שאלה: מה יעשה יהודי הגר בבית משותף, ששכניו עלולים להשליך חמץ לפח האשפה המשותף לכל הדיירים, גם בתוך הפסח?
תשובה: מצוות ביעור חמץ חלה רק על חמץ שנקנה ליהודי בקניין התופס על-פי ההלכה, או שהיהודי קיבל עליו אחריות לחמץ זה, גם אם אינו בבעלותו ממש.
אם יש חשש שמישהו יניח במשך הפסח מוצר של חמץ בשטח השייך לכל הדיירים, בעיקר במקלט, במחסן או בשטח אחר שהוא "חצר המשתמרת" – הפתרון לחשש זה הוא, שהדיירים שומרי הפסח יאמרו במפורש, קודם זמן איסור חמץ, שאין הם מעוניינים בשום אופן לזכות בחמץ או בספק חמץ שמישהו יניח במקום שהם שותפים בו.
אחרי אמירה כזאת, גם אם מישהו יניח מוצר חמץ בשטח כזה, אין החמץ נקנֶה לאותם דיירים, ואין עליהם חובה לבערו.
אם החמץ הונח בשטח שבני-אדם יכולים להיכנס אליו ולקחת מתכולתו, ואין דיירי הבית מקפידים על כך, כגון בחדר האשפה, או לצד גזם, או בערימות אשפה המיועדות לפינוי – הרי מראש אין החמץ נקנה לדיירים, שהרי זאת "חצר שאינה משתמרת", שאינה קונה לבעליה את המונח בה. במצב זה אין עליהם חובת ביעור גם אם לא אמרו מראש שאינם רוצים לזכות בחמץ זה.
אין איסור לאפשר לגוי להיכנס לבית יהודי וחמצו עמו, שהרי נאמר "ולא ייראה לך חמץ" – "שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים". ורק אם הגוי הוא פועל, שמזונותיו על היהודי, יש להימנע מזה, שמא יחשדוהו שמאכילו חמץ בפסח.
מקורות: שו"ע חו"מ סי' ר ס"א, וסי' רסח ס"ג ונו"כ. שו"ע אדה"ז או"ח סי' תמ ס"ג וסי' תמח ס"ג-ד. וע"ע פסקי תשובות סי' תמה ס"ק ז, וש"נ. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
