נושאים נוספים
	חיבור בין עולמות
	פעולת הקרבן בגשמיות
	הגלות מרה, אבל הגאולה תבוא
	רבי וחסידים
	להוציא את המוחין ולגאול את המידות
	ללכת מחיל אל חיל
	הגדה של פסח
	הלכות ומנהגי חב"ד

בסיום הלכות טומאת אוכלין¹ - כותב הרמב"ם:

"כל הכתוב בתורה ובדברי קבלה מהלכות הטומאות והטהרות אינו אלא לעניין מקדש כו', אבל החולין אין בהם איסור כלל, אלא מותר לאכול חולין טמאין ולשתות משקין טמאין . . ויש לו לטמא את החולין המתוקנים לכתחלה . . כל ישראל מוזהרין להיות טהורין בכל רגל . . אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר, הטמא והטהור יחדיו, מפי השמועה למדנו שהטמא והטהור אוכלין בקערה אחת".

ובהלכה שלאחרי זה – ממשיך הרמב"ם: "אף על פי שמותר לאכול אוכלין טמאין ולשתות משקין טמאים, חסידים הראשונים היו אוכלין חולין בטהרה ונזהרין מן הטומאות כולם כל ימיהם, והן הנקראים פרושים. ודבר זה קדושה יתירה היא ודרך חסידות שיהיה נבדל האדם ופורש משאר העם, ולא ידע בהם ולא יאכל וישתה עמהם, שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים, וטהרת הגוף מביא לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות, וקדושת הנפש דורמת להדמות בשכינה, שנאמר "והתקדשתם והיייתם קדושים כי קדוש אני ה'  מקדשכם".

ולכאורה הרי זה דבר והיפוכו: בתחילה כותב הרמב"ם ש"מותר לאכול חולין טמאים", ומכיוון שהדבר מותר חל על זה כלל חז"ל "דייך מה שאסרה לך התורה"; ומיד בהלכה שלאחרי זה מבאר את מעלת הפרישות, כולל פרישות מאכילת חולין טמאים – "שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים רעים, וטהרת הגוף מביא לידי קדושת הנפש מדעות הרעות", שמזה מובן גודל ההכרח שבדבר, כדי לשלול העניין ד"מעשים רעים" ו"דעות הרעות", ועד לתכלית העילוי "להדמות בשכינה"!

והביאור בזה:

כללות עבודת האדם היא באופן של הוספה לגבי העילוי ד"עולם על מילואו נברא", ולכן, גם העבודה עצמה  צריכה להיות באופן של עילוי והוספה, היינו לא להסתפק במצבו הקודם, למרות היותו מצב טוב על פי תורה, אלא להוסיף עוד יותר – "קנאת סופרים תרבה חכמה", ועל דרך זה בשאר עניינים כיוצא בזה.

ובלשון חז"ל בסיום מסכת ברכות: "תלמידי חכמים" – דקאי על כל אחד ואחד מישראל, כמו שכתוב² "וכל בניך לימודי ה'", היינו, תלמידיו של הקדוש ברוך הוא³, החכם האמיתי – אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר⁴ ילכו מחיל אל חיל", כלומר, אף שנמצא כבר במצב ודרגא של "חיל", אין לו להסתפק בכך, אלא עליו להוסיף וללכת "מחיל אל חיל", בעילוי אחר עילוי. ועניין זה הביאו אדמו"ר הזקן בתור פסק דין להלכה בחלק "אורח חיים" שבשלחן ערוך⁵, היינו, שאורח חייו של יהודי צריך להיות באופן של הליכה מחיל אל חיל.

וזהו הביאור בדברי הרמב"ם:

התחלת העבודה היא באופן ד"דייך מה שאסרה לך תורה" – סדר עבודה כזו נקראת בשם "חיל", להיותו על פי התורה.

אמנם, אין לו להסתפק בכך, כי אם ללכת "מחיל אל חיל" – לבוא לאופן העבודה דהבדלה ופרישות, שאז נשללת האפשרות ד"מעשים הרעים", ויתירה מזה: שלילת האפשרות ד"דעות הרעות", עבודת המוחין בשלצותה, ולא עוד אלא שנעשה דומה לשכינה.

וכן הוא הסדר בלימוד ההלכות בספר הרמב"ם, שבתחילה לומדים את ההלכה ש"מותר לאכול חולין טמאים", ומכיוון שזוהי הלכה בתורה הרי זה כבר "חיל"; ולאחרי זה הולכים "מחיל אל חיל" ולומדים את ההלכה המבארת את מעלת הפרישות.

(משיחת י"ט כסלו תשמ"ה. תורת מנחם התוועדויות תשמ"ה ח"ב עמ' 871 ואילך. הנחת השומעים, בלתי מוגה)

_________________________

1)    פרק טז הלכה ח ואילך.

2)    ישעיה נד, יג.

3)    מצודות שם. וראה ספר המאמרים קונטרסים חלק א טו, ב.

4)    תהלים פד, ח.

5)    סימן קנה סעיף א.