעשה צריך ליתן את הדעת ("האבן אין זינען") אודות ההמשכה למטה, עד לעומק תחת – בירור הקליפות. כאשר לא נמצאים בקודש הקדשים, צריך להיות אמנם "שוב", אבל לא ירידה למטה מטה; אבל כאשר עומדים בתכלית העלייה, בקודש הקדשים, אזי מצד גודל העלייה יכולים וצריכים ליד עד לעומק תחת, לברר גם את הקליפות.

ב) כיצד יכולים לבוא לקודש הקדשים – דווקא על ידי קטורת. כאשר יורדים לעניינים תחתונים ביותר עד לבירור הקליפות, הנה על ידי זה דווקא באים לעילוי היותר גדול – כניסה לקודש הקדשים, ששם היא עבודת הקטורת שעליה נאמר "כי בענן אראה", שהוא עניין המשכת העצמות²⁶.

ה. ...כל האמור לעיל הוא סדר עבודת האדם מצד עצמו, שעבודתו צריכה להיות באופן של "לשבת יצרה"; אבל יש לפעמים שמזמנים לאדם מלמעלה עבודה באופן של רצוא ועליה למעלה.

וזהו הביאור בדברי רבי עקיבא "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנו"²⁷:

לכאורה אינו מובן: הייתכן שרצונו של רבי עקיבא היה בעניין של מסירות נפש ורצוא – הרי העבודה צריכה להיות באופן של "שוב"?

ואין לתרץ שרבי עקיבא היה מהיחידי סגולה שאצלם היה יכול להיות עניין הרצוא על פי תורה כמו אצל בן עזאי – שהרי בין ה"ארבעה שנכנסו לפרדס" הנה הנהגתו של רבי עקיבא הייתה באופן שנכנס בשלום ויצא בשלום"²⁸, שזהו הקו ההופכי מהנהגת בן עזאי, והיינו, לפי שעבודתו של רבי עקיבא הייתה באופן של שוב דווקא. וזהו גם מה שרבי עקיבא הוא המקור דתורה שבעל פה, "כולהו אליבא דרבי עקיבא"²⁹. ואם כן, איך יתכן שרבי עקיבא רצה עניין של מסירות נפש?

אך העניין הוא – שיש חילוק בין סדר עבודת האדם מצד עצמו ובין מה שמזמינים לו מלמעלה: עבודת האדם מצד עצמו צריכה להיות באופן של שוב, אבל לפעמים מזמינים לו מלמעלה עבודה באופן של רצוא. וזה מה שביקש רבי עקיבא: "מתי יבוא לידי" – שיזמינו לו מלמעלה עבודה של מסירות נפש.

והתועלת שבדבר – כי, כאשר ישנו רק עניין השוב, ללא רצוא, אזי יכולים לשקוע בהמטה; ועל ידי הרגש הרצוא מבטיחים שלא ישקעו כו'.

(משיחת שבת פרשת אחרי קדושים, י"ג אייר, תשכ"ד.

תורת מנחם כרך לט עמ' 395 ואילך. הנחת השומעים, בלתי מוגה)

________________________________

1)    ראה בארוכה ספר המאמרים תרמ"ט עמ' רלג ואילך.

2)    ראה גם לעיל סוף עמ' 316. וש"נ.

3)    ויקרא רבה פ"כ, ט.

4)    ראה גם מאמר ד"ה וידבר גו' אחרי די"א ניסן תשכ"ב (תורת מנחם כרך לג עמ' 261 ואילך) וש"נ.

5)    ראה ליקוטי תורה שיר השירים לט, ד ואילך. ובכ"מ.

6)    סנהדרין צז, סע"א. וש"נ.

7)    סוטה ד, ריש ע"ב. וראה תוספות ד"ה שיתקיים – יבמות סג, סוף ע"ב. תוספות ד"ה ברתיה – כתובות סג, א.

8)    אבן העזר סימן א סעיף ד.

9)    ריש פרק ג בקונטרס אחרון.

10)  ישעיה מה, יח.

11)  יבמות שם.

12)  ראה מורה נבוכים חלק ג פרק לד.

13)  יתרו יט, ו.

14)  ברכה לג, י.

15)  קידושין מ, ב. וש"נ.

16)  ראה המשך תרס"ו עמ' קנז ואילך. ספר המאמרים תש"ח עמ1

17)  שמות ד, י.

18)  ראה זוהר חלק ג כח, רע"א. הובא בתורה אור בשלח סו, ריש ע"ב.

19)  שם, יג.

20)  ליקוטי דיבורים חלק א מה, רע"א.

21)  תהלים עג, כה. וראה ספר המצוות לצמח צדק שורש מצוות התפלה פרק מ (דרך מצוותיך קלח, סוף ע"א) – נעתק ב"היום יום" יח כסלו.

22)  אחרי טז, ב.

23)  ראה תורת מנחם ספר המאמרים תשרי עמ' קסה ואילך. וש"נ.

24)  ספר יצירה פרק א משנה ד.

25)  צט, א. וראה גם תורת מנחם שם. וש"נ.

26)  ראה עטרת ראש שער יום הכיפורים כט, א. מאמרי אדמו"ר האמצעי דברים חלק ג עמ' א'קלד.

27)  ברכות סא, ב. וראה גם תורת מנחם כרך לג עמ' 385 וש"נ.

28)  חגיגה יד, סוף ע"ב. טו, סוף ע"ב (לגירסת הע"י). ירושלמי שם פרק ב הלכה א.

29)  סנהדרין פו, רע"א.

סיכום:

מבואר בחסידות שחטאם של נדב ואביהוא היה בכך שהנהגתם הייתה רצוא ללא שוב.

מאחר וכל ענייני ההשתלשלות באים מהתורה, לכן גם להנהגתם של נדב ואביהוא, עם היותה הנהגה באופן של 'תוהו', יש לה מקור בתורה. ראיה לדבר מהנהגת בן עזאי, שלא נשא אישה – הנהגה של תוהו – ואף על פי כן, הנהגה זו יש לה מקום על-פי תורה, כמבואר בשלחן ערוך.

הנהגה זו מתאימה ליחידי סגולה בלבד, ואילו רוב בני ישראל צריכים לנהוג באופן של 'שוב'. לאחר מות נדב ואביהוא מבארת התורה מהו אופן ההנהגה של רוב ישראל: "אל יבוא בכל עת אל הקודש" – ההתעלות לקודש הקדשים – רצוא – צריכה להיות רק לעתים מיוחדים ולא בכל עת, לפי שיש להתעסק בבירור המַטָה.

התורה מבהירה עוד: "בזאת יבוא אל הקודש" – הרצוא וההתעלות צריכים להיות יחד עם עבודת הקטורת, שעניינה בירור הקליפות. מכך יש ללמוד הוראה: כאשר נמצאים בהתעלות גבוהה במיוחד – קודש הקדשים – ניתן לרדת ולברר את הדברים הנמוכים ביותר – קליפות. וכן, דווקא מתוך בירור והעלאת הקליפות מגיעים להתעלות הגדולה ביותר, שכן דווקא עם הקטורת ניתן להיכנס לקודש הקדשים.

עם היות שעבודת האדם מצד עצמה הינה באופן של 'שוב', פעמים שמלמעלה מזמנים לאדם עבודה באופן של 'רצוא'. וזהו שרבי עקיבא, עם היות שעבודתו הייתה באופן של שוב – "נכנס בשלום ויצא בשלום" – השתוקק לעבודה של רצוא ומסירות נפש, "מתי יבוא לידי ואקיימנו", דהיינו, שהשתוקק שמלמעלה יזמינו לו הזדמנות לעבודת ה' בתנועה של רצוא.