חברי המשלחת עמדו בשערי הארמון, ושפתותיהם רחשו תפילה. "לב מלכים ושרים ביד ה'", הזכירו זה לזה.
זה היה בצנעא, בירת תימן. נכבדי הקהילה היהודית במדינה באו לפגישתם הראשונה עם האימאם יחיא מוחמד חמיד א-דין, ששחרר את ארצו מידי העות'מאנים. הנעלם הגדול היה שאלת יחסו ליהודים. האם יאיר פנים להם?
החשש התגבר לנוכח היועץ האנטישמי המקורב אליו, השיח' קסאם עזאי אלנאצר. בכובעו השני היה ממונה על ההקדש המוסלמי, ונודע כשונא ישראל.
תקוות רבות נתלו בפגישה עם האימאם. היהודים הביאו עמם דורון מיוחד – רקמה אמנותית ובה תפילה לשלום המלכות בלשון הקודש ובערבית. כך קיוו למצוא מסילות לליבו של האימאם.
הדלתות נפתחו והאורחים הוזמנו אל הטרקלין המפואר. ליבם נפל כשראו את השיח' יושב לימינו של האימאם. הם סקרו את טבעת השרים והיועצים שהקיפה את האימאם; איש מהם לא נחשד באהבת ישראל יתרה.
אנשי המשלחת, ובראשם רבי אברהם בדיחי, קדו לפני האימאם, הגישו לו את המתנה, וכלאו את נשימתם בציפייה לתגובתו.
מבטו של האימאם התמקד ברבי אברהם בדיחי, הדיין הנערץ, שלצד נשיאתו בעול הרוחני של הנהגת הקהילה, החזיק גם בשרביט הממונה על קופת הצדקה והעזרה לנזקקים. הוא סירב להתפרנס מן הציבור, וחי מעבודתו כצורף מומחה.
מצחו של האימאם התכווץ בריכוז, כמנסה להיזכר מניין מוכרות לו הפנים האלה. ופתאום עלה חיוך על פניו. הוא חכך את כפות ידיו בשביעות רצון, והפטיר לעבר שריו: "רואים אתם יהודי זה? האיש הזה התיש את כוחי שלוש פעמים, עוד בהיותי בבית אבי!".
רעדה אחזה בחברי המשלחת. טרם החלה הפגישה, והנה היא נפתחת בנקודת מוצא גרועה כל-כך. ליבם צנח. ברטט האזינו לדברי האימאם, שפתח וסיפר:
"זה היה לפני שנים רבות. אברהם בדיחי, העומד לפנינו, היה צורף מומחה כבר בנעוריו. אבי, האימאם מוחמד, שמע על מקצועיותו וכישרונו, והזמין אצלו עבודה יקרה ומסובכת מאוד: ליצור בעבורו מחרוזת 'מסבחה' מתשעים ותשע פנינים נדירות, שייבא במיוחד מבחריין. הצורף נדרש למלאכה עדינה ומדויקת, לחורר את הפנינים ולהשחיל בהן את השרשרת.
"אבי הבהיר לצורף את גודל המשימה ואת האחריות הרבה הכרוכה בה. הוא ביקש לוודא שהאיש מודע למורכבות הרבה שהיא דורשת, ואת הנזק העלול להיגרם לחומר הגלם היקר אם ייכשל במלאכתו. אברהם ניאות לקבל עליו את העבודה, אך התנה שזו תיעשה בארמון דווקא.
"אבי נדהם. איש מעולם לא הכתיב לו תנאים, והנה צעיר יהודי חצוף מעז להציב לו דרישות. ברוב זעמו הורה לשומריו לעצור את האיש, והוא הושלך לכלא אלקלעא.
"כעבור זמן מה שכך מעט כעסו. הוא החל להרהר שוב בדברי הצעיר, והסתקרן לפשר בקשתו. מדוע רצונו לבצע את העבודה בארמון דווקא? הוא הורה להחזירו ודרש הסבר. הצעיר השיב: 'מוטב לי להיכלא בלי סיבה, מאשר עם סיבה. הלוא אם תיעלם או תיגנב פנינה אחת, מניין אשלם את דמיה? עני אני. אם אעבוד בארמון, לא איחשד'.
"הדברים התקבלו על לב אבי. הוא הורה למשרתיו להכשיר מקום בעבור הצורף הצעיר, שיוכל לעשות את מלאכתו בלי הפרעה. יום אחד הבחין הצורף, כי מאפרה מלוכלכת, שקלטה לתוכה פסולת טבק שעישנו באי הארמון, עשויה למעשה ממתכת יקרה. הוא ניקה אותה מעט, וגילה שהיא עשויה מזהב טהור, והיא עתיקה מאוד ועליה תחריט בכתב חִימְיַירי קדום.
"שמחתו של אבי לא ידעה גבול. הפריט הנדיר הוצג מעתה לראווה בארמון, והצורף זכה ליחס יוצא דופן. כשסיים את עשיית השרשרת, אבי שמח מאוד. הוא ציווה עליי לגמול לו ביד נדיבה. נתתי לו כסף, חיטה, שעורה וקטניות. אלא שאז גילה הצורף כי כמות התבואה עולה על השכר שנקבע בסיכום המוקדם.
"התפתח בינינו ויכוח. אני דחקתי בו לקבל גם את היתרה במתנה, אך הוא עמד על דעתו שלא ייקח מאומה יותר מן המגיע לו. האיש התגלה כאגוז בלתי-ניתן לפיצוח. הוא התיישב במחאה על הקרקע, וסירב בכל תוקף להמשיך בדרכו, עד שאקבל מידיו בחזרה את היתרה.
"באין ברירה הבאתי אישור חתום מאבי הקובע כי תוספת השכר ניתנה כדין. גם הצעה זו נענתה בשלילה. לא היה מנוס מלהטריח את אבי בכבודו ובעצמו לבוא ולדבר על ליבו של הצורף. אך הצעיר עשה עצמו כחירש שאינו שומע. בסופו של דבר נחישותו ניצחה. הוא הצליח לשכנע את אבי שלא לתת לו פרוטה נוסף על מה שסוכם. שלוש פעמים ניסיתי להשפיע עליו, ושלוש פעמים גבר עליי".
האימאם סיים את דבריו ותלה עיניים מעריצות ברבי אברהם בדיחי. "מימיי לא נתקלתי בשונא בצע שכזה!", קרא בהערכה. ואז הפנה מבט נוקב לעבר יועציו: "הלוואי שאתם תנהגו כך. ובינתיים, אבוי למי שיעז לחרוש רע כנגד היהודים!". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
