חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:31 זריחה: 6:01 ט"ז באב התש"פ, 6/8/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

מצוות באהבה
דרכי החסידות

החסידות הפיחה רוח-חיים בקיום המצוות. היא עיטרה כל מצווה בשפע של הידורי-מצווה, מנהגים ואהבה. אין-ספור סיפורים יש על הדרך שבה קיימו גדולי החסידות את המצוות. חיבת המצוות הייתה כה גדולה, שהיא התבטאה אפילו בעניינים שוליים לכאורה.

למשל, על רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב מסופר שלא הניח למקורביו לקפל את הטלית והתפילין שלו, אלא היה עושה זאת בעצמו. שאלוהו פעם לסיבת הדבר וענה: "הקב"ה טיפל בכבודו ובעצמו בגופו של משה רבנו, שכן גם לאחר הסתלקות הנפש ממנו, גוף קדוש הוא. ואף כאן: בעת קיום המצווה מאירים בטלית ובתפילין אורות נעלים ביותר, ולכן גם לאחר שפושטים וחולצים אותן ומסתלקים אורות אלו, 'גוף קדוש' הן, וברצוני להתעסק בקיפולן".

בעולמות העליונים מקנאים

החביבות המיוחדת של המצוות נובעת מהעומק שהחסידות מגלה בעניין המצוות המעשיות. תורת החסידות מבארת את המעלה הנפלאה שיש דווקא במציאות הגשמית, שכן דווקא בה טמון הכוח האין-סופי של עצמותו ומהותו יתברך. לכן דווקא על-ידי קיום המצוות המעשיות מגיעים להתחברות עם הקב"ה בכבודו ובעצמו.

אמר על כך כ"ק אדמו"ר הריי"צ (לקוטי דיבורים חלק א, עמ' קנה): "כאשר נתגלה הפתגם אשר 'התהוות הגשמיות היא מן העצמות' - נהיה העולם הגשמי יפה יותר בעיני החסידים, ונפתח אצלם מעיין של חיות בקיום מצווה מעשית" (עם זה ראוי לציין כאן את פתגם רבנו הזקן: ל'משכיל' יש תחושת עונג בקיום מצווה; ל'עובד' יש תחושת עונג בעשיית טובה ליהודי - ספר השיחות תרצ"ו עמ' 250).

בדרך-כלל סבורים, כי עיקר ההתקשרות בין האדם לבין בוראו היא על-ידי מחשבה, התבוננות, רגש וכדומה. באה תורת החסידות ואומרת שהעיקר הוא קיום המצוות המעשיות, שכן דווקא על-ידן נוצרת ההתחברות עם האין-סוף עצמו. וכך כותב כ"ק אדמו"ר הריי"צ באחת מאיגרותיו (איגרות-קודש שלו כרך ג, עמ' תקכ): "הדרגה הנעלית ביותר, הן בהשכלה והן בעבודה, היא כלא-ממש לגבי מצווה מעשית, איזו שתהיה". ובאיגרת אחרת (כרך ט, עמ' קנב) הוא ממחיש זאת עוד יותר: "חכמה דאצילות מקנאה בתפילין שבראש שיהודי לובש בעולם הזה הגשמי".

המעשה הוא העיקר

כך מבאר זאת רבנו הזקן: "ישמח לב האדם, אף גילת ורנן, בעשותו מצווה המלובשת בדבר גשמי, שהוא אור אין-סוף ברוך-הוא הסובב כל עלמין ממש, וכך יוכל לרוות את תשוקתו לאלוקות. שכן גשם העולם לא נתהווה מן הרוחניות בדרך השתלשלות עילה ועלול, כי אין הרוח פועל את הגשם, ולא היה נשתלשל עד העולם הגשמי. אלא התהוות זו היא מכוח האור האלוקי הסובב כל עלמין, שלפניו רוחניות וגשמיות שווים ממש" (לקוטי תורה פינחס עח,ב).

במקום אחר מובא לעניין זה משל מעץ הברוש, על הפסוק "ואני כברוש רענן": ברוש הוא ארז דק, שאפשר לכופף ראשו לעיקרו, ולאחר מכן, כשחוזר לקדמותו, הוא מעלה את הדבר הניתן עליו כשהיה בכפיפתו לגבוה, למעלה מאוד. הקב"ה אומר: אני הוא שהתלבשתי במעשה התחתונים, בדברים גשמיים, כברוש רענן, על-ידי כפיפת קומתו כביכול, שעל-ידי זה תתעלה נפש האדם בעילוי אחר עילוי (לקוטי תורה אחרי כו,ב).

ואדמו"ר ה'צמח-צדק' מבאר: "תכלית ירידת האדם בעולם הזה היא כדי לקיים מצוות מעשיות, כי כוחן יפה לעורר בעצמיות האין-סוף, לפי שמשם עיקר התהוותן. שכן נברא גשמי, הרי רוב ממשו הוא הגשם, הנמשך מן הסובב, ובנמצא רוחני הוא להפך, שמהותו נמשך מן הממלא, וחומריותו וישותו הוא במיעוט בו" (דרך מצוותיך עמ' 122).


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)