חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:06 זריחה: 6:46 ט"ז בתשרי התש"פ, 15/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

סודות נפלאים בשמות התנאים והאמוראים
ניצוצי רבי

נושאים נוספים
להציל את העולם בשלוש דרכים
העבודה נסתיימה ונשלמה
סודות נפלאים בשמות התנאים והאמוראים
טרדות הפרנסה
ויעקב הלך לדרכו
פרשת נח
הלכות ומנהגי חב"ד

לכל דבר יש משמעות וקשר – וגם לשמו של תנא יש שייכות מהותית לדבריו * שמו של יהודה בן-תימא בהתחלת השולחן-ערוך * רבי שמעון – מלשון שמיעה, ורבי זירא – מלשון זעירות * ביאור מרתק אודות משמעות השמות, שחיבר הרבי ל"מאמר פליאה" שאמר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בשיקגו

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

בשיחת שבת פרשת בלק, י"ז תמוז תשכ"ח אמר הרבי (תורת מנחם – התוועדויות חלק נג עמוד 284):

ידוע בענין שמות התנאים שיש בהם סודות נפלאים.

ולדוגמא: מבואר בלקוטי תורה (שיר השירים מח, ג) בנוגע לשמאי והלל ש"שמאי" הוא מלשון "השם אורחותיו", דהיינו ששוקל דרכיו איך ומה הוא, ו"הלל" הוא מלשון "בהלו נרו עלי ראשי" וגם "הלל" מלשון שבח והילול.

וכן מבואר (סה"מ תרל"ז חלק ב' עמוד תקצה) בנוגע לפלוגתא של רבי יוסי ורבי יהודה בענין תקיעת-שופר שענינו של רבי יהודה הוא ענין ההודאה, מלשון "הפעם אודה את ה'", שהוא ענין קבלת-עול, וכיוצא-בזה בנוגע לשאר שמות התנאים...

עוד נשוב בהמשך להקשר בו נאמרו הדברים, אך תחלה נתרכז בחידוש שבתוכן הדברים האמורים. התורה-שבעל-פה כולה, החל מן המשנה, התלמוד והמדרשים ועד לפירושי הראשונים (כפירוש רש"י על התורה) וספרי הפוסקים (לדוגמה יצוין שולחן ערוך אדמו"ר הזקן), מלאה בשמות של תנאים ואמוראים לרוב, המצויינים על דבריהם: "רבי... אומר"... "אמר רב"... וכדומה.

הלומדים הרגילים אינם מייחסים חשיבות לשמות עצמם ולמשמעותם, אלא רק זוכרים אותם לצורך הזכרת בעל המאמר או לכל היותר לצורך התאמת דברי האומר עם דבריו במקומות נוספים.

אולם, כמוזכר בדברי הרבי ובדוגמאות שהובאו לעיל, בתורת החסידות (ולפני כן – בתורת הקבלה) ניתנת לעתים הדגשה גם על ביאור משמעות השמות עצמם והתאמתם לתוכן דברי התנאים והאמוראים. דבר זה משקף  את העיקרון שאין דבר מקרי בתורה, וגם פרטים שנראים לכאורה טכניים וחסרי משמעות מתגלים כמדוייקים ומותאמים.

ולמרות שכאמור, ישנם מקורות קדומים לעניין זה, עם זאת בתורתו של הרבי, שהרבה כל-כך להדגיש את האמונה והדיוק המקסימלי בכל פרט ופרט שבתורה, יש לביאור השמות מקום מובלט ומודגש. להלן יובאו מספר דוגמאות לכך (כבר הבאנו ברשימה קודמת את כללי פירוש רש"י לתורה בעניין השמות, ולהלן יובאו דוגמאות נוספות).

מדוע לפתוח ב"יהודה בן תימא"?

שולחן ערוך אדמו"ר הזקן נפתח במלים הבאות (מהדורא בתרא, סימן א' סעיף א'): "יהודא בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים...".

בהשקפה ראשונה הכול פשוט וברור, שכן דברי אדמו"ר הזקן האמורים הם ציטוט מילה במילה מלשונו של ה'טור' כאן, שהביא את דברי המשנה במסכת אבות (פרק ה משנה כ). אולם הרבי מוצא גם פה מקום לעיון (ליקוטי שיחות חלק כא עמוד 282 בתרגום חופשי, ובכמה מקומות):

ידועה השאלה: לשם מה מביא אדמו"ר הזקן את שמו של בעל המאמר "יהודה בן תימא"?

על הטור אין זו קושיא, שכן דרכו להביא מאמרי רז"ל (ואפילו פוסקים) בשם אומרם, מה שאין כן בנוגע לאדמו"ר הזקן, אפילו כאשר הוא מצטט מאמר רז"ל – אין הוא מזכיר את שמו של בעל המאמר.

בתורת הרבי מופיעים מספר ביאורים לשאלה האמורה. להלן כמה מהם:

כשם שהרמב"ם פותח את ספרו "משנה תורה" במלים "יסוד היסודות ועמוד החכמות", שראשי התיבות שלהם הם שם הוי"ה – על-דרך-זה נפתח שולחן-ערוך אדמו"ר הזקן במלים "יהודה בן תימא", כיון שהשם יהודה "כולו על שמו של הקב"ה" (סוטה י, ב. לו, ב) – יש בו את שם "הוי"ה" בשלימותו.

כך ביאר הרבי בלקוטי שיחות חלק כו עמוד 29.

בשיחת כ"ד טבת תשל"ח (לקוטי שיחות חלק כא שם) ביאר הרבי את הטעם לפתיחה זו, בכך שכהקדמה ללימוד התורה צריך להיות ענין ההודאה והביטול הנרמזים בשם 'יהודה', שהוא מלשון הודאה וביטול, על שם "הפעם אודה את הוי'", ואילו ההמשך, "בן תימא", מרמז שגם תוך כדי הלימוד, שאז צריך הלומד להשתמש בשכלו ובהבנתו כדי ללמוד את התורה – עליו לזכור שלימודו אינו אלא "כעונה אחר הקורא" – הקב"ה, כמאמר "אני המשנה המדברת בפיך", (משמעות המלה "תימא" היא אמירה בלבד), עיין שם להרחבת הדברים.

ובשיחה נוספת (לקוטי שיחות חלק טו עמוד 256) מבאר הרבי, שהבאת השם באה להבהיר את הנאמר בהמשך, שיש להיות "עז כנמר" בפני המלעיגים, ולזכור תמיד שהעזות באה אך ורק מתוך ובשביל הביטול ("יהודה"), ולא זו בלבד, אלא שהביטול צריך להתבטאות ולהיאמר ("תימא") בהנהגה זו של "עז כנמר", עיין שם.

"מעלת קבלת-עול אם הוא דוקא לגבי הקדושה"

לאמיתו של דבר, כבר שנים רבות לפני קבלת הנשיאות ביאר הרבי את השם "יהודה בן תימא". היה זה בהתוועדות המיוחדת שקיים הרבי בשמחת בית השואבה תרצ"ב בחצר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע.

רישומה של ההתוועדות, שארכה מספר רב של שעות גדושי מראי מקומות מכל מקצועות התורה, נותר שנים רבות בזיכרון משתתפיה. חלק מההתוועדות הוקדש לביאור דברי התנא "יהודה בן תימא" במשנת "הוי עז כנמר...". זכינו שתוכן הדברים השתמר ברשימותיו של הרבי (רשימות חוברת קסג), משם נצטט רק את התחלת הביאור העוסק בשמו של "יהודה בן תימא" (פוענחו ראשי תיבות ונוספו ביאורים בין חצאי אריח):

 יודא. הודאה וקבלת-עול-מלכות-שמים . . שזהו יסוד וראשית העבודה, עבודת עבד, עבד פשוט. וגם תכלית וסוף העבודה, עבד נאמן, משה עבדי. למטה ולמעלה מטעם-ודעת...

בן תימא. מעלת קבלת-עול אם הוא דוקא לגבי הקדושה, ולא חס-ושלום כאסקופא הנדרסת בפני הקליפה וסטרא-אחרא. ו[כללות ענין הקדושה נרמז בענין הדיבור, "תימא" שפירושו דיבור, כמאמר חז"ל:] אומה זו אין כחה אלא בפה, וזהו בן תימא...

ויותר בפרטיות, שקבלת-עול-מלכות-שמים צריך-להיות לענין אהבה-ויראה ותורה-ומצוות, שראשי-תיבות שלהם: תימא [= תורה, יראה, מצוות, אהבה]...

ביאורו של סיפור תמוה על פי משמעות השמות של "רבה" ו"רב זירא"

מפורסם ביאורו הנפלא של הרבי בסיפור הגמרא (מגילה ז, ב) שרבה ורב זירא ערכו סעודת פורים ביחד והשתכרו, וקם רבה ושחט את רב זירא. למחר ביקש רבה רחמים על רב זירא והחייהו וכו'.

השאלה המרכזית היא, כמובן: כיצד ניתן לומר שרבה נכשל בעניין של שפיכות דמים רחמנא-ליצלן?

הביאור בהרחבה הוגה על-ידי הרבי ונדפס בלקוטי שיחות חלק לא עמודים 177-183. לענייננו בנושא ביאור השמות יצוטט חלק מתוך נקודת הביאור במהדורה נוספת של השיחה כפי שנדפסה בחלק כז עמוד 271:

השם "רבה" – מורה על ענין של "גדלות", ואילו השם "ר' זירא" – מורה על ענין של קטנות, מלשון זעירא.

...רצה רבה (שענינו גדלות) להתאחד עם ר' זירא (שענינו קטנות), כדי לפעול בו עילוי גדול יותר כו' . . שבסעודה זו גילה רבה לר' זירא סודות ורזי תורה נעלים ביותר, עד לתכלית העילוי ד"עד דלא ידע", וכל זה – אצל שניהם (רבה ור' זירא) ששתו יין עד ש"נשתכרו" (שניהם).

אמנם, בנוגע לתוצאת הדברים – הי' חילוק ביניהם:

ר' זירא, שענינו קטנות (כנ"ל) – לא היו לו ה"כלים" כדי להכיל גילוי זה, ולכן, הגילוי פעל עליו ענין של כלות הנפש ממש, עד שנפרדה נשמתו מגופו כפשוטו. מה שאין כן רבה עצמו – היו לו "כלים" רחבים, ולכן לא פעל הדבר אצלו תנועה של כלות הנפש...

"רבי שמעון" – מלשון שמיעה והבנה

נשוב לשיחה שבה פתחנו.

בפרק שני של מסכת אבות משנה ט נאמר: "חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, ואלו הן, רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך...".

במשניות הבאות בפרק (י-יד) מביאה המשנה מאמרים של כל אחד מן התלמידים האמורים, שאחד מהם הוא הנאמר במשנה יג: רבי שמעון אומר, הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה...

בהתוועדות שהתקיימה בשבת פרשת בהעלותך י"ט סיון תשכ"ח, ביאר הרבי, כדרכו בקודש לבאר בשבתות הקיץ משנה מפרקי אבות, את המשנה האמורה, והתחלת הביאור הייתה, שכיוון שרבי שמעון (בן נתנאל) עסק בתורה באופן של "תורתו אומנותו", כמו רבי שמעון בר יוחאי, ומי שתורתו אומנותו אינו מפסיק מלימודו כדי לקרוא קריאת שמע ולהתפלל – לכן הוצרך להזהיר את תלמידיו שלא תהיה אצלם חלישות בקריאת שמע ובתפלה.

כאשר אמר הרבי את הביאור שרבי שמעון (בן נתנאל) עסק בתורה באופן של "תורתו אומנותו", כמו רבי שמעון בר יוחאי, הוא הזכיר את הכלל הידוע ש"סתם רבי שמעון הוא רשב"י" (תורת מנחם – התוועדויות חלק נג עמוד 122 והערה 95).

בשיחת שבת פרשת בלק, י"ז תמוז, תשכ"ח ביאר הרבי מאמר של רבי שמעון בפרק שישי במסכת אבות ולאחר מכן אמר שהדבר קשור עם דברי רבי שמעון שנתבארו בשבת פרשת בהעלותך שגם רבי שמעון בן נתנאל, שעליו דובר במשנה בפרק ב, היתה תורתו אומנותו.

הרבי התאונן שרק אחד שאל אותו על הנאמר בהתוועדות הנ"ל מדוע הזכיר את הכלל "סתם רבי שמעון הוא רשב"י", כאשר המדובר הוא אודות רבי שמעון בן נתנאל?!...

הסברו של הרבי היה (נקודת הדברים; בהרחבה ראה תורת מנחם – התוועדויות חלק נג עמוד 284):

על פי המבואר בחסידות שבשמות התנאים רמוזים עניינים מסוימים, מובן שבשמו של רבי שמעון נרמז עניין לימוד התורה, מלשון שמיעה והבנה. ולכן, כאשר המשנה רוצה להזכיר תנא שתורתו אומנותו היא מזכירה רק את שמו "רבי שמעון" ללא הזכרת שם אביו כדי לרמוז בכך על ענינו. ולכן הזכיר הרבי ש"סתם רבי שמעון הוא רשב"י" כדי לבאר כיצד נרמזת בשם "רבי שמעון" (אף שמדובר ברבי שמעון בן נתנאל) המעלה של תורתו אומנותו.

ה"עקב" של המתפלל...

מנין המקור לפירוש משמעותם של שמות?

זכינו והרבי עצמו הבהיר זאת בהרחבה, ומעשה שהיה כך היה:

בשנת תש"ב ביקר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע בעיר שיקגו, וכדרכו בקודש אמר שם מספר שיחות קודש. באחת השיחות סיפר כי הגאון החסיד רבי ברוך מרדכי מבוברויסק זצ"ל אמר על-דרך הצחות: "עקביא בן מהללאל אומר" (לשון המשנה במסכת אבות, פרק ג משנה א): העקב של המתפלל, המשבח את הקב"ה, אומר...

כשנתפרסמה השיחה לראשונה בחורף תש"ב נשמעה הטענה מאת המבקרים על מנת לקנטר: הלא אלו דברינו מאז ומקדם, אשר דרך החסידים ומנהגם לאמר רמזים וצחות בלי כל יסוד ומקור, והרי בזה ראי' נוספת. כי אף אשר התיבות "עקביא" "מהללאל" הם לשון נופל על לשון "עקב" ו"הלל". אבל היש מקום בשכל לאמר, אשר הנאמר במשנה "עקביא בן מהללאל אומר" יש לזה איזה שייכות לענין "א פיאטע פון א דאוונער וואס לויבט דעם אויבערשטן זאגט" [= העקב של המתפלל, המשבח את הקב"ה, אומר]?!...

והנה לא די לחסידים בזאת ועוד הוסיפו חידוד על חידוד, כי – עקביא ומהללאל הם אנשים נפרדים ופירוש החסידים הוא כאלו זהו אדם אחד!

...פתגם הרב ברוך מרדכי עורר תמי' עד כדי כך שאפילו מאנ"ש נמצאו שואלים בטענה: למה מפרסמים בדפוס ענינים הנותנים מקום למנגדים לקנתר: ראו, החסידים הוסיפו "עוד" פירוש אחד שאין השכל סובלו ואין לו מקור בדברי רז"ל.

ביאורו של "מאמר פליאה"

מקורו של התיאור דלעיל הוא בדברי הרבי, כדלהלן.

בקיץ של שנת תש"ד יצא לאור הגליון השני של קובץ "ליובאוויטש" ובו נפתח מדור חדש, אותו כתב הרבי (אז – חדב"נ כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ) בשם "תשובות וביאורים". בפתח המדור כתב הרבי (אגרות קודש חלק א עמוד רפז):

אחת ממטרות התיסדות קובץ זה היא שישמש בימה שממנה יתדברו אנ"ש, וכל הנלוה עליהם, בכל דבר הקשה בתורת החסידות בכלל ובספרים היוצאים-לאור במשך זמן האחרון בפרט, וכמ"ש בהקדמת המערכת בקובץ חוברת א.

כמובן יודפסו בקובץ רק אלו השאלות ותשובות שיש בהם ענין לכל קהל הקוראים.

אותן השאלות שלא יענינו אלא את היחיד יבוא המענה עליהם אם במכתב אל השואל או בקובץ במדור זה אבל בקצור.

* * *

בפתיחת מדור זה הנני לענות על שאלה כללית, אשר שמעתי רבים שואלים בקראם בשיחות היו"ל על ידי מערכת "אוצר החסידים" והיא:

ענין פלוני אשר בשיחה - אינו מבואר כלל.

פירוש הפסוק ומרז"ל אשר בשיחה - הלא אינו אלא צחות בעלמא ואין לו יסוד ומקור.

התשובה על זה היא: אף שהשיחות (הנדפסות), ברובם המכריע, מובנות אף לאלו שלא עסקו בתורת חסידות חב"ד, בכל זה יש בהם כמה ענינים, ובפרט מאלו שלא באו בשיחה אלא דרך אגב, אשר אי אפשר להבינם, כי אם אחרי הקדמת לימוד תורת החסידות, או, על כל פנים, ידיעת יסודי שיטה זו. ובמאמרי דא"ח או בשיחה אחרת מתבאר בודאי ענין זה כדי צרכו, כי דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר (ברייתא דל"ב מדות טו. וע' ג"כ ירושלמי ר"ה פ"ג סוף ה"ה).

כן פירושי הכתובים ומרז"ל אשר בשיחות רובם ככולם מקורם הוא בדרז"ל, או שמיוסדים הם על המתבאר בדרז"ל בתורת הנגלה והנסתר.

* * *

לדוגמא הנני מביא פה אחת התמיהות ב"מאמר פליאה" (לפי דעת השואלים), אשר שאלו בקונטרס "ביקור שיקאגא" שיצא זה עתה לאור. בחרתי בשאלה זו, באשר חשבוה השואלים לתמי' שאין מקום לתשובה עלי' כלל וכלל. וכאשר נוכח בזה שאפילו שאלה כזו אינה אלא מחסרון ידיעת השואלים, ולא עוד - אלא שהמאמר פליאה מקורו מפורש בדרז"ל, הרי מתמי' זו ידונו בכל שכן וקל וחומר על שאר השאלות.

המקורות ל"שיטת מדרש השמות"

לאחר הקדמה זו מביא הרבי את הסיפור של המקשים על דברי רבי ברוך מרדכי האמורים, ובהמשך מבאר בהרחבה את המקורות להם בליווי הרחבות וריבוי מראי מקומות. להלן נצטט 'טעימות' מהם בלבד מקוצר היריעה.

והנה שיטת מדרש השמות - לדרוש סמוכין בין משמעות השם ומהות הנקרא בשם זה - חזון נפרץ הוא בתורה-שבכתב ותורה-שבעל-פה.

ולא רק בשמות כלליים - שמות המין - השם מורה על טבעי המין, וכמרז"ל . . אלא גם בשמות פרטיים כן הוא, אשר דרשו משמעות השם על מהות הנקרא בשם. וראשון במקרא מפורש (בראשית ג, כ) ויקרא גו' חוה כי היא היתה גו'. יותר מזה: מצינו דדורשין שמות אפילו במקום דלא נתכוון נותן השם לדרשה כזו. ודבר זה כתוב בתורה (בראשית כז, לו) הכי קרא שמו יעקב ויעקבני גו' וכפול בנביאים (ש"א כה, כה) כי כשמו כן הוא נבל שמו גו'. ומצוי לרוב בדרז"ל.

למעלה מזה: . . מצינו (יומא שם [פג, ב]) דר' מאיר הוה דייק בשמות אנשים שהיו בימיו. ומעשה רב הוכיח כדברי ר' מאיר...

וגדולה מזה מצינו בדרז"ל, אשר השם הוא לא רק מורה על מהות האדם אלא גם גורם, וכמרז"ל (תנחומא ס"פ האזינו) לעולם יבדוק אדם בשמות לקרוא לבנו.. כי לפעמים השם גורם טוב או גורם רע. וביומא (לח, ב)...

במילא מובן שיש מקום לדרוש שמות האבות גם בנוגע למהות הבנים...

* * *

עד כאן בנוגע למדרש שמות בכלל, אשר מיוסד דרך דרוש זה בדברי רז"ל לדייק בשמא, ולא רק בשמו עצמו, אלא גם בשמות אבותיו אם נזכר שם אביו עליו (וכמו בעקביא בן מהללאל).

מקור מפורש בכתבי האריז"ל...

הרבי ממשיך ומגלה:

ובנידון דידן דצחות הרב ר' ברוך מרדכי בפרט - מקורו מפורש בדברי האריז"ל. ונקדים מ"ש במדרש אגדת בראשית (הוצאת בובער, מבוא פרק י"א) וז"ל: ולמה נקרא שמו (של בן קינן) מהללאל, שהוא חזר בתשובה תחלה להלל והתחיל לשבח לפני הקב"ה . . בשער הגלגולים (הקדמה לא[-לב]): דע כי כל הנשמות.. כלולים ונתלים באדם הראשון.. כל אבר ואבר מרמ"ח אבריו.. והנה העקב.. מתחלק ליותר מן תרי"ג ניצוצות נשמות ומכללם הם נשמת.. ונשמת עקביא בן מהללאל . . עקביא בן מהללאל.. בסוד עקב.. ולכן נקרא שמו עקביא ולפי שעקביא זה תיקן גם כן בחי' מהללאל בן קינן לכן נקרא עתה עקביא בן מהללאל...

הרבי מסיים את מאמרו במלים הבאות:

ביאור יסוד צחות "תמוה" זו יוכל להיות לנו לדוגמא ולאות, כי בודאי כל המאמרים אשר בשיחות הקודש, אף אלו הנראים לתמוהים בעינינו, יש להם פי' וביאור היטב, ועל כגון זה ארז"ל (ירושלמי פאה פ"א ה"א) כי לא דבר רק הוא מכם, ואם הוא רק, מכם הוא, למה שאין אתם יגיעים בתורה.

ואם צחות של חסידים הראשונים כן תורתם ועבודתם על אחת כמה וכמה.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)