נושאים נוספים
	על ידי 'העלאה' ועבודה מלמטה, נמשכות הברכות בגשמיות ורוחניות
	כי הרחיב – בניין נצחי
	סיפורים, הוראות ומקורותיהם
	בפעם הראשונה: הרבי משוחח עם עיתונאי
	הלכות ומנהגי חב"ד

בחתונה בשנת תרפ"ט חילק כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ 'תשורה' שבה היה "חידוש" על דברי הנודע ביהודה * בדרכו של המהרש"א – הוראה של הרבי בנוגע להדפסת קובץ פלפול התלמידים ב-770 * "עד היכן הדברים מגיעים" התבטא הרבי על קטע מאיגרתו של אביו הרב לוי יצחק אליו * הגהה מלשון אור * על ביאור הגר"א וסמכותו * מתי עונים ומתי שותקים? * מצרים ורמתה הטכנולוגית הגבוהה בימים ההם * הצגות בין כותלי המוסד בימי החנוכה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

האם קיימת בזמנינו מחלוקת לשם-שמים?

בחתונת כ"ק אדמו"ר והרבנית בשנת תרפ"ט, העניק כבוד קדושת אדמו"ר מוהריי"צ "תשורה" למשתתפים, מכתב כ"ק אדמו"ר הזקן שבו נאמר בין השאר:

"כי אין שלום יוצא מתוך מריבה ח"ו, ובפרט ממחלוקת לשם-שמים, אשר רוב הצרות והתלאות הן ממחלוקת לשם-שמים, הרחמן יצילנו ממנה".

גם בדברי ה'חתם סופר' מצינו כעין זה (קרח תקס"ג): "...והם של עכשיו אומרים במחלוקתם שעושים כן לשם שמים ומוצאים פסוקים והלכות בתלמוד ושו"ע המורים שמצוה לחלוק על פלוני וכו', ונמצא איננו עובר על לאו זה, שהרי אינו כקרח וכו', ואף אתה אמור לו: וכי טוב אתה מרבי אליעזר הגדול (ב"מ נט:), וכי סברתך יותר טובה משלו וכוונתך יותר רצויה ממנו, ובכל זאת לא הועיל לו, כי אסור לחלוק ולהחזיק [במחלוקת] אפילו לשם שמים... חלילה לא תהיה כזאת בישראל".

ודברים אלה מהווים חידוש על דברי ה'נודע ביהודה' (מהדורה קמא יורה דעה סימן א): "ואין לך גרוע מהמחלוקת, ובזמנינו לא שכיח מחלוקת לשם שמים, והשטן מרקד".

בדרכו של המהרש"א

אחת ההוראות שהעניק הרבי בנוגע להדפסת קובץ 'פלפול התלמידים' ("שנאמרו בביהמ"ד של כ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש") שהם יכללו עניינים בנגלה ובחסידות, ו"נסדרו הענינים – בדפוס – עפ"י סדר הא"ב" ולא לחלק בין מדור נגלה למדור חסידות "אשר בכך מודגש הענין של תורה אחת היא".

הוראה זו מזכירה דברים שכתב המהרש"א בהקדמתו:

"ועל כן תהיתי על הראשונות שחילקתי החיבור לב' חלקים...".

הכוונה לחלוקה שבין חידושי הלכות – נגלה – לאגדות – פנימיות התורה (עיין אגרת הקדש סימן כג; הלכות ת"ת לאדמו"ר הזקן פרק ב').

ואכן, זכה המהרש"א ובסופו של דבר נדפסו חידושי הלכות והאגדות זה לצד זה.

"עד היכן הדברים מגיעים"

כך כותב הרבי אודות דברי אביו הרב ר' לוי יצחק זצ"ל ב'לקוטי שיחות' כרך ח"י (עמ' 240 הערה 15):

ראה לקוטי לוי יצחק אגרות (עמ' רסו) עד היכן הדברים מגיעים.

הדברים מוסבים כלפי הדברים שכותב רבי לוי יצחק לרבי, "ושאין ספק כלל וכלל שכל מה שנאמר בתורה-שבכתב ובתורה שבעל-פה הן בהלכה והן באגדה כו' וכן ההלכה שעליה אמרו אחר כך שבדותא היא... כולם ממש אמר ה' ובאותו הלשון ממש נאמרו".

דברים דומים מוצאים אנו אצל גדולי ישראל בדורות קודמים:

ה'חתם סופר' התבטא (דרשות חתם סופר דרוש לר"ה): "הלומד תורה לשמה... אף סברא הנידחת באותו הפלפול יהי' אור ניצוץ בו ויש מהם ללמוד כי ה' עמהם, כמו הקושיות שהוקבעו בש"ס ונתרצו שיש בהם קדושה מכל מקום, ואין דבר קטן בש"ס שאין לו מקור קדושה מקור חוצבו ואלו ואלו דברי-אלקים-חיים".

ובדומה לזה כתב ר' צדוק הכהן מלובלין (תקנת השבין פט"ו):

"וידוע דאפילו הסלקא-דעתך דגמרא וההוה אמינא הנדחה היא אמת גם כן, מצד דדבר שאינו לא נזכר בתלמוד שהוא תורת אמת, ודבר שאינו אמת אינו תורה ואין להזכירו בדברי תורה". ועוד.

אמנם, הן הסגנון והן הדוגמא שנקט בהם ר' לוי יצחק יש בהם חידוש גדול – הדוגמא: "וכן ההלכה שעליה אמרו אחר כך שבדותא היא".

מהי אותה "בדותא"?

היו מהראשונים (שיטה מקובצת בבא מציעא (עא, ב) מהריטב"א) שפירשו "בדותא" זו – דברים שהאמורא עצמו לא אמר מעולם, אלא אחד מתלמידיו אמרם – או מעצמו או שהבין כך מדברי רבו – ונקרא הדבר על שם האמורא ההוא.

והנה, בכמה מקומות (נסמנו במסורת הש"ס פסחים יא, א) הגירסא היא "ברותא" ב"ריש", ופירש הערוך [ערך בר (ד)] שבמקום שטעו חכמים ולא רצו לגנותם ולומר טעו, אמרו "ברותא", היינו, דעה חיצונית היא.

וכאן, בא, אפוא, החידוש הגדול גם בסגנון והקביעה הנחרצת, ש"כולם ממש אמר ה' ובאותו הלשון ממש נאמרו"!

– על-כך כתב, אפוא, הרבי: "עד היכן הדברים מגיעים"!

הגהה מלשון אור

ב'התוועדויות תשמ"ב' כרך ב' עמ' 765 מתבטא הרבי: "מסֵפר התורה הי"ג שכתב משה היו מגיהים את כל ספרי התורה [כולל הפירוש ד"הגהה" מלשון "והוי' יגיה חשכי", מלשון אור כו']".

והנה, פירוש זה הוא פירושו של בעל הערוך (ערך גה).

אמנם, קדמו בפירוש ר"ש בן היתום מסכת משקין (מהדורת חיות, ברלין עת"ר, עמ' 98 על דף יח, ב) שפירש משמעות כפולה:

א) הגהה היא תיקון ע"י מחיקה וכדומה.

ב) מגיהין מלשון נגה = אור, שאם נחשכה האות נהייתה דהויה – מאירין אותה. – והאריך בזה הרב יעקב ש. שפיגל בספרו "הגהות ומגיהים" (תשנ"ו) עמ' 33 ואילך.

על ביאור הגר"א וסמכותו

בהתוועדות יום ב' דחג השבועות תשל"ז ('שיחות-קודש' תשל"ז כרך ב' עמ' 91) אמר הרבי:

מכיון שביאור הגר"א נלקט ע"י תלמידיו, הרי אין הדברים מוכרחים, ושמא הוכנסו מילים אלו שלא במקומם.

דברים דומים כתובים בספר 'סדרי טהרות' מהרב גרשון חנוך העניך מראדזין (פיעטרקוב תרס"ג) רכו, ב: "וברור בעיני שהשומע שמע וטעה כידוע שכמה דברים כתבו תלמידיו ז"ל מה ששמעו מפיו... וטעו בשמיעתם... וכעת נראה שהשומע שמע להגר"א ז"ל שהיה חורז ושונה... וטעה דבאמת לא עלה על זאת חלילה בדעת הגר"א...".

יתר על כן:

מצינו דברים משמו של הגר"א בספרים (קול אליהו, ועוד) וכן בשו"ת שואל ומשיב מהדורא ג' ח"ג סימן נב והנציב ב'העמק דבר' תצא כא, כו הכחישם מכל וכל:

"והן נשמע בשם הגר"א ז"ל להיפך שהולכין אחר העיבור. ולא אאמין לקול השמועה בשם רבינו הגר"א, ושקר העידו בשמו".

מתי עונים ומתי שותקים?

ב'תורת מנחם' כרך נז (ש"פ מטות-מסעי תשכ"ט) הסביר הרבי את החילוק בין "ענה כסיל כאיוולתו" – שכוונתו לשם שמים, ו"אל תען כסיל כאיוולתו" – כוונתו להתיר דבר שאסרה תורה, עיין שם.

דברים אלו מהווים חידוש והבהרה בדברי בגמרא (שבת ל, ב) שבדברי תורה מותר לענות כאיוולתו, מה-שאין-כן במילי דעלמא.

והנה מצינו בשו"ת התשב"ץ (ח"ג ד"ש): "הוצרכתי להשיב על זה, אף שהוא פשוט, משום שבדברי תורה כתוב: "ענה כסיל כאולתו, פן יהיה חכם בעיניו".

מדובר שם במי שהתיר לישראל לקבור בשבת על-ידי גוי, ולמד זאת בגזירה שווה ממילה. במילה נאמר: "וביום השמיני ימול", ונאמר במת: "תקברנו ביום ההוא". מה מילה דוחה שבת, אף קבורת מת דוחה שבת...

וכתב על כך התשב"ץ, שיש לדעת שאין אדם דן גזירה שווה מעצמו. הרי בפירוש אמרו חז"ל, "אפילו דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת (שבת קנא, ב). ולא התירו אפילו לטלטלו, אלא על ידי כיכר או תינוק" (שם ל, ב). אפשר להלין את המת לכבודו, ואין עוברים בזה על "לא תלין", כי כבודו של מת שלא יחללו עליו שבת, שגנאי גדול הוא לו שיאמרו שחיללו עליו שבת.

– ואין הדברים סותרים לדברי הרבי, כי בנידון-דידן, אולי כוונת המתיר הייתה (בשוגג) לשם שמים, ולזאת נחלץ התשב"ץ להצילו מהאיסור!

מצרים ורמתה הטכנולוגית הגבוהה דדווקא בימים ההם

בשיחתו מכ"ה אייר תש"ל (תורת מנחם כרך ס' עמ' 302) אומר הרבי:

"מצרים היתה אז הארץ המפותחת ביותר... ועד שישנם ענינים במדע... שהיו יכולים לייצר כאלו כלים וכאלו צבעים... ועד היום לא הצליחו להגיע לזה".

בנושא זה האריך הרבי במכתב מי"ג ניסן תשי"ז הנדפס ב'לקוטי שיחות' כרך כא עמ' 501 (שם נשמט התאריך); 'אגרות-קודש' כרך טו עמ' מו.

הצגות ע"י תלמידות המוסד לחנוכה

בשנים תשי"ז-תש"כ עודד והמריץ הרבי את מנהל בית רבקה בצרפת הרה"ח ר' יששכר דב גורביץ (ז"ל) לארגן הצגות בנושאי יהדות לקראת חנוכה ופורים, "שמוכרח לסדר המחזה דימי חנוכה", "עריכת הצגה לחנוכה הבע"ל – לפלא הספק בזה" – נאספו המכתבים ב'היכל מנחם' כרך ב' עמודים קמג-קמו.

ויש לציין שמנהג כיוצא בזה היה נהוג בקהילות ישראל – ראה המובא בשו"ת רשב"ן (סאטמאר תרס"ה סימן קפו) במנהג הנהוג בחנוכה ובפורים, שהתלמידים לובשים בגדי נשים והולכים לשמח אחרים... למען לא יכירו אותם.

ובספר 'קהלת צעהלים וחכמיה' עמ' מה: "בחנוכה ובפורים נערכו מופעים שאורגנו ע"י חוגי הבנות, נערכה תהלוכת תחפושות ברחוב הראשי".

ונמצא שהיה זה, אפוא, לא רק מנהג "אצל קצת הספרדים לובשים בחנוכה פרצופים ג"כ כמו בפורים ומתחפשים בהם", כלשון שו"ת שיח יצחק – לג"ר יצחק וייס הי"ד – סימן שמט – ראה בכ"ז ב'אור תורה' טבת תשע"ח עמ' שמב-ג.

אמנם, כוונת הרבי היתה בעיקר לחיזוק המוסד ולהאדרת שמו, נוסף על חיזוק התלמידות עצמן, וק"ל.