להיות למעלה מהעולם תוך התעסקות בענייני עולם

במה מתייחדת מצוות השמיטה, שממנה למדים על שאר מצוות התורה, ומדוע צריך ציווי המתיר את העבודה במשך שש השנים? * שני אופנים בעבודת האדם: היכולת להתעלות ולהינתק מענייני ארץ וגשמיות, ותכלית עבודתו – בירור העולם על-ידי המשכת אלוקות שלמעלה מהטבע * והיכן הראיה שהשביתה בשמיטה קשורה אך ורק לברכת ה' שלמעלה מן הטבע? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בהתחלת¹ הסדרה נאמר²: "וידבר הוי' אל משה בהר סיני גו' ושבתה הארץ שבת להוי'". ומפרש רש"י בשם תורת-כהנים³: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצוות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני".

וצריך להבין: מדוע הלימוד "בהר סיני" הוא במצוות שמיטה דווקא, הרי הלימוד היה יכול להיכתב במצווה אחרת (שבה נמנים הפרטים), ומאותה מצווה היינו למדים על כל המצוות שכל דקדוקיהן נאמרו מסיני?

בפשטות יש לומר: כיון שמצוות שמיטה נאמרה בכללות בפרשת משפטים (לאחר מתן-תורה) – "והשביעית תשמטנה ונטשתה"⁴, ובפרשת בהר חוזרת ונשנית בדרך פרט. אבל אין זה מספיק, כי ישנם עוד מצוות שנאמרו בפרשת משפטים.

וביותר יוקשה: מצווה שממנה למדים על כל המצוות – היתה צריכה להיות מצווה כללית, ומדוע נבחרה מצוות שמיטה, שלכאורה היא מצווה פרטית, ויש בה כמה וכמה הגבלות: נוהגת רק בזמן שהיובל נוהג; ואפילו לדעות שנוהגת גם בזמן הזה – הרי זה לדעת רוב הפוסקים רק מדרבנן⁵. זוהי הגבלה בזמן. ויש בה גם הגבלה במקום: בארץ-ישראל דוקא ולא בחוץ-לארץ⁶.

ולכן בהכרח לומר, שמצוות שמיטה היא מצווה כללית במובן ידוע, כפי שיתבאר לקמן.

ב. בהמשך הכתוב נאמר⁷: "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך גו'". ולכאורה, למה הוצרך הכתוב לומר זאת – כיון שאין זה ציווי אלא עניין של רשות, מהיכי תיתי שיהיה אסור, שהוצרך לומר "שש שנים גו'"?

ובהכרח לומר, שגם "שש שנים תזרע שדך גו'" נכלל בעניין מצוות שמיטה. המצווה היא לא רק "ובשנה השביעית שבת שבתון"⁸, אלא גם "שש שנים תזרע גו'" הוא חלק מהמצווה.

עניין זה הוא בשני אופנים:

א) זהו הכנה למצוות שמיטה: בכדי שיוכלו לקיים "ובשנה השביעית שבת שבתון" – הרי זה על-ידי ההכנה של "שש שנים תזרע גו'".

ב) זהו התכלית של מצוות שמיטה: תכלית כוונת ה"שבתון" שבשנה השביעית היא – בכדי שלאחרי זה יהיה "שש שנים תזרע גו'".

ג. עניין השמיטה כפשוטו הוא, שבשנה השביעית צריך להיות שבתון לארץ – "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור וגו'". בשנה השביעית צריך להיות "שבתון" בכל עניני מלאכות הארץ שמהם עושים לחם וכו' שעליו יחיה האדם.

"וכי תאמרו מה נאכל" – על כך עונה התורה: "וצויתי את ברכתי גו' ועשת את התבואה לשלש השנים"⁹.

תוכן עניין מצוות שמיטה הוא: תובעים מיהודי שאחת לשבע שנים ייפרד מכל העניינים הארציים, הצרכים הארציים, שלא יהיה לו עסק עם מלאכות הארץ הקשורות עם הלחם שעליו יחיה האדם, ויסמוך לגמרי על הקב"ה, שייתן לו פרנסתו למעלה מהטבע.

אין זה סדר עבור כל הזמנים. רוב הזמן – בכמות – צריך יהודי להתעסק עם עניני העולם, בשביל עבודת הבירורים. והרי זהו עניין התהוות העולם על-ידי שם "אלקים", בגימטריה "הטבע"¹⁰, בכדי שהאדם יעסוק על-פי תורה בענייני הטבע, ועל-ידי זה יברר ויזכך את עניני הטבע.

אבל בזמנים מסויימים תובעים מיהודי ש"יצא" מן העולם. הגם שצריך לבררו, הנה בזמן מן הזמנים צריכה להיות התנועה להעמיד את עצמו למעלה מן העולם.

ד. שני עניינים אלו תלויים זה בזה:

כדי שתהיה התנועה להעמיד עצמו למעלה מהעולם, "ושבתה הארץ שבת להוי'", היה הווה ויהיה כאחד¹¹, למעלה משם אלקים בגימטריה "הטבע" – הרי זה על-ידי העסק בענייני העולם על-פי תורה.

וזהו האופן הראשון, ש"שש שנים תזרע שדך גו'"

– שהפירוש "תזרע שדך גו'" הוא, שבשדה נזהר הוא בכל העניינים על-פי שולחן ערוך, כמו כלאים וכו' –

הוא הכנה ל"ובשנה השביעית".

האופן השני: בכדי שיוכל להיות הבירור בענייני העולם, הרי זה דווקא על-ידי זה שמזמן לזמן מעמיד את עצמו בעבודתו למעלה לגמרי מהעולם. ואז, גם כשבא אל העולם, הרי לא זו בלבד שאינו נגרר ("ער ווערט ניט אַריינגעשלעפּט") בתוכו, אלא אדרבה – הוא עושה מהעולם גופא כלי לאלקות.

וכמו שכתוב בקונטרס עץ החיים¹², שכדי לאחוז במדריגת "יחודא תתאה" כדבעי, צריך להיות ההרגש, בכללות על כל פנים, של "יחודא עילאה".

וזהו האופן השני: "תזרע שדך גו'" הוא התכלית, אבל אי אפשר שיהיה בירור העולם, אלא כאשר ישנה גם תנועת ההפשטה מהעולם.

ה. באופן כזה מצינו גם בעניין השבת וששת ימי החול.

בששת ימי השבוע ישנה עבודת הבירורים, "ששת ימים תעבוד"¹³, אבל בשבת – בורר אסור.

ולכן נאמר בנוגע לשבת "ויכל אלקים"¹⁴ – שמסתיימים ההעלמות דשם אלקים, ומאיר שם הוי' שלמעלה מהטבע¹⁵.

ושני עניינים אלו של שבת וחול תלויים, כאמור, זה בזה.

ו. באמת יש מעלה בשמיטה על שבת: שבת – אסור ב"עובדין דחול", ואז עומד האדם למעלה מהעולם, ואין לו קשר עמו. מה שאין כן בשמיטה – מותר לעשות שאר עניני "עובדין דחול", והיינו, שנמצא בתוך העולם, ואף-על-פי-כן "ושבתה הארץ שבת להוי'": לא עבודת הבירורים שבשם אלקים, אלא "שבת להוי'" שלמעלה מהעולם, אף שנמצא בתוך העולם.

בעולם גופא – ממשיך הוא את שם הוי' שלמעלה מהעולם לגמרי.

וזהו על דרך הפירוש על-פי תורת הבעל שם טוב: "ושבתה הארץ" – שביתה וביטול בארץ¹⁶; מחדירים שביתה בעניינים הארציים גופא.

ז. ובזה יובן גם כן מה שכתוב בפירוש רש"י על הפסוק "שבת להוי'": "לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית"¹⁷.

לכאורה, מה מחדש כאן רש"י? – אבל לפי האמור לעיל מובן: כיון שבשמיטה מותר לו לעשות "עובדין דחול", להתעסק עם העולם – היה מקום לחשוב שאיסור החרישה והזריעה בשמיטה אינו עניין של "הוי'" שלמעלה מהעולם, אלא עניין של עבודת הבירורים, ועל דרך המצוות של "שש שנים תזרע גו'", שעניינם בירור בעולם גופא, לא למעלה מהעולם;

על כך אומר רש"י, שזהו עניין של "לשם הוי' כשם שנאמר בשבת בראשית". זהו עניין של שביתת הארץ שממנה תצא לחם, עיקר חיות האדם; זוהי הפשטה מהעולם, כשם שהוא בשבת בראשית. ואילו ההיתר לעשות "עובדין דחול" אחרים – הרי זו מעלה נוספת, והיא – שב"עובדין דחול" גופא מחדירים את אור הוי' שלמעלה מהעולמות לגמרי¹⁸.

ח. על-פי זה יובן גם כן מדוע מצוות שמיטה היא מצווה כללית: זהו התוכן של כל המצוות, אלא שבמצוות שמיטה הרי זה בגילוי.

אדמו"ר הזקן מבאר בתניא¹⁹ ש"עסק התורה ומצוות והתפילה הוא גם כן עניין מסירת נפש ממש כמו בצאתה מן הגוף כו' שאינה מהרהרת בצרכי הגוף אלא מחשבתה מיוחדת ומלובשת באותיות התורה והתפילה", כלומר, שבשעת עסק התורה ומצוות והתפילה צריך להיות ההרגש כאילו הוא עומד כבר לאחר יציאת הנפש מהגוף, "אליך הוי' נפשי אשא"²⁰.

לאידך גיסא, תובעים ממנו שכל מצווה יקיים כתיקונה, עם הגבלותיה בזמן ומקום, ועם כל הדקדוקים שבכל מצווה, שהם הם הגבלות העולם.

כלומר, שעניין המצוות הוא: יש לקחת את התנועה של מסירת נפש, הפשטה מגוף וגשמיות, ובתנועה זו גופא לקיים את המצווה בכל פרטיה ודקדוקיה; המשכת בלי-גבול בגבול.

אלא שבסתם מצוות עניין זה הוא בהעלם, ונרגש רק באופן קיום המצוות. אבל בשמיטה עניין זה הוא בגלוי, ונרגש במצווה עצמה.

* * *

ט. מלוה-מלכה²¹ הוא הקשר והמעבר משבת לימי החול. פירוש "מלוה מלכה" הוא – ללוות (את השבת, שנקראת בשם) מלכה²², ואם כן הרי זה שייך לשבת. ועריכת מלוה-מלכה היא לאחרי הבדלה²³, בשבוע שאחרי השבת.

בשבת .. קראו פרשת בהר, בה מתחילה התורה בציווי אודות מצות שמיטה²⁴: "ושבתה הארץ (בשנה השביעית) שבת לה'", והיינו, שהשנה השביעית היא כמו שבת, כמודגש בפירוש רש"י: "שבת לה' .. כשם שנאמר בשבת בראשית", כשם שבימים יש לקדש את יום השביעי יותר מששת הימים שלפניו, כך גם בשנים, יש לקדש את השנה השביעית יותר מששת השנים שלפניה.

אצל בני ישראל, גם ששת הימים והשנים של חול, קדושים הם. בכל יום גם בימי החול, מתפללים, ולאחרי התפלה לומדים, גמרא או משניות, עין יעקב, חומש, איזה שיעור תורה²⁵, ואפילו אחרי התפלה והלימוד, כאשר יוצאים לעולם, לעסוק במסחר או במשרה, צריך להיות המסחר מתוך זהירות מהשגת גבול וכו', ומילוי המשרה צריך להיות באמונה, וכמו כן שאר כל העניינים בחיי היום-יום של בני ישראל חדורים הם במצוות, בקדושה – "בכל דרכיך דעהו"²⁶.

אבל אצל בני ישראל תובעים להתעלות עוד יותר, ולכן, בבוא יום השביעי צריך יהודי לקדשו עוד יותר מהקדושה שבששת ימי החול, וכמו כן בבוא השנה השביעית, אזי "ושבתה הארץ שבת לה'"; אין לעסוק בה בעניינים ארציים, חקלאות, יש להקדיש את הזמן שהתפנה²⁷ כדי להתמסר לענייני אלקות, עניני קדושה.

ואף על פי שמצות השביתה מעבודת האדמה היא רק בארץ ישראל²⁸, מכל מקום, התוכן והמכוון של מצות שמיטה, שבשנה השביעית צריכים להתמסר יותר לענייני קדושה, הרי זה גם בחוץ לארץ, כי אדמת חוץ לארץ אינה קדושה כמו אדמת ארץ ישראל, אבל יהודי בכל מקום שנמצא אם בארץ או בחוץ לארץ, קדוש הוא. וממילא, בבוא שנת השמיטה, צריכים להתחזק בדרך היהדות ולהתמסר יותר לענייני קדושה.

י. ישנם כאלו שאינם רוצים להוסיף שהתורה היא למעלה מהשכל, ורוצים להסביר את עניני התורה רק על פי השכל האנושי. ומבארים את טעם מצות שמיטה – כי כאשר מעבדים את האדמה ללא הרף, אזי נחלשים מרכיבי האדמה, ולכן ציוותה התורה על מנוחת האדמה אחת לשבע שנים, בכדי שתחזור ותתחזק ותוציא ריבוי פירות²⁹. ובמילא, אומרים הם, בימינו אלו לא זקוקים לשמיטה, כיון שישנה עצה אחרת – להשביח את האדמה על ידי דשנים טובים.

וענין זה שולל ומבהיר הקב"ה, באמרו, "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים", לששית, לשביעית ולשמינית³⁰:

אילו היה טעם השמיטה ענין טבעי, כדי שהאדמה לא תיחלש על ידי עיבודה – היתה הברכה צריכה להיות לא בשנה הששית, כאשר האדמה היא חלשה ביותר, אלא בשנים שלפני זה³¹.

זוהי אפוא ראיה ברורה, שכאשר יהודי בוטח בהקב"ה, ואומר "לא נזרע"³², בקיימו את ציווי הקב"ה – אזי נותן הקב"ה את ברכתו, שבזמן שבו האדמה היא חלשה ביותר, תוציא פירות פי-שלש יותר מאשר בשנה הטובה ביותר, אפילו יותר מאשר בשנה הראשונה.

וכאמור לעיל שתוכן מצות שמיטה ישנו גם בחוץ לארץ – יש בזה גם את ענין "וצויתי את ברכתי":

כאשר יהודי עושה חשבון: הנני צריך להתפלל, ללמוד, לתת צדקה, להחזיק ישיבות ובתי מדרשים וכו', ואם כן, כיצד אוכל להתמודד ולהתחרות עם אינו-יהודי, שאינו לומד ואינו מתפלל ואינו נותן צדקה, ולנצח אותו?

הנה על זה בא הציווי של שמיטה: כאשר עושים מה שהקב"ה דורש – אזי מקבלים את ברכתו, ברכה לא רק בעולם הבא, אלא גם בעולם הזה.

יא. ובדוגמת זה הוא גם ענין מלוה-מלכה:

כאשר עומדים לאחרי השבת, כשעברו כ"ד שעות שבהם לא ניהלו עסקים ("ביזנעס"), וצריכים לצאת ולהתחרות עם מי שאינו שומר שבת, אשר על פי טבע, הרי יום-עבודה נוסף הוא הדרך לריבוי דולרים בחשבון בבנק –

אומר הקב"ה: "אל תירא עבדי יעקב"³³. אם הנך "עבדי" – אין לך להתיירא, אני אספק לך את הכל.

ישנו דין (שגם הוא מצוה באותה פרשה – פרשת בהר³⁴) בנוגע לעבד, שהאדון צריך לספק את כל הצרכים שלו ושל משפחתו. העבד צריך לעבוד את העבודה שבעל-הבית מצַוה עליו, ואת פרנסתו יספק לו בעל-הבית. וכמו כן בנוגע לבני ישראל, שבהיותם "עבדי יעקב", שעושים רצון הקב"ה, מספק להם הקב"ה כל המצטרך, הן ברוחניות והן בגשמיות.

וכל זה מודגש כאשר יהודים מתאספים יחדיו לחגוג מלוה-מלכה בשמחה:

עבר יום שבו לא היתה הכנסה, ואדרבה, היו הוצאות שבת שונות, גם "מי שברך" בעלי' לתורה, אורח לקידוש וסעודה, וכיוצא בזה.

ובבוא מוצאי שבת – מברך יהודי "בורא מאורי האש", ביודעו שלמרות שברחוב שורר חושך, יש בכוחו להאיר,

– כמסופר במדרשי חז"ל³⁵ שכשראה אדם הראשון לראשונה שנעשה חושך, נתן בו הקב"ה דעה והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור, ואז ראה שיש בכוחו של אדם להאיר גם כאשר בעולם שורר חושך –

וחוגג מלוה-מלכה בשמחה, באמרו ובחשבו בשעת מעשה: "אל תירא עבדי יעקב"³⁶, בהאמינו (ואחר כך – במשך השבוע – בראותו) שהקב"ה מספק לו פרנסתו, ממון כפשוטו, והעיקר, שמשתמשים בו עבור דברים שמחים וטובים.

יב. ייתן השם יתברך שתגדילו את הפעולות של המלוה-מלכה בשמחה ובטוב לבב, וייתן לכם הצלחה בעבודתכם בכלל, ולכל אחד בפרט [..].

(קטעים מהתוועדות ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיוון, ה'תשח"י,

ושיחת מוצאי ש"פ בהר – לחברי "מלוה מלכה" ניו-הייווען – ה'תשי"ט.

תורת מנחם כרכים, כב עמ' 307-311, כה עמ' 286-288)

___________________________________

גאולה בשובה ובנחת

יתקיים מיד "ושבתה הארץ שבת לה'"

הכניסה לארץ בגאולה העתידה לא תהיה באופן של כיבוש ומלחמה, כבכניסה לארץ בפעם הראשונה, שבע שכבשו ושבע שחלקו – אלא מתוך מנוחה, "בשובה ונחת", ותיכף ומיד.

ונוסף לזה, לא יצטרכו לעבודה ד"שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך" – שהרי "עתידה ארץ-ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת", אשר עם היותם "גלוסקאות וכלי מילת" שיצאו מ"הארץ" (לא מהשמים), מכל-מקום, לא יהיה צורך בפעולה טבעית כדי להשיגם, מכיוון שארץ-ישראל תוציאם בדרך נס, כך שלא יהיה צורך להמתין משך זמן...

ועל-פי זה, בכניסה לארץ בגאולה העתידה – מכיוון שלא יצטרכו להמתין לכיבוש וחלוקה, ולשש שנים של עבודה בשדה ובכרם – הרי תיכף ומיד "ושבתה הארץ שבת לה'" כפשוטו; ורק לאחרי זה, מכיוון שצריך להיות דירה בתחתונים דווקא, יהיה גם "שש שנים תזרע שדך" – באופן ד"ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכריכם".

וגם עניין זה שייך במיוחד לרשב"י, בעל ההילולא של ל"ג בעומר – על-פי המסופר בחז"ל שרשב"י היה "מלומד בניסים" (שלכן שלחוהו לרומי כו'), ועד כדי כך, שאצל רשב"י לא היה עניין של חורבן וגלות (כפתגם אדמו"ר הזקן), ועוד ועיקר, כאמור, ש"בהאי חיבורא דילך . . יפקון ביה מן גלותא ברחמים", שאז יהיה "כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה'" – כפשוטו ממש.

(משיחת שבת פרשת אמור, ערב ל"ג בעומר, ה'תשמ"ז – התוועדויות תשמ"ז, כרך ג, עמ' 279 ,275 – בלתי מוגה)

"בהר" – בלימוד התורה שעל-ידי משיח

מבואר בדרושי חסידות (לקוטי-תורה צו יז, א. ועוד) שמשיח צדקנו ילמד תורה לכל העם כולו, כולל האבות ומשה רבינו, כמו שכתוב במשיח "ירום ונשא וגבה מאד", למעלה מאברהם ויצחק וכו' – מכיוון שמשיח צדקנו יגלה פנימיות התורה, ש"יש בה עליות רבות לאין קץ ותכלית".

דהנה, בנוגע לנגלה דתורה – מצינו בהלכות תלמוד-תורה לאדמו"ר הזקן שישנו מושג של לימוד כל התורה כולה (פרטי דינים מיוחדים לפי שכבר למד את כל התורה כולה), ועל-אחת-כמה-וכמה בנוגע למשה רבינו – "משה קיבל תורה מסיני" – שבוודאי למד כל התורה כולה.

ולכן, בנוגע לנגלה דתורה – לא שייך לומר שמשיח צדקנו ילמד את משה רבינו והאבות כו', מכיוון שכבר למדו את כל התורה כולה; מה-שאין-כן בנוגע לפנימיות התורה – שהיא "ארוכה מארץ מדה, ויש בה עליות רבות לאין קץ ותכלית".

ועל-פי זה – עניין ההליכה מחיל אל חיל דלעתיד לבוא, כולל הגילוי דפנימיות התורה על-ידי משיח צדקנו באופן של "עליות רבות לאין קץ ותכלית" – הרי זה על דרך עניין "בהר", מכיוון ש"הר" עניינו צמיחה וגידול, כנ"ל.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת בהר-בחוקותי, מברכים החודש סיוון ה'תשמ"ג.

 התוועדויות תשמ"ג, כרך ג, עמודים 1455-1456)