"אתה תראה, סופו של הרשע הזה יגיע!", התיז ר' שמואל-טוביה החייט את המילים בסלידה. לא היה צורך לנקוב בַּשֵׁם. דמותו השטנית של מושָׂא השיחה ריחפה בכל מקום. הכול דיברו על הצורר הנאצי שהחריד את העולם כולו באיומיו נוטפי השטנה.
גם העיירה השלווה וירושוב שבלב פולין סָערה. בעיירה התגוררה קהילה יהודית עתיקה, ששורשיה בני כארבע-מאות שנה. היא התברכה ברבנים בעלי שם, שפיארו את יהדות פולין, כמו רבנו משה הדרשן, תלמיד ה'מגן אברהם', ועוד.
תושביה היו בעלי שיעור קומה, יראי ה' ועמלי תורה. לדאבון הלב, סופם הנורא החל להירקם באותם ימים, שלהי שנות השלושים של המאה הקודמת למניינם, כשהנאצים פתחו במימוש מזימתם השטנית.
תחילה גזרו גירוש על יהודי גרמניה. כמה משפחות גולות מצאו מקלט בווירושוב. מה שנתפס עד עתה כתופעה רחוקה, נהפך פתאום לממשי וקרוב מאי-פעם. החדשות המרעישות העסיקו את כל תושבי העיירה. השמים מתקדרים מעל ראשינו, אמרו זה לזה בפנים דאוגות.
גם ר' שמואל-טוביה החייט ישב לו בקיטונו הצר והנהן בראשו בעצב. "דע לך", אמר לבן-שיחו, "שהסוף שלו יהיה כמו של..." ובלי להניח את המחט מידו, הצביע אל המורדות המשתפלים של גבעות העיירה.
עיניו של יהושע אייבשיץ הצעיר, שהיו מרותקות לדמותו הצנומה והחיוורת של החייט, נדדו בעקבות האצבע המורה אל האופק. שם, במרחק לא רב, עמד קבר מקודש לנוצרים. תושבי העיירה הגויים נהגו לפקוד אותו לעיתים.
"מי קבור שם?", תלה יהושע מבט מצפה בחייט. עיניו של הלה נצצו. "אספר לך", אמר, וחיוך הסתמן בזוויות פיו.
שלא כחזותו הפשוטה, כאשר ר' שמואל-טוביה החייט פתח את פיו, נחשפה אישיותו העשירה. הוא התברך בפיקחות יוצאת דופן, וביכולת תיאורית נדירה. הסיפורים קלחו מפיו ברהיטות, סוחפים את השומעים וממגנטים אותם.
בני העיירה ניצלו כל הזדמנות לבקר במיתפרה הקטנה של ר' שמואל-טוביה, לשמוע את סיפוריו. תיקון הבגד לא היה אלא אמתלה. ובשעה שידו פרמה ותפרה את הבד במומחיות, פיו רקם עלילות, החיה דמויות והפיח חיים בזיכרונות העבר.
"קבור שם הכומר סטפן קודרצקי שם רשעים ירקב", פלט ר' שמואל-טוביה, והבעת תיעוב עלתה על פניו. "הוא היה שונא ישראל מובהק. מאז התיישב במנזר בעיר החל להציק ליהודי העיירה ולטפול עליהם עלילות. הוא לא בחל בשום אמצעי שיכול היה להרע להם".
יום אחד, הוסיף החייט לספר, נראה היה שעלה בידו לממש את זממו. נער נוצרי נעלם ועקבותיו אבדו. הכומר הזדרז להאשים את היהודים בהריגתו. הוא לחץ על הפריץ להורות לגרש את כל היהודים מן העיירה, וזה נענה לו.
היהודים התחננו על נפשם לפני הפריץ, ניסו לשחדו, לדבר על ליבו – לשווא. הפריץ פחד אף הוא מהכומר, ונאלץ להיכנע לדרישתו. היהודים נותרו חסרי אונים. בלב כבד המתינו למועד הגירוש המתקרב ובא.
יום אחד נמצא הנער הנעדר ושב אל משפחתו, ואולם ה'עונש' הגורף שהוטל על היהודים לא בוטל. אנטישמי כקודרצקי לא ירפה מטרפו. הוא מצא עוד ועוד עילות לגירוש היהודים מהעיירה.
ליהודים לא נותר אלא ליטול את אומנות אבותיהם בידיהם. הם התכנסו בבית הכנסת והרעישו עולמות בתפילה לאביהם שבשמים, שיסיר מעליהם את רוע הגזירה. ימים רבים עברו עליהם בזעקות ובתפילות בלב שבור.
הגיע פורים. בדיוק אז חל יום היריד, והעיירה המתה מסוחרים וקונים. הכומר הרשע ניצל את ההזדמנות להטיף את משנתו הארסית כנגד היהודים האומללים. הוא עלה על אבן גבוהה, והחל לשאת באוזני האיכרים שבאו ליריד דברי הסתה קשים כלפי היהודים. זמן רב עמד ונאם, שיסה והסית, וסביבו התקהלו עוברי אורח נבערים, ששתו את דבריו באוזניים כרויות.
בעודו עומד משולהב, קצף ניתז מפיו והוא משתלח בבוטות בכל הקדוש והיקר לעם ישראל, אירע הדבר: קולו נדם והכומר קרס והתמוטט. טבעת הקהל שהקיפה אותו נרתעה לאחור בבהלה. רופאים הוזעקו אליו. אך במהרה התפשטה הבשורה כאש בשדה קוצים: הכומר הצורר מת.
הידיעה הגיעה ליהודים בשובם מבית הכנסת. לרגע נלפתו באימה. מי יודע אם הדבר לא יגולל עליהם עלילת דם חדשה. ואולם במהרה התברר גודל הנס. מאמיניו של הכומר ראו בכך עונש משמים על מעשיו. הפריץ ביטל מייד את החלטת הגירוש.
"את גופתו המשוקצת של עוכר ישראל זה", רעדה ידו של החייט מהתרגשות, "קברו במקום שבו מת. בעבור היהודים זה היה נס שהביא רווח והצלה, ופורים קיבל משמעות חגיגית כפולה – פורים של וירושוב".
(על-פי 'וירושוב, ספר יזכור') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
