עם עלות השחר על העיר סרדאהלי (דונאיסקה סטרדה) שבסלובקיה, מיהר ר' יואל השמש לפתוח את שערי בית הכנסת ולהדליק את עששיות השמן, שהאירו את היכל בית ה'.
בשעה שהיה מיטיב את הנרות מלמלו שפתיו: "ויהי אור, ויהי אור". ר' יואל היה חדור אמונה כי במעשיו הוא שותף ליצירת האור במעשה בראשית.
אחד מבני הקהילה היה ר' אייזיק-דב הגביר. בבעלותו הייתה אחוזה רחבת ידיים. הוא היה ירא שמים ובעל חסד, אך תחושת החמצה מילאה אותו על שאיננו יודע ספר. אפילו לשון הקודש לא הייתה שגורה בפיו. בליבו תהה כיצד יוכל להודות לבורא על כל הטוב שנפל בחלקו.
בוקר אחד הביט במעשיו של השמש. "מה אתה לוחש שם, יואל?", שאל.
"ויהי אור!", השיב השמש בגאווה.
"מה זה 'ויהי אור'?", הסתקרן הגביר.
"אלה המילים שאמר ה' במעשה בראשית, כאשר ברא את האור", הסביר יואל בהונגרית. "גם אני מדליק אור בבית הכנסת, ומודה לבורא על הזכות שנפלה בחלקי".
הרעיון קסם לר' אייזיק-דב. הוא חש כי מצא את המענה לתחושת החֶסֶר שליוותה אותו תמיד. רצון עז התעורר בו לעשות בעצמו מלאכה חשובה זו מדי בוקר.
"שמע נא", פנה אל השמש הוותיק. "תן לי את הזכות להדליק את נרות בית הכנסת, ובתמורה אשלם לך שני פלורינים מדי שבוע. הלוא יש לך ארבעה ילדים, כן ירבו. בטוחני שסכום זה יעניק לך רווחה כלכלית".
אכן, הגביר ידע לקלוע בדיוק לנקודה הרגישה של ר' יואל – המצוקה הכלכלית. בחפץ לב ניאות לעסקה. השניים לחצו ידיים להסכמה, וסיכמו כי ההסדר ייכנס לתוקף מייד למחרת.
חלף חודש. התרגשותו של ר' יואל לנוכח שפע הפרנסה שנחת עליו שככה מעט, ומצפונו החל לייסרו. האם לא חטא בוותרו על הדלקת נרות בית הכנסת תמורת כסף? הוא החליט לגשת אל הרב אהרן-שמואל אסאד, רבה של העיר, ולשטוח לפניו את מכאובו.
בדרך כלל נהג הרב להשיב בקצרה ובתכליתיות, ואולם הפעם הכביר שאלות על השמש.
"ר' אייזיק-דב קנה את המצווה?", בירר הרב.
"כן", השיב השמש.
"האם לר' אייזיק-דב יש ילדה קטנה כבת שש?", הפתיע הרב.
"אכן", השיב ר' יואל, "ויוטקה שמה".
"ובן כמה אתה, ר' יואל?", הוסיף הרב לחקור.
"בן שישים ותשע", נקב ר' יואל בגילו.
שקע הרב במחשבותיו כמה רגעים, ואחר-כך אמר: "ראה-נא, יואל. העסקה שעשית איננה נאותה לגמרי, כי נמצא שאתה משתכר פעמיים על אותה מלאכה – הן מקופת הציבור הן מידי הגביר".
צמרמורת אפפה את גופו של ר' יואל. על נקודה זו לא נתן את דעתו כלל. "עם זה, אל תבטל את ההסכם", הרגיע אותו הרב. אנחת רווחה פרצה מפי השמש. "המשך וקבל את הכסף מידי ר' אייזיק-דב", הנחה הרב, "אולם תעשה בו מצווה שתגרום נחת רוח לקב"ה. בזכות זה תזכה לאריכות ימים!".
ר' יואל הגה רבות בדברי הרב. הוא התלבט מה לעשות בכסף. לבסוף החליט לצבור את שני הפלורינים השבועיים, ואולי בעתיד תזדמן לו אותה מצווה שעליה רמז הרב. תמיהה אחת נותרה בלתי-פתורה: לשם מה ציין הרב את בתו של ר' אייזיק-דב ואת גילה?
שנים רבות חלפו. אותות הגיל כבר ניכרו על ר' יואל, שעבר את גיל הגבורות. קומתו שחה, הליכתו נעשתה איטית, ועם זה בריאותו נותרה איתנה ואיפשרה לו להתמיד בעבודת הקודש בבית הכנסת. ברכת הרב התגשמה עד תום.
בתו של ר' אייזיק-דב בגרה והגיעה לפרקה. יום אחד נתבשרה העיר על בואה של יוטקה בקשרי השידוכין. לא חלף זמן רב והעיר סערה למשמע הידיעה כי ר' אייזיק-דב ירד מנכסיו. הוא חתם על ערבות כספית גדולה לגיסו, וזו עלתה לו במחצית מאדמותיו. אסונות אחרים פקדו את רכושו: מגיפה כילתה את צאנו, שדותיו עלו באש, ולבסוף נותר עני וחסר כול.
ר' אייזיק-דב עמד לפני שוקת שבורה. מניין ישלם את אלף וחמש-מאות הפלורינים שהתחייב לתת נדוניה לנישואי בתו? רכלני העיר כבר צפו את ביטול השידוך. הדברים הגיעו גם לאוזניו של ר' יואל השמש. פתאום נעלמו כל סימני השאלה שליוו אותו לאחר שיחתו עם הרב לפני ארבע-עשרה שנים.
בבוקר, כשפגש ר' יואל את ר' אייזיק-דב בבית הכנסת, זה בבואו לפתיחת השערים וזה להדלקת הנרות, אמר השמש לגביר לשעבר: "הסר דאגה מליבך והמשך בהכנות לחתונה".
"האוּמנם?!", השיב ר' אייזיק-דב בעוגמה, "ומניין אשיג את הנדוניה שהבטחתי?".
עיניו של השמש הקשיש נצצו: "מניין? כבר ארבע-עשרה שנים אני אוסף את שני הפלורינים שאתה מעניק לי בכל שבוע. אלף וחמש-מאות פלורינים יש בידי, ואלה יהיו לנדוניה של בתך!".
מול פיו הפעור של ר' אייזיק-דב הוסיף השמש: "הרב ציווה עליי בשעתו להשתמש בסכום זה למצווה. וכי יש מצווה גדולה מהכנסת כלה?".
(על-פי 'סרדאהלי – ספר זיכרון לקהילה') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
