חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:05 זריחה: 6:41 ח' בשבט התשפ"א, 21/1/21
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1241 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת בהר, י"ט באייר ה'תשע"ח (04/05/18)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1241 - כל המדורים ברצף
להיות למעלה מהעולם תוך התעסקות בענייני עולם
גאולה בשובה ובנחת
ההוכחה למתן-תורה
פרשת בהר
"וספרתם לכם"
"ועל כרחך אתה חי"

 

גיליון 1241, ערב שבת-קודש פרשת בהר, י"ט באייר ה'תשע"ח (04.05.2018)


  דבר מלכות

להיות למעלה מהעולם תוך התעסקות בענייני עולם

במה מתייחדת מצוות השמיטה, שממנה למדים על שאר מצוות התורה, ומדוע צריך ציווי המתיר את העבודה במשך שש השנים? * שני אופנים בעבודת האדם: היכולת להתעלות ולהינתק מענייני ארץ וגשמיות, ותכלית עבודתו – בירור העולם על-ידי המשכת אלוקות שלמעלה מהטבע * והיכן הראיה שהשביתה בשמיטה קשורה אך ורק לברכת ה' שלמעלה מן הטבע? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בהתחלת1 הסדרה נאמר2: "וידבר הוי' אל משה בהר סיני גו' ושבתה הארץ שבת להוי'". ומפרש רש"י בשם תורת-כהנים3: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצוות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני".

וצריך להבין: מדוע הלימוד "בהר סיני" הוא במצוות שמיטה דווקא, הרי הלימוד היה יכול להיכתב במצווה אחרת (שבה נמנים הפרטים), ומאותה מצווה היינו למדים על כל המצוות שכל דקדוקיהן נאמרו מסיני?

בפשטות יש לומר: כיון שמצוות שמיטה נאמרה בכללות בפרשת משפטים (לאחר מתן-תורה) – "והשביעית תשמטנה ונטשתה"4, ובפרשת בהר חוזרת ונשנית בדרך פרט. אבל אין זה מספיק, כי ישנם עוד מצוות שנאמרו בפרשת משפטים.

וביותר יוקשה: מצווה שממנה למדים על כל המצוות – היתה צריכה להיות מצווה כללית, ומדוע נבחרה מצוות שמיטה, שלכאורה היא מצווה פרטית, ויש בה כמה וכמה הגבלות: נוהגת רק בזמן שהיובל נוהג; ואפילו לדעות שנוהגת גם בזמן הזה – הרי זה לדעת רוב הפוסקים רק מדרבנן5. זוהי הגבלה בזמן. ויש בה גם הגבלה במקום: בארץ-ישראל דוקא ולא בחוץ-לארץ6.

ולכן בהכרח לומר, שמצוות שמיטה היא מצווה כללית במובן ידוע, כפי שיתבאר לקמן.

ב. בהמשך הכתוב נאמר7: "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך גו'". ולכאורה, למה הוצרך הכתוב לומר זאת – כיון שאין זה ציווי אלא עניין של רשות, מהיכי תיתי שיהיה אסור, שהוצרך לומר "שש שנים גו'"?

ובהכרח לומר, שגם "שש שנים תזרע שדך גו'" נכלל בעניין מצוות שמיטה. המצווה היא לא רק "ובשנה השביעית שבת שבתון"8, אלא גם "שש שנים תזרע גו'" הוא חלק מהמצווה.

עניין זה הוא בשני אופנים:

א) זהו הכנה למצוות שמיטה: בכדי שיוכלו לקיים "ובשנה השביעית שבת שבתון" – הרי זה על-ידי ההכנה של "שש שנים תזרע גו'".

ב) זהו התכלית של מצוות שמיטה: תכלית כוונת ה"שבתון" שבשנה השביעית היא – בכדי שלאחרי זה יהיה "שש שנים תזרע גו'".

ג. עניין השמיטה כפשוטו הוא, שבשנה השביעית צריך להיות שבתון לארץ – "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור וגו'". בשנה השביעית צריך להיות "שבתון" בכל עניני מלאכות הארץ שמהם עושים לחם וכו' שעליו יחיה האדם.

"וכי תאמרו מה נאכל" – על כך עונה התורה: "וצויתי את ברכתי גו' ועשת את התבואה לשלש השנים"9.

תוכן עניין מצוות שמיטה הוא: תובעים מיהודי שאחת לשבע שנים ייפרד מכל העניינים הארציים, הצרכים הארציים, שלא יהיה לו עסק עם מלאכות הארץ הקשורות עם הלחם שעליו יחיה האדם, ויסמוך לגמרי על הקב"ה, שייתן לו פרנסתו למעלה מהטבע.

אין זה סדר עבור כל הזמנים. רוב הזמן – בכמות – צריך יהודי להתעסק עם עניני העולם, בשביל עבודת הבירורים. והרי זהו עניין התהוות העולם על-ידי שם "אלקים", בגימטריה "הטבע"10, בכדי שהאדם יעסוק על-פי תורה בענייני הטבע, ועל-ידי זה יברר ויזכך את עניני הטבע.

אבל בזמנים מסויימים תובעים מיהודי ש"יצא" מן העולם. הגם שצריך לבררו, הנה בזמן מן הזמנים צריכה להיות התנועה להעמיד את עצמו למעלה מן העולם.

ד. שני עניינים אלו תלויים זה בזה:

כדי שתהיה התנועה להעמיד עצמו למעלה מהעולם, "ושבתה הארץ שבת להוי'", היה הווה ויהיה כאחד11, למעלה משם אלקים בגימטריה "הטבע" – הרי זה על-ידי העסק בענייני העולם על-פי תורה.

וזהו האופן הראשון, ש"שש שנים תזרע שדך גו'"

– שהפירוש "תזרע שדך גו'" הוא, שבשדה נזהר הוא בכל העניינים על-פי שולחן ערוך, כמו כלאים וכו' –

הוא הכנה ל"ובשנה השביעית".

האופן השני: בכדי שיוכל להיות הבירור בענייני העולם, הרי זה דווקא על-ידי זה שמזמן לזמן מעמיד את עצמו בעבודתו למעלה לגמרי מהעולם. ואז, גם כשבא אל העולם, הרי לא זו בלבד שאינו נגרר ("ער ווערט ניט אַריינגעשלעפּט") בתוכו, אלא אדרבה – הוא עושה מהעולם גופא כלי לאלקות.

וכמו שכתוב בקונטרס עץ החיים12, שכדי לאחוז במדריגת "יחודא תתאה" כדבעי, צריך להיות ההרגש, בכללות על כל פנים, של "יחודא עילאה".

וזהו האופן השני: "תזרע שדך גו'" הוא התכלית, אבל אי אפשר שיהיה בירור העולם, אלא כאשר ישנה גם תנועת ההפשטה מהעולם.

ה. באופן כזה מצינו גם בעניין השבת וששת ימי החול.

בששת ימי השבוע ישנה עבודת הבירורים, "ששת ימים תעבוד"13, אבל בשבת – בורר אסור.

ולכן נאמר בנוגע לשבת "ויכל אלקים"14 – שמסתיימים ההעלמות דשם אלקים, ומאיר שם הוי' שלמעלה מהטבע15.

ושני עניינים אלו של שבת וחול תלויים, כאמור, זה בזה.

ו. באמת יש מעלה בשמיטה על שבת: שבת – אסור ב"עובדין דחול", ואז עומד האדם למעלה מהעולם, ואין לו קשר עמו. מה שאין כן בשמיטה – מותר לעשות שאר עניני "עובדין דחול", והיינו, שנמצא בתוך העולם, ואף-על-פי-כן "ושבתה הארץ שבת להוי'": לא עבודת הבירורים שבשם אלקים, אלא "שבת להוי'" שלמעלה מהעולם, אף שנמצא בתוך העולם.

בעולם גופא – ממשיך הוא את שם הוי' שלמעלה מהעולם לגמרי.

וזהו על דרך הפירוש על-פי תורת הבעל שם טוב: "ושבתה הארץ" – שביתה וביטול בארץ16; מחדירים שביתה בעניינים הארציים גופא.

ז. ובזה יובן גם כן מה שכתוב בפירוש רש"י על הפסוק "שבת להוי'": "לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית"17.

לכאורה, מה מחדש כאן רש"י? – אבל לפי האמור לעיל מובן: כיון שבשמיטה מותר לו לעשות "עובדין דחול", להתעסק עם העולם – היה מקום לחשוב שאיסור החרישה והזריעה בשמיטה אינו עניין של "הוי'" שלמעלה מהעולם, אלא עניין של עבודת הבירורים, ועל דרך המצוות של "שש שנים תזרע גו'", שעניינם בירור בעולם גופא, לא למעלה מהעולם;

על כך אומר רש"י, שזהו עניין של "לשם הוי' כשם שנאמר בשבת בראשית". זהו עניין של שביתת הארץ שממנה תצא לחם, עיקר חיות האדם; זוהי הפשטה מהעולם, כשם שהוא בשבת בראשית. ואילו ההיתר לעשות "עובדין דחול" אחרים – הרי זו מעלה נוספת, והיא – שב"עובדין דחול" גופא מחדירים את אור הוי' שלמעלה מהעולמות לגמרי18.

ח. על-פי זה יובן גם כן מדוע מצוות שמיטה היא מצווה כללית: זהו התוכן של כל המצוות, אלא שבמצוות שמיטה הרי זה בגילוי.

אדמו"ר הזקן מבאר בתניא19 ש"עסק התורה ומצוות והתפילה הוא גם כן עניין מסירת נפש ממש כמו בצאתה מן הגוף כו' שאינה מהרהרת בצרכי הגוף אלא מחשבתה מיוחדת ומלובשת באותיות התורה והתפילה", כלומר, שבשעת עסק התורה ומצוות והתפילה צריך להיות ההרגש כאילו הוא עומד כבר לאחר יציאת הנפש מהגוף, "אליך הוי' נפשי אשא"20.

לאידך גיסא, תובעים ממנו שכל מצווה יקיים כתיקונה, עם הגבלותיה בזמן ומקום, ועם כל הדקדוקים שבכל מצווה, שהם הם הגבלות העולם.

כלומר, שעניין המצוות הוא: יש לקחת את התנועה של מסירת נפש, הפשטה מגוף וגשמיות, ובתנועה זו גופא לקיים את המצווה בכל פרטיה ודקדוקיה; המשכת בלי-גבול בגבול.

אלא שבסתם מצוות עניין זה הוא בהעלם, ונרגש רק באופן קיום המצוות. אבל בשמיטה עניין זה הוא בגלוי, ונרגש במצווה עצמה.

* * *

ט. מלוה-מלכה21 הוא הקשר והמעבר משבת לימי החול. פירוש "מלוה מלכה" הוא – ללוות (את השבת, שנקראת בשם) מלכה22, ואם כן הרי זה שייך לשבת. ועריכת מלוה-מלכה היא לאחרי הבדלה23, בשבוע שאחרי השבת.

בשבת .. קראו פרשת בהר, בה מתחילה התורה בציווי אודות מצות שמיטה24: "ושבתה הארץ (בשנה השביעית) שבת לה'", והיינו, שהשנה השביעית היא כמו שבת, כמודגש בפירוש רש"י: "שבת לה' .. כשם שנאמר בשבת בראשית", כשם שבימים יש לקדש את יום השביעי יותר מששת הימים שלפניו, כך גם בשנים, יש לקדש את השנה השביעית יותר מששת השנים שלפניה.

אצל בני ישראל, גם ששת הימים והשנים של חול, קדושים הם. בכל יום גם בימי החול, מתפללים, ולאחרי התפלה לומדים, גמרא או משניות, עין יעקב, חומש, איזה שיעור תורה25, ואפילו אחרי התפלה והלימוד, כאשר יוצאים לעולם, לעסוק במסחר או במשרה, צריך להיות המסחר מתוך זהירות מהשגת גבול וכו', ומילוי המשרה צריך להיות באמונה, וכמו כן שאר כל העניינים בחיי היום-יום של בני ישראל חדורים הם במצוות, בקדושה – "בכל דרכיך דעהו"26.

אבל אצל בני ישראל תובעים להתעלות עוד יותר, ולכן, בבוא יום השביעי צריך יהודי לקדשו עוד יותר מהקדושה שבששת ימי החול, וכמו כן בבוא השנה השביעית, אזי "ושבתה הארץ שבת לה'"; אין לעסוק בה בעניינים ארציים, חקלאות, יש להקדיש את הזמן שהתפנה27 כדי להתמסר לענייני אלקות, עניני קדושה.

ואף על פי שמצות השביתה מעבודת האדמה היא רק בארץ ישראל28, מכל מקום, התוכן והמכוון של מצות שמיטה, שבשנה השביעית צריכים להתמסר יותר לענייני קדושה, הרי זה גם בחוץ לארץ, כי אדמת חוץ לארץ אינה קדושה כמו אדמת ארץ ישראל, אבל יהודי בכל מקום שנמצא אם בארץ או בחוץ לארץ, קדוש הוא. וממילא, בבוא שנת השמיטה, צריכים להתחזק בדרך היהדות ולהתמסר יותר לענייני קדושה.

י. ישנם כאלו שאינם רוצים להוסיף שהתורה היא למעלה מהשכל, ורוצים להסביר את עניני התורה רק על פי השכל האנושי. ומבארים את טעם מצות שמיטה – כי כאשר מעבדים את האדמה ללא הרף, אזי נחלשים מרכיבי האדמה, ולכן ציוותה התורה על מנוחת האדמה אחת לשבע שנים, בכדי שתחזור ותתחזק ותוציא ריבוי פירות29. ובמילא, אומרים הם, בימינו אלו לא זקוקים לשמיטה, כיון שישנה עצה אחרת – להשביח את האדמה על ידי דשנים טובים.

וענין זה שולל ומבהיר הקב"ה, באמרו, "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים", לששית, לשביעית ולשמינית30:

אילו היה טעם השמיטה ענין טבעי, כדי שהאדמה לא תיחלש על ידי עיבודה – היתה הברכה צריכה להיות לא בשנה הששית, כאשר האדמה היא חלשה ביותר, אלא בשנים שלפני זה31.

זוהי אפוא ראיה ברורה, שכאשר יהודי בוטח בהקב"ה, ואומר "לא נזרע"32, בקיימו את ציווי הקב"ה – אזי נותן הקב"ה את ברכתו, שבזמן שבו האדמה היא חלשה ביותר, תוציא פירות פי-שלש יותר מאשר בשנה הטובה ביותר, אפילו יותר מאשר בשנה הראשונה.

וכאמור לעיל שתוכן מצות שמיטה ישנו גם בחוץ לארץ – יש בזה גם את ענין "וצויתי את ברכתי":

כאשר יהודי עושה חשבון: הנני צריך להתפלל, ללמוד, לתת צדקה, להחזיק ישיבות ובתי מדרשים וכו', ואם כן, כיצד אוכל להתמודד ולהתחרות עם אינו-יהודי, שאינו לומד ואינו מתפלל ואינו נותן צדקה, ולנצח אותו?

הנה על זה בא הציווי של שמיטה: כאשר עושים מה שהקב"ה דורש – אזי מקבלים את ברכתו, ברכה לא רק בעולם הבא, אלא גם בעולם הזה.

יא. ובדוגמת זה הוא גם ענין מלוה-מלכה:

כאשר עומדים לאחרי השבת, כשעברו כ"ד שעות שבהם לא ניהלו עסקים ("ביזנעס"), וצריכים לצאת ולהתחרות עם מי שאינו שומר שבת, אשר על פי טבע, הרי יום-עבודה נוסף הוא הדרך לריבוי דולרים בחשבון בבנק –

אומר הקב"ה: "אל תירא עבדי יעקב"33. אם הנך "עבדי" – אין לך להתיירא, אני אספק לך את הכל.

ישנו דין (שגם הוא מצוה באותה פרשה – פרשת בהר34) בנוגע לעבד, שהאדון צריך לספק את כל הצרכים שלו ושל משפחתו. העבד צריך לעבוד את העבודה שבעל-הבית מצַוה עליו, ואת פרנסתו יספק לו בעל-הבית. וכמו כן בנוגע לבני ישראל, שבהיותם "עבדי יעקב", שעושים רצון הקב"ה, מספק להם הקב"ה כל המצטרך, הן ברוחניות והן בגשמיות.

וכל זה מודגש כאשר יהודים מתאספים יחדיו לחגוג מלוה-מלכה בשמחה:

עבר יום שבו לא היתה הכנסה, ואדרבה, היו הוצאות שבת שונות, גם "מי שברך" בעלי' לתורה, אורח לקידוש וסעודה, וכיוצא בזה.

ובבוא מוצאי שבת – מברך יהודי "בורא מאורי האש", ביודעו שלמרות שברחוב שורר חושך, יש בכוחו להאיר,

– כמסופר במדרשי חז"ל35 שכשראה אדם הראשון לראשונה שנעשה חושך, נתן בו הקב"ה דעה והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור, ואז ראה שיש בכוחו של אדם להאיר גם כאשר בעולם שורר חושך –

וחוגג מלוה-מלכה בשמחה, באמרו ובחשבו בשעת מעשה: "אל תירא עבדי יעקב"36, בהאמינו (ואחר כך – במשך השבוע – בראותו) שהקב"ה מספק לו פרנסתו, ממון כפשוטו, והעיקר, שמשתמשים בו עבור דברים שמחים וטובים.

יב. ייתן השם יתברך שתגדילו את הפעולות של המלוה-מלכה בשמחה ובטוב לבב, וייתן לכם הצלחה בעבודתכם בכלל, ולכל אחד בפרט [..].

(קטעים מהתוועדות ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיוון, ה'תשח"י,

ושיחת מוצאי ש"פ בהר – לחברי "מלוה מלכה" ניו-הייווען – ה'תשי"ט.

תורת מנחם כרכים, כב עמ' 307-311, כה עמ' 286-288)

___________________________________

 

 משיח וגאולה בפרשה

גאולה בשובה ובנחת

יתקיים מיד "ושבתה הארץ שבת לה'"

הכניסה לארץ בגאולה העתידה לא תהיה באופן של כיבוש ומלחמה, כבכניסה לארץ בפעם הראשונה, שבע שכבשו ושבע שחלקו – אלא מתוך מנוחה, "בשובה ונחת", ותיכף ומיד.

ונוסף לזה, לא יצטרכו לעבודה ד"שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך" – שהרי "עתידה ארץ-ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת", אשר עם היותם "גלוסקאות וכלי מילת" שיצאו מ"הארץ" (לא מהשמים), מכל-מקום, לא יהיה צורך בפעולה טבעית כדי להשיגם, מכיוון שארץ-ישראל תוציאם בדרך נס, כך שלא יהיה צורך להמתין משך זמן...

ועל-פי זה, בכניסה לארץ בגאולה העתידה – מכיוון שלא יצטרכו להמתין לכיבוש וחלוקה, ולשש שנים של עבודה בשדה ובכרם – הרי תיכף ומיד "ושבתה הארץ שבת לה'" כפשוטו; ורק לאחרי זה, מכיוון שצריך להיות דירה בתחתונים דווקא, יהיה גם "שש שנים תזרע שדך" – באופן ד"ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכריכם".

וגם עניין זה שייך במיוחד לרשב"י, בעל ההילולא של ל"ג בעומר – על-פי המסופר בחז"ל שרשב"י היה "מלומד בניסים" (שלכן שלחוהו לרומי כו'), ועד כדי כך, שאצל רשב"י לא היה עניין של חורבן וגלות (כפתגם אדמו"ר הזקן), ועוד ועיקר, כאמור, ש"בהאי חיבורא דילך . . יפקון ביה מן גלותא ברחמים", שאז יהיה "כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה'" – כפשוטו ממש.

(משיחת שבת פרשת אמור, ערב ל"ג בעומר, ה'תשמ"ז – התוועדויות תשמ"ז, כרך ג, עמ' 279 ,275 – בלתי מוגה)

"בהר" – בלימוד התורה שעל-ידי משיח

מבואר בדרושי חסידות (לקוטי-תורה צו יז, א. ועוד) שמשיח צדקנו ילמד תורה לכל העם כולו, כולל האבות ומשה רבינו, כמו שכתוב במשיח "ירום ונשא וגבה מאד", למעלה מאברהם ויצחק וכו' – מכיוון שמשיח צדקנו יגלה פנימיות התורה, ש"יש בה עליות רבות לאין קץ ותכלית".

דהנה, בנוגע לנגלה דתורה – מצינו בהלכות תלמוד-תורה לאדמו"ר הזקן שישנו מושג של לימוד כל התורה כולה (פרטי דינים מיוחדים לפי שכבר למד את כל התורה כולה), ועל-אחת-כמה-וכמה בנוגע למשה רבינו – "משה קיבל תורה מסיני" – שבוודאי למד כל התורה כולה.

ולכן, בנוגע לנגלה דתורה – לא שייך לומר שמשיח צדקנו ילמד את משה רבינו והאבות כו', מכיוון שכבר למדו את כל התורה כולה; מה-שאין-כן בנוגע לפנימיות התורה – שהיא "ארוכה מארץ מדה, ויש בה עליות רבות לאין קץ ותכלית".

ועל-פי זה – עניין ההליכה מחיל אל חיל דלעתיד לבוא, כולל הגילוי דפנימיות התורה על-ידי משיח צדקנו באופן של "עליות רבות לאין קץ ותכלית" – הרי זה על דרך עניין "בהר", מכיוון ש"הר" עניינו צמיחה וגידול, כנ"ל.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת בהר-בחוקותי, מברכים החודש סיוון ה'תשמ"ג.

 התוועדויות תשמ"ג, כרך ג, עמודים 1455-1456)

 ניצוצי רבי


ההוכחה למתן-תורה

כך התבטא הרבי על גדלותו של רבי יהונתן אייבשיץ * על כוח הפסיקה של החיד"א * הרבי קבע: בעניני מצוות התלויות בארץ כפי שנקבע על-ידי רבני אנ"ש * מציאת פתרונות בתורה לבעיות שנתחדשו בדור האחרון

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

הרבי על רבי יהונתן אייבשיץ

בהתוועדות שבת קודש פרשת שלח תשל"ה התייחס הרבי לליקוי לבנה שנראה בחודש סיון של אותה שנה, והלקח שנדרש להפיק ממנו בעבודת ה'.

אחרי ההתוועדות כתבו המניחים לרבי, כי מדבריו משתמע שאינו רואה את הדברים כפי שביארם בספר 'יערות דבש' של רבי יהונתן אייבשיץ.

לימים הוגהה השיחה (ב'לקוטי שיחות' שיצא לאור לש"פ בראשית תשל"ט, ומשם בכרך ט"ו עמ' 7 ואילך), והרבי, אחרי ציטוט ה'יערות דבש', הגיב:

"אבל לא זכיתי להבין דבריו"...

בשעתו (תשל"ה) ציין הרבי (דבריו שהובאו בשינויים מעטים ובתוספת בלקו"ש שם בשולי-הגליון): "מפורסם שהיה צ"ל [= צריך להשתתף] בויכוחים רבים עם חכמי או"ה [=אומות-העולם] בימיו (כולל-תוכנים [=חכמים שעסקו בחכמת התכונה]), ועיין ב"ב [=בבא בתרא] קטז, רע"ב. מנחות סה, רע"ב. ועוד". וכבר הצבעתי על מקור הדברים (במדור זה בגליון תרמח) בהקדמתו לספרו 'כרתי ופלתי'.

סמכותו של החיד"א

במספר הזדמנויות שיבח הרבי את הרב החיד"א "פוסק בנגלה דתורה . . ופוסק גם בנסתר דתורה" ('התוועדויות תשמ"ו' כרך א' עמ' 156) "פוסק בישראל . . וכמו-כן מביאים בשמו עניינים השייכים לפנימיות התורה, סודות התורה" (שם עמ' 536). וראה רשימתינו בגליון רד"ע (י"ב במרחשון תש"ס) עמודים 11-14.

להבהרת הדברים מהראוי להביא את דברי ה'בני יששכר' (תשרי מאמר ד' דרוש יד אות לט) שהביא דברים מהחיד"א והוסיף:

"ואע"פ שלא נודע לי איה מקום דברי המפרשים אבל כיון שכן פסק הלכה הרב המובהק החיד"א בבית דין של מטה, בודאי שכך פוסקים גם בבית דין של מעלה".

מעתה יובן אולי למה טרח הרבי להדגיש את חשיבותו של החיד"א בתור פוסק.

הוכחה של ששים ריבוא מבוגרים

יותר מפעם אחת הצביע הרבי על העובדה ש"ענין מתן-תורה נתאמת דור אחר דור בתור עובדה שנתרחשה במעמד ששים רבוא הגברים לבד מטף... אין עדות זו מצומצמת לנביא אחד... והיש לך עדות נאמנת ומדוייקת יותר מזו?" (לשון הרבי ב'אגרות-קודש' כרך ח"י עמ' שצא).

כנראה שמקור הוכחה זו ב'ספר העקרים' מאמר ראשון פרק כ:

"ובעבור זה רצה השם יתברך שתנתן התורה על-ידי משה בפרסום גדול וריבוי עצום מששים רבוא . . שהדת האלהית צריך שתתפרסם בנתינתה פירסום גדול... כי הדבר המצטווה לנביא בינו ובין השם יש חשש או ספק לזולתו בקבלה ההיא כדי שלא ישאר שום חשש וספק בלב המקבלים והנטפלים אליהם ולא בלב הבאים אחריהם כלל. . כל ישראל עדים בנתינת התורה מן השמים שהם שמעו את קול ה' אלהים מדבר אליהם עשרת הדברים.

וכן מבואר בהקדמה לספר החינוך:

"כשרצה האלקים לתת תורה לעמו ישראל נתנה להם לעיני שש מאות אלף אנשים גדולים מלבד טף ונשים רבים להיות כולם עדים נאמנים על הדברים...".

הלכות התלויות בארץ

בשנת תשט"ז, ערב שיגור ה'תמימים השלוחים' לארץ-הקודש, הורה להם הרבי ללמוד את ההלכות בעניני מצוות התלויות בארץ, וכשהתעוררו אצלם כמה שאלות אחרי שלמדו את הנושאים הורה הרבי:

"בכהנ"ל יש מנהג שנקבע מכבר ע"י רבני אנ"ש אשר באה"ק ת"ו. ויבררוהו וכן יעשו."

שוב הזכיר הרבי את הנושא ערב שיגור השלוחים לארץ-הקודש בשנת תשל"ו.

ומעשה במשפחה שעלתה לארץ-הקודש וסבלה מבעי' רפואית, והרבי כתב להם (לקוטי שיחות' כרך לו עמ' 298):

"בטח שגגו באכילת דעניני שמיטה...".

מן הראוי לציין ולהביא כאן את דברי השל"ה בשער האותיות קדושת האכילה יט:

"כל הנוסע לארץ הקדושה נוסע בשביל לקדש את עצמו ולקיים המצות אשר שמה, כענין שאמרו רז"ל סוף פרק קמא דסוטה (יד,א) דרש ר' שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו לכנוס לארץ ישראל וכי לאכול מפריה הוא צריך כו' אלא לקיים המצות התלויות בארץ".

ועוד שם לפני זה:

"והנה שנה אחת אחר בואי לירושלים עיר הקודש תוב"ב... דנתי עם עצמי וחשבתי בלבבי אני מחוייב לקיים יותר מהם [=מתושבי אה"ק, שביקשו אותה שנה להקל לעצמם מחמת דוחק גדול]... כי יאמר לי הקב"ה למה באת ממקום שהיית פטור מזה ובאת למקום החיוב, ועתה במקום החיוב תעזוב המצווה הזה... בשלמא הדרים כבר שמה אין עונשם גדול כל כך.. [עיין שם].

מציאת פתרונות בתורה לבעיות שנתחדשו בדור האחרון

בהתוועדות יום ב' דחג-השבועות תש"נ (ספר השיחות תש"נ כרך ב' עמ' 491; התוועדויות תש"נ כרך ג' עמ' 281) דיבר הרבי על הצורך בכינוסי רבנים "להתדבר פנים אל פנים ולברר שאלות וספיקות שונות העומדות על הפרק... במיוחד בדורנו זה ודורות האחרונים בכלל... לאור ההתפתחויות והחידושים שנעשו בעולם... שאלות אשר לא היו במציאות בזמן חיבור השולחן ערוך, ובמילא דורש עיון מיוחד כדי לברר את השאלות... במכשירים שנתחדשו לאחרונה; בנוגע לטיפולי רפואה שונים".

דברים אלו מבוססים, כנראה, על הנאמר ב'ספר העיקרים' מאמר ג' פכ"ג:

"לפי שאי אפשר שתהיה תורת ה' יתברך שלמה באופן שתספיק בכל הזמנים, לפי שהפרטים המתחדשים תמיד בעניני האנשים כמשפטים והדברים הנפעלים הם רבים מאד משיכללם ספר, על-כן ניתנו למשה בסיני על פה דברים כוללים [=כללים עקרוניים] נרמזו בתורה בקצרה כדי שעל ידם יוציאו החכמים שבכל דור ודור הפרטים המתחדשים".

איסור נטישת משרת הרבנות

יותר מפעם אחת גילה הרבי את דעתו כי אין לרבנים לעזוב את משרותיהם אפילו לטובת משרה מכובדת יותר – ראה 'אגרות-קודש' כרך כח עמ' קלח:

שנטשו את המערכה של מלחמת הקיום היהודי של הנוער דבני ישראל.. שבאם המקיים נפש אחת כו' על-אחת-כמה-וכמה כמה-וכמה נפשות. ופשיטא שאינה דומה כלל ההשפעה בריחוק מקום.

ובהזדמנות נוספת ציין (כרך כד עמ' רצב):

כבר מילתי אמורה ומפורסמת... שכל מי שביכולתו לפעול בצרכי ציבור ביראת שמים, ובפרט בשטח החינוך על טהרת הקודש, ועוזב "עניי עירו" ומדינתו... הרי זה עריק ונוטש את המערכה, מערכה במלחמת הטמיעה רחמנא-ליצלן ממש, היינו פקוח נפש...

בביקור האדמו"ר מסדיגורא בשנת תש"מ הוסיף הרבי ואמר (בצל החכמה' עמ' 103):

בזמנים שעברו, כשרב נסע לארץ-ישראל הוא השאיר ממלא-מקום כמותו... אך עתה בזמננו: רב, מלמד או ראש-ישיבה העוזב את נ"י, שיקגו, בוסטון או לונדון... הרי הוא פשוט בורח "מן המערכה"!

ונראה שדברי הרבי נועדו לענות על התמיהה הבאה:

נהוג היה ומקובל בכל תפוצות הגולה שרבנים ששימשו בקהילות קטנות היו מתקדמים בתפקידם, עוזבים את קהילותיהם הקטנות לטובת משרות מכובדות יותר בקהילות גדולות ומפורסמות.

וכבר לימד עליהם זכות בשו"ת כנסת יחזקאל (אורח חיים סימן ח) "דוודאי שידעו דאדעתא דהכי [=מראש שעל דעת כן] נתמנה דאם-לא-כן שום רב ומורה... לא יתרצה להתמנות בעיר קטנה".

ולזה הוסיף הרבי: בזמנים שעברו כשרב נסע הוא השאיר ממלא-מקום כמותו.

ומצינו מעין מקור לזה בדברי הרמב"ם הלכות ביאת המקדש פ"ב ה"ו: שכהן הדיוט שהיה במקדש בעבודתו ושמע שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו כו' שאינו יוצא מן המקדש.

וכתב הכסף משנה שם:

"שאע"פ שאינו יכול לגמור עבודתו אם יצא קודם שתגמר העבודה ע"י אחר נראה כמזלזל בעבודה... שמא כשיפסיק העבודה ויצא בבהלה תהיה העבודה בטלה מאין מתעסק בה עד שיתעוררו שאר הכהנים לבוא ולגמור... ולפיכך אסרה לו [תורה] לצאת עד שתגמר עבודה ע"י אחר".


כלומר: אין לרב לעזוב משרתו אלא אם כן העמיד מישהו ראוי במקומו.

ובמענה לשאלת רב שרצה לעזוב את קהילתו למקום אחר ענה הרבי:

כיון שכנראה הוא נוגע בדבר—יתייעץ בזה עם כאלו שאינם נוגעים כו'.

בכלל—השקפתי ידועה נגד עזיבת כמה וכמה מבני ישראל לנפשם וכו'.


המותר – מיותר...

בלוח "היום יום" כ"ה אדר ב' – איתא, שחסידים הראשונים אמרו:

מה שאסור – אסור ומה שמותר – אין צורך בו.

ומן הראוי להשוות זאת לדברים שכתב בנו של הרמב"ם בספר 'המספיק לעובדי ה'' פי"ב עמ' 263:

"אבל מה שאינו דרוש ל(חיי) העולם-הזה [=לפועל ממש] ואינו מועיל ל(עניני) הדת, כגון לצייר (במוחו) פיתוחי-דלתות וקישוטי כתלים בבנינים (אשר) סביב הבית, או לצייר (במוחו) פיתוחי-צורפים של תכשיטים וכלי-בית, כל אלה הם – כפי הנגלה מן התורה – בחזקת דברים מותרים, וכפי הנסתר והטמיר בתורה ואצל יראי ה' החסידים הרי-הם דברים אסורים בהחלט או מכמה בחינות".

חידושו של אדמו"ר הזקן באסורי דרבנן

בהתוועדות אחרון של פסח תשל"ו הוכיח הרבי כי דעתו של אדמו"ר הזקן בתניא (פ"ח) שגם איסורים מדרבנן מהווים איסור חפצא, שלא כפי המקובל בדרך כלל.

הרבי הוסיף והדגיש בהתוועדות סמוכה – בש"פ קדושים תשל"ו (שם עמ' 126):

"עד עתה לא מצאתי בספרי הנגלה של אדמו"ר הזקן כיצד היא שיטתו בנושא, ומן הסתם עוד יימצא הדבר"...

מפורסם המעשה שאירע בזמן אדמו"ר הזקן, כאשר התקיימה חתונה והחתן דנן התגרש קודם לכן מאשתו הראשונה, אולם לדעת אדמו"ר הזקן שמה של האישה נכתב שלא כדין, והגט היה פסול מדאורייתא. ואדה"ז ביקש למונעו מלהינשא בשנית משום חרם דרבנו גרשום, והדברים נכתבו בשו"ת שלו סימן ל"ט. וכתב שם בנחרצות:

"ובפרט בגזירת חכמים על השוחטים שלא ישחטו על החתונה ח"ו שום בהמה ועוף, ואם יעברו ח"ו תהא שחיטתו נבילה כדין העובר כו'". ואכן, תוצאות האירוע היו שילד שאכל בחתונה נתטמטם ליבו וכו' (התפרסם בספר 'ירושלים של מעלה' לר' מנחם גרליץ, ושמעתי מהרה"ג הרה"ח ר' שניאור זלמן סגל שיחי' מבני-ברק שהמעשה אמיתי, ושמעו מפי דודו ר' גדליה סג"ל (ז"ל) עורך ה'די אידישע שטראל')

והגע עצמך:

השחיטה לכשעצמה היתה כשרה, ורק מצד גזירת החכם אדמו"ר הזקן שהפך זאת ל'נבילה', אכן נהפך הדבר לאיסור חפצא. ומכאן הוכחה לדברי הרבי שדעת אדמו"ר הזקן בנגלה, היא מתאימה למה שנתבאר מהתניא שגם איסורי דרבנן הם איסורי חפצא.

 ממעייני החסידות

פרשת בהר


  פרקי אבות

"ועל כרחך אתה חי"

שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי... ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא (פרק ד, משנה כב)

ביאור כ"ק אדמו"ר:

הטעם שירידת הנשמה בגוף היא בדרך הכרח, כמאמר "על כרחך אתה חי" – לכאורה, כיון שרצונה של הנשמה לקיים רצון הקב"ה, שזה כל עניינה, הנה בידעה שהכוונה העליונה היא בירידתה למטה, צריכה הירידה למטה להיות ברצון, ולא בדרך הכרח – אלא ההכרח הוא מצד גודל הצער והייסורים שבירידה למטה [...].

אמנם, למרות גודל הצער והייסורים שבירידת הנשמה למטה – כדאי הדבר בשביל העלייה שלאחרי הירידה, היינו, שדווקא על-ידי הירידה למטה מתעלה הנשמה לדרגא נעלית יותר באין-ערוך מכפי שהיתה קודם ירידתה למטה.

ליתר ביאור:

הא גופא שהקב"ה – שהוא עצם הטוב, וטבע הטוב להטיב – מכריח את הנשמה לירד למטה, למרות גודל הצער והייסורים שבזה, מהווה הוכחה אשר א) העלייה שבאה על-ידי הירידה היא עלייה גדולה כזו שבשבילה כדאי לסבול את הצער והייסורים שבירידה למטה, ב) שאין דרך אחרת – קלה ונוחה יותר – לבוא לעלייה גדולה זו, מלבד על-ידי ירידה גדולה זו.

וכיון שהירידה ל'בירא עמיקתא' היא ירידה שבאין-ערוך, למקום היותר תחתון שאין תחתון למטה ממנו,

– שהרי עבודת הבירורים (שבשביל זה ירדה הנשמה למטה) צריכה להיות במקום הכי תחתון, כידוע המשל מכלי ההגבהה הנקרא ליווע"ר [=מנוף], שמעמידים אותו תחת הקורה התחתונה של הבית, ועל-ידי זה יוגבה הבית כולו, מה שאין כן אם יתחיל מאמצע אזי לא יוגבה החלק התחתון. וכידוע גם בעניין "ושקל בפלס הרים", שזהו כמשל כף מאזניים שכל שהכף שבה שוקלין יורדת למטה יותר, תהיה הגבהת המשא שבכף השנייה למעלה יותר –

מובן שגם העלייה ל'איגרא רמה' (שבשבילה כדאית הירידה, ואין דרך אחרת לבוא אליה לולי הירידה) היא עלייה שבאין-ערוך.

נקל להבין גודל צער הנשמה ועומקו – אם כאשר לאחרי כל הייסורים שבירידתה למטה לא מתמלא תכלית המכוון, העלייה הגדולה, הבאה על-ידי קיום רצון הבורא בחיי היום-יום – שאז נמצא שייסורי הירידה היו ללא תכלית, ואין לך ייסורים גדולים יותר מאשר ייסורים ללא תכלית.

[. .] ומאידך גיסא – התבוננות זו מעוררת אותו לנצל כל רגע ולבחור את החלק הטוב שבירידת הנשמה למטה,

אזי מתמלאת כוונת ירידת הנשמה בגוף – שעל-ידי ירידה זו נעשית עלייה גדולה ביותר,

ועד שבאים לתכלית העלייה של הנשמה – שהיא ניזונית מן הגוף, היינו, שלאחרי שהנשמה מגלה את מעלת הגוף, אזי נעשה הגוף משפיע להנשמה.

(תורת מנחם תשי"ד כרך י, עמ' 195)

)

 הזמן גרמא

"וספרתם לכם"

גילוי חב"ד שבנפש

[..] לפני שנהג הרב המגיד להתחיל הלימוד או הסיפור, היה הרב המגיד קורא בקול תחנה ובקשה: א-ל הוי' ויאר לנו. ובסוף הלימוד או הסיפור בגמר שעת הלימוד, נהג הרב המגיד לומר: יהי רצון שיאיר ויתגלה אור חיה יחידה בחב"ד שבנפש בגילוי ובהצלחה.

מורנו הבעש"ט והרב המגיד היה דרכם בקדש, שספירת העומר נהג כל אחד מהם בזמן נשיאותו, לספור כעובר לפני התיבה בבית הכנסת. כאשר הרב המגיד ספר ספירת העומר במנין לפני העמוד בתפלת ערבית, ליל התקדש הוד שבהוד, הרגיש רבנו הזקן את גילוי חב"ד שבנפשו. ומאז ראה רבנו הזקן במוחש את קיום תפלת וברכת המגיד – א-ל הוי' ויאר לנו; ותפלתו וברכתו של הרב המגיד שאצלו – רבנו הזקן – מאיר חב"ד שבנפשו בהתגלות בהצלחה מופלגה בזמן במחשבה וכן בכתיבה בסגנון קצר המחזיק את המרובה.

(ספר השיחות תש"ו עמ' 19-20, תרגום מאידיש)

גילוי העצמות בתיקון המדות דוקא

שבועות הוא זמן מתן תורה והזמן של קבלת התורה. מתן תורה הוא על ידי הכנה של ספירת העומר, שמצותה היא למימני יומי ולמימני שבועי. הפירוש הפנימי בזה הוא, שמצות ספירת העומר להבהיר את עניין ירידת הנשמה, שמשביעין אותו תהי צדיק, ופירוש שובע הוא מה שנותנים מלמעלה לכל אחד כוחות לתיקון המדות, שזהו [דוקא] ספירת העומר ועל ידי זה – לא על ידי המוחין – מגיעים לגילוי העצמות במתן-תורה.    

(ספר השיחות תש"ח עמ' 234, תרגום מאידיש)

בנים זכרים חסידים

ידוע שאדמו"ר האמצעי היה נוהג בל"ג בעומר לצאת לשדה, והיו רואים אז הרבה מופתים בנוגע לנשים עקרות שעל ידי ברכתו נפקדו בבנים זכרים חסידים.

[בשאר זמנים שהיו באים אליו לבקש ברכה על ילדים, היה נוהג לשלוח לאחיו ר' חיים אברהם, ור' חיים אברהם היה לובש הכובע (או ה"שטריימל") וכו', מה שאין כן בל"ג בעומר, בצאתו לשדה, היה בעצמו מקבל הבקשות ומברך בבנים זכרים חסידים].

(תורת מנחם כרך א עמ' 60)

בשליחות הרבי – כל יום הוא חיוב לעצמו

בנוגע למילוי השליחות של הרבי – יש לימוד והוראה מכללות עניין ספירת העומר:

ספירת העומר – אין לה תשלומין, שאם שכח ולא ספר כל היום, אינו יכול לספור למחרתו בברכה. מה שאין כן חג השבועות – יש לו תשלומין כל שבעה, שאם לא הקריב הקרבנות בחג השבועות, יכול להקריבם בימי התשלומין.

וטעם החילוק בפשטות – כי, חיוב הקרבנות בחג השבועות אינו על שבעה ימים, אלא על יום אחד בלבד, ואם לא הקריבו ביום זה, יכולים להשלים בימי התשלומין, שמצד עצמם אין בהם חיוב, כי אם בתור תשלומין, מה שאין כן בספירת העומר שהחיוב הוא על כל מ"ט הימים, לא שייך שיום פלוני יהיה תשלומין ליום שלפניו, כיון שיום זה מצד עצמו חייב בספירת העומר.

ועל-דרך מצות תלמוד תורה שלא שייך בה תשלומין – מכיון שחיוב תלמוד תורה הוא בכל יום ובכל רגע, הרי לימודו הוא מצד החיוב שביום זה וברגע זה (ודיו שיפקיע את עצמו), ולא בתור תשלומין על היום והרגע שלפני כן.

מחר יהיה אחרת לגמרי...

ומזה מובן גם שאין תשלומין לעבודה הרוחנית של ספירת העומר, בירור המדות, שאינו יכול להשלים חסרון העבודה ביום זה על ידי שלימות עבודתו מחר – כי סדר העבודה הוא באופן שמיום ליום צריך להיות הוספה בעילוי אחר עילוי, וכפתגם החסיד ר' גרשון דוב שהיה רגיל לומר בכל לילה: "מאָרגן דאַרף מען אויפשטיין גאָר אַן אַנדערער" (מחר צריכים לקום אחרת לגמרי), וכיון שאילו היה עובד עבודתו ביום זה היתה עבודתו מחר באופן נעלה יותר, אינו יכול להשלים חסרון העלייה שהיתה יכולה להיות אצלו על ידי עבודתו ביום זה.

וכך גם בנוגע לשליחות של הרבי – שמילוי שליחות זו הוא חוב המוטל על כל אחד ואחד בכל הזמנים, וכשמחסיר יום אחד ממילוי החוב אינו יכול להשלים חוב זה בזמן אחר, שמצד עצמו יש בו החוב של מילוי השליחות.

(תורת מנחם כרך א, עמ' 64-65)


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)