גיליון 534, ערב שבת פ' נח, ל' בתשרי ה'תשס"ה (15.10.2004)

דבר מלכות

"עכשיו במיוחד צריכים לעשות תשובה!"...

כך אמר הרבי הרש"ב לבנו הריי"צ כשנכנס אליו למחרת יום-הכיפורים * ביום שבת-קודש זה כלולים כל העניינים של חודש תשרי, הכולל את כל השנה כולה * ובנוגע לעניינינו – כאשר מתחילה תקופת המעשה, שהוא הכוח היותר תחתון, צריך לקחת את האחדות של חודש תשרי ולהמשיכה על כל השנה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בנוגע להזמן דיום השבת-קודש זה, הרי נוסף על עניינו הפרטי של זמן זה, כולל הוא עוד כמה עניינים (כדלקמן) – כבכל ענייני העולם הכלולים זה מזה, שכל עניין כולל בתוכו עוד עניינים, ועל-אחת-כמה-וכמה שכן הוא בענייני תורה ומצוות.

ובהקדם הידוע בסדר האורות למעלה – שככל שהאור הוא למעלה יותר הרי הוא במספר גדול יותר¹, והיינו, שככל שתגדל מעלת האור, גדול יותר מספר המדריגות שלמטה ממנו הכלולים בו.

ולדוגמה: ספירת החכמה – כוללת בתוכה את כל הספירות שלמטה ממנה, ואילו הנקודה שלמעלה מהחכמה, כוללת בתוכה גם את ספירת החכמה; ועל-דרך זה למעלה יותר, עד לבחינת מחשבה הקדומה דא"ק, שכוללת בתוכה את כל סדר ההשתלשלות².

ומזה מובן, שאם בענייני העולם כולל כל עניין עוד כמה עניינים, על-אחת-כמה-וכמה שבענייני תורה ומצוות – שלמעלה מהם – כולל כל עניין עוד כמה עניינים.

וזהו גם הטעם ש"העוסק במצווה פטור מן המצווה"³ – מפני שהמצווה שעוסק בה כוללת את כל שאר המצוות⁴.

ועל-דרך זה בישראל, ש"כל ישראל ערבין זה בזה"⁵ – מפני שבכל אחד מישראל כלולים כל העניינים השייכים לכל ישראל⁶.

וכן הוא בעניין הזמן – שנוסף על הזמן הפרטי דיום זה, כולל הוא עוד זמנים. וכמו יום השבת, שכולל גם את ימי השבוע שלפני השבת, וכן את ימי השבוע שלאחרי השבת, ובפרט שבת מברכים החודש, וכן שבת ראש-חודש, שכולל גם את כל ימי החודש⁷.

ובנוגע ליום השבת-קודש זה, ב' דראש-חודש מרחשוון – הרי העניין העיקרי שבו, הוא, שכל ימי השבוע שלפני השבת הכלולים בו שייכים לחודש תשרי.

ובפרטיות יותר – גם יום השישי, עם היותו ראש-חודש מרחשוון, הרי הוא יום א' דראש-חודש, שהוא גם יום השלושים דחודש תשרי⁸, ולא עוד אלא שיום השלושים ממלא ומשלים את מניין ומספר הימים דחודש תשרי (שהרי חודש בן שלושים יום נקרא חודש מלא⁹), ונמצא, שביום השבת-קודש זה כלולים כל העניינים דחודש תשרי.

ב. והנה, חודש תשרי הוא חודש שיש בו עניינים נעלים ביותר,

– כמרומז גם בשמו של החודש, כדאיתא במדרש¹⁰ ש"תשרי" הוא מלשון "תשרי ותשבוק ותכפר על חובי עמך",

ונקרא גם "חודש השביעי"¹¹ – על שם "שהוא משובע בכל", הן בעניינים גשמיים והן בעניינים רוחניים, כפי שממשיך ומונה בפרטיות: "גתות בתוכו, ברכות בתוכו" – עניינים גשמיים [וקאי במיוחד על חג הסוכות¹², שנקרא "חג האסיף", על שם "באספך את מעשיך מן השדה"¹³, "באספך מגרנך ומיקבך"¹⁴, היינו, שכל העניינים שהתייגעו עליהם במשך כל השנה, נמשכים ובאים בטוב הנראה והנגלה], וכן "כיפור בתוכו, סוכה בתוכו, לולב וערבה בתוכו" – עניינים רוחניים,

והוא גם חודש כללי על כל השנה כולה, כמרומז גם בשמו של החודש – "תשרי" אותיות "רשית"¹⁵, שהוא כמו ראש¹⁶, והיינו, שכשם ש"ראש השנה" כולל את כל ימי השנה (שלכן נקרא בשם "ראש", בדוגמת ה"ראש" שכולל את כל אברי הגוף)⁷, כך גם חודש תשרי כולל את כל ימי השנה.

ובפרטיות יותר – יש בזה ב' מדריגות: (א) ימי השנה כפי שכלולים בחודש תשרי, (ב) חודש תשרי כפי שכולל את כל ימי השנה. ועניין זה שחודש תשרי כולל את כל ימי השנה הוא במדריגה נעלית יותר מההתכללות דכל ימי השנה בחודש תשרי.

והמשל לזה מכוחות הנפש, שיש מדריגה שהכוחות כלולים בנפש, ויש מדריגה נעלית יותר – נפש כולל כוחות, שכן, כוחות הכלולים בנפש הם כוחות, אלא שהכוחות כלולים בנפש, ואילו נפש כולל כוחות הוא עניין הנפש¹⁷.

ועל-דרך זה בנדון דידן – שישנה המדריגה דימי השנה כפי שכלולים בחודש תשרי, ולמעלה מזה – המדריגה דחודש תשרי שכולל את ימי השנה.

וכל העניינים הנעלים דחודש תשרי – כלולים ביום השבת-קודש זה, שבו נעשית העלייה וההתכללות דכל ימי השבוע שלפני זה השייכים לחודש תשרי, עד ליום השלושים שממלא ומשלים את מניין ומספר הימים דחודש תשרי.

והעניין בזה – שביום השבת-קודש זה נכללים כל ענייני חודש תשרי ומתעלים לבחינת התענוג, כמו שכתוב¹⁸ "וקראת לשבת עונג", ועד לעצמות התענוג הפשוט¹⁹,

ותכלית העלייה היא כדי שלאחרי זה תהיה ההמשכה למטה, והיינו, שכל העניינים הגשמיים והרוחניים שבהם מושבע חודש תשרי, כפי שמתעלים ביום השבת-קודש לבחינת התענוג – יומשכו מיום השבת-קודש על כל השנה כולה.

* * *

ג. ציווה לנגן ואמר מאמר ד"ה "אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים כו'".

* * *

ד. בנוגע להמאמר הנ"ל – יש לבאר הקשר והשייכות דהתחלת המאמר (אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל כו') לתוכן הזמן דיום השבת-קודש זה.

ובהקדמה – שהסדר דהתחלות מאמרי דא"ח שנאמרים במשך זמני השנה אינו דבר מחודש, להיותו עניין שנקבע כבר על-ידי רבותינו נשיאינו בדורות שלפני זה, כך שבכל זמן ישנם התחלות המאמרים השייכים לתוכן זמן אמירת המאמר²⁰.

ובנדון דידן, מאמר שהתחלתו אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל כו' – מצינו²¹ רשימה של הצמח-צדק²² שהתחלתה אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם²³, שזמנה בחדשי אלול-תשרי. ומובן הקשר והשייכות דהתחלה זו לתוכן הזמן – כיוון שתוכן עניין הטהרה שבמאמרו של רבי עקיבא הוא עבודת התשובה (כנ"ל בהמאמר). ומטעם זה נקבע מקומה של משנת אמר רבי עקיבא – בסוף מסכת יומא, שבה נתבארה עבודת יום כיפור.

כמו כן מצינו מאמר עם התחלה זו (אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל כו') משבת פרשת נח תרס"ז, לפני חמישים שנה²⁴.

ובביאור השייכות דהתחלה זו (בעניין הטהרה) לפרשת נח – יש לומר בפשטות על-פי המבואר בתורה-אור²⁵ ש"המבול בא²⁶ לטהר את הארץ²⁷... כדוגמת המקווה²⁸ כו'"²⁹.

ה. ויש להוסיף בזה בפרטיות יותר:

נתבאר בהמאמר שבתשובה (עניין הטהרה) ישנם ב' עניינים: (א) תשובה כפשוטה, על חטא ועוון. (ב) עניינה הפנימי של תשובה³⁰ – "והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה"³¹. ובעבודת השם – הרי זו המדריגה דרעותא דלבא שלמעלה מטעם ודעת.

וזהו גם הביאור בדיוק כפל הלשון "לפני מי אתם מטהרים" ו"מי מטהר אתכם": "לפני מי אתם מטהרים" – קאי על התשובה מלמטה למעלה, תשובה על חטא ועוון, ו"מי מטהר אתכם" – קאי על התשובה מלמעלה למטה, "והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה".

ויש לומר, שב' העניינים שבתשובה מרומזים בפרשת נח:

ידוע פירוש הבעש"ט³² על הפסוק³³ "בוא גו' אל התיבה", שצריך לבוא ולהיכנס להאותיות – תיבות – של תורה ותפילה.

והרי ב' העניינים דתורה ותפילה הם ב' אופני העבודה מלמעלה למטה (תורה) ומלמטה למעלה (תפילה). אותיות התורה הם בבחינת אבנים שנעשו בידי שמים, ואותיות התפילה נמשלו ללבנים, שהם אבנים שבידי אדם³⁴.

ו. והנה, בהעניין דרעותא דליבא ומסירת נפש שלמעלה מטעם ודעת, ישנם אופנים שונים – נעלים ונמוכים:

מסירת נפש משמעותה מסירת הרצון³⁵, היינו, למסור את הרצון האישי. ועל-פי דברי הגמרא³⁶ "מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא", נמצא, שבכל כפיפה שיהודי מכופף את עצמו בשביל הקב"ה ("מיט יעדער בויג וואס א איד בויגט זיך צוליב דעם אויבערשטן"), אפילו בתנועה קלה – שזהו עניין ד"קטלא פלגא" – נעשה עניין של מסירת נפש.

ולאידך גיסא, גם מי שהוא גדול שבגדולים, לא מספיקה עבורו העבודה שעל-פי טעם ודעת, אלא גם אצלו צריך להיות עניין של כפיפה ("דער בויג") מתוך מסירת נפש, כיוון שדווקא על-ידי זה יוכל "ליקח" אלוקות, כמו שכתוב³⁷ "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח" – דווקא³⁸.

ואין לו לטעון למה לא מספיקה עבורו העבודה שעל-פי טעם ודעת, אף-על-פי שלהיותו גדול שבגדולים פועל על-ידי הטעם ודעת שלו לא פחות מפעולתו של אחר על-ידי מסירת נפש - כיוון שהעבודה צריכה להיות "בכל מאדך"³⁹, מאד שלך⁴⁰, וכל זמן שהוא מוגבל בטעם ודעת שלו, אינו יכול "ליקח" אלוקות. כדי "ליקח" אלוקות - יש צורך במסירת נפש דווקא.

וכן הוא בנוגע ללימוד החסידות: גם מי שלומד חסידות בשופי, ומתנהג על-פי מנהגיה והוראותיה, ובהביטו מסביבו יכול לדמות לעצמו שעומד הוא כבר ברום המעלה ("ער שטייט שוין אין שפיץ") – אומרים לו שלא די בכך. – יש צורך ב"עבודה", ועבודה מתוך מסירת נפש.

וכמבואר בקונטרס ומעין⁴¹, שגם "כאשר כלי שכלו רחבים וקלים להבין", "שבמעט זמן ובמעט יגיעה יגיע מה שחברו יגיע כשיעסוק זמן הרבה" – "מכל-מקום צריך עסק ויגיעה" דווקא. והעניין בזה – שכל זמן שעומד במציאותו המוגבלת כמו שהוא, אין לו שייכות לאלוקות.

ז. וזהו הרמז שמיד בהיציאה ממועדי חודש תשרי, ראש-השנה ויום-הכיפורים – קוראין פרשת נח:

ביום כיפור – עיצומו של יום מכפר⁴², והקב"ה מוחל על כל העבירות. ועוד זאת, שביום-הכיפורים מאוחדים בני-ישראל עם הקב"ה, "ישראל ומלכא בלחודוהי"⁴³, כך שכל מציאותם היא אלוקות (כמדובר בשמחת-תורה⁴⁴).

יכולים אפוא לחשוב: מהו הצורך בעבודה דמסירת נפש – כאשר כל מציאותם של בני-ישראל היא אלוקות?

ולכן, מיד כשיוצאים מחודש תשרי קורין בפרשת נח: "בא גו' אל התיבה" – לבוא אל ב' הקווין של תשובה, מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, היינו, שיש צורך במסירת נפש, כי, לקיחת העצמות אינה יכולה להיות כשנמצאים ב"מציאות" (גם אם זוהי מציאות היותר נעלית), אלא צריך להיות העניין ד"בכל מאודך" דווקא.

ח. על-פי זה יש לבאר מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר⁴⁵ שפעם למחרת יום-הכיפורים נכנס אל אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ושאל: אבא, ומה עתה? וענה לו אדמו"ר נ"ע: "איצטער דארף מען ערשט תשובה טאן" (עכשיו, במיוחד, צריכים לעשות תשובה).

ולכאורה אינו מובן: כיוון שכבר היתה התשובה דיום-הכיפורים, ונתקבלה התשובה אצל הקב"ה שהוא "סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון"⁴⁶ – למה אומרים שצריכים עוד לעשות תשובה?

– וכפי שמצינו במשנה⁴⁷ ש"אמרו עליו על בבא בן בוטא שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום חוץ מאחר יום-כיפורים יום אחד", כיוון שעדיין לא שייך עניין של חטא.

אך פירוש הדברים הוא – שהעניין האמיתי של תשובה הוא "והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה", וכיוון שאלוקות הוא בלי גבול, הרי גם העבודה ד"הרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה" היא בלי גבול.

והיינו, שכאשר נמשכים אורות מקיפים – באים גם הם בפנימיות, ואז נמשכים אורות מקיפים נעלים יותר, שבהם היא העבודה ד"רעותא דלבא", שלמעלה מטעם ודעת.

וזהו פירוש המענה "איצטער דארף מען ערשט תשובה טאן", כי, קודם לכן, לא היו יכולים לעסוק בהתשובה היותר נעלית, כיוון שאחזו עדיין בעניינים נמוכים; אבל עכשיו, לאחרי יום-הכיפורים, "דארף מען ערשט תשובה טאן" – העניין הפנימי של תשובה.

ט. ובנוגע לענייננו:

האחדות של חודש תשרי – צריכים להמשיכה על כל השנה כולה.

כאשר מתחילה תקופת ימי המעשה דכל השנה – מעשה דייקא, שהוא הכוח היותר תחתון במדריגה, והרי כל מה שלמטה יותר הולך ופוחת עניין ההתכללות (כנ"ל ס"א), והולך וגובר הפירוד – צריכים בני-ישראל לקחת עמהם את האחדות וההתכללות דחודש תשרי, להמשיכה על כל השנה כולה.

ובפשטות – שלא יהיה פירוד אצל בני-ישראל בין איש לרעהו, ועל-דרך זה אצל כל אחד ואחד מבני-ישראל גופא, שלא יהיה פירוד בין נפשו האלוקית לנפשו הבהמית, ועד שפועלים עניין האחדות גם בארץ, שזהו עניין ד"גוי אחד בארץ"⁴⁸, שגם "בארץ" (ובכוח המעשה) ממשיכים את ה"אחד"⁴⁹, שעל-ידי זה נעשה כללות העניין דשלום בפמליא של מעלה ושלום בפמליא של מטה⁵⁰.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת נח, ב' דראש-חודש מרחשוון ה'תשי"ז;
'תורת-מנחם – התוועדויות' ה'תשי"ז, חלק ראשון (יח), עמ' 179-188 – בלתי מוגה)

----------

1) ראה הנסמן בלקו"ש חל"א עמ' 155 הערה 47.

2) ראה בארוכה ספר-הערכים – חב"ד (כרך א) ערך אדם קדמון (עמ' קעג ואילך). וש"נ.

3) סוכה כה, סע"א. סוטה מד,ב.

4) ראה הנסמן בלקו"ש חכ"ו עמ' 237 הערה 64.

5) שבועות לט, סע"א. סנהדרין כז, סע"ב.

6) ראה לקו"ש ח"ל עמ' 217, ובהנסמן שם.

7) ראה לקו"ת דרושי ר"ה נח, סע"א. ובכ"מ.

8) ראה שו"ע אה"ע סקכ"ו ס"ו.

9) רמב"ם הל' קידוש-החודש פ"א ה"ד.

10) ויק"ר פכ"ט, ח.

11) אמור כג,כד ואילך.

12) ראה גם פי' עץ-יוסף לויק"ר שם.

13) משפטים כג,טז.

14) פ' ראה טז,יג.

15) בעה"ט עה"פ עקב יא,יב.

16) ראה מאמרי אדה"ז תקס"ו עמ' שעט. אוה"ת דרושי סוכות עמ' א'תשנו. ברכה עמ' א'תתסו. סה"מ תרנ"ד עמ' לו. תרנ"ו עמ' רעח. תש"ב עמ' 49. ועוד.

17) ראה סה"מ תש"ג עמ' 157. ד"ה אמר ר"ע שנאמר בהתוועדות פ"ה (תו"מ חי"ח עמ' 172 ואילך). ועוד.

18) ישעיה נח,יג.

19) ראה המשך תרס"ו עמ' צט ואילך.

20) ראה גם תו"מ ח"ד עמ' 132. עמ' 179. חי"ג עמ' 115.

21) מכאן עד סוס"ט, וכן סי"א-יב, סי"ט - הוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"א עמ' 11 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

22) נדפס לאח"ז באוה"ת דרושי יום-הכיפורים עמ' א'תקעו ואילך.

23) יומא פה,ב (במשנה).

24) נדפס בהמשך תרס"ו עמ' שפ ואילך.

25) ריש פרשתנו.

26) לא רק בתור עונש, "להעביר ולשחת האנשים החוטאים", שהרי "ברגע א' היה ביכולת ה' להעבירם אף בלא המבול".

27) ומשום זה נקראת ארץ-ישראל – שלא ירד בה המבול – "ארץ לא מטוהרה" (יחזקאל כב,כד. וראה זבחים קיג,א).

28) וזהו מ"ש "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום" (פרשתנו ז,יב) – כדוגמת המקווה ששיעורה ארבעים סאה.

29) ראה לקו"ש ח"א עמ' 4 ואילך. תו"מ ח"ז ס"ע 137 ואילך.

30) ראה לקו"ת ר"פ האזינו (עב,ב).

31) קהלת יב,ז.

32) ראה כתר שם-טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות ס"ח ואילך. וש"נ.

33) פרשתנו ז,א.

34) ראה תו"א משפטים עז,ד ואילך.

35) תו"א מקץ לו,ב.

36) ב"ק סה,א. ועוד. וראה תו"א בשלח סא,ב. ובכ"מ.

37) ישעיה נז,טו.

38) ראה המשך תרס"ו עמ' תלט. ועוד.

39) ואתחנן ו,ה.

40) תו"א מקץ לט,ד. ובכ"מ.

41) מאמר טז פ"ב.

42) ראה רמב"ם הל' תשובה פ"א ה"ג.

43) ראה זהר ח"א סד,א-ב. רח,ב. ח"ג לב,א. קד,ב.

44) שיחת ליל שמח"ת ס"ג.

45) ראה סה"ש תרפ"ט ריש עמ' 25. וש"נ.

46) נוסח תפילת העמידה דיום-הכיפורים.

47) כריתות פ"ו מ"ג.

48) שמואל-ב ז,כג. ועוד.

49) ראה תניא אגה"ק רס"ט. ובכ"מ.

50) סנהדרין צט,ב. וראה ליקו"ת מטות פה, סע"ד ואילך.

משיח וגאולה בפרשה

עתיד הקב"ה לשלם למרחשוון בבניין בית-המקדש השלישי

על-ידי עבודת בני-ישראל להפך ה"גולה" ל"גאולה"

בניין בית-המקדש השלישי שייך במיוחד לחודש מרחשוון. והביאור בזה:

נתבאר... ששמו של חודש מרחשוון בלשון-הקודש הוא – "בול". וכמבואר במדרש (ילקוט-שמעוני, מלכים רמז, קפד) "מהו בירח בול, בירח מבול חסר מ', כנגד ארבעים יום, שאף-על-פי שנשבע הקב"ה כי מי נח זאת לי, אף-על-פי-כן מ' יום בכל שנה היו אותם הימים עושים רושם בעולם, עד שעמד שלמה ובנה את בית-המקדש, ופסקו אותם מ' יום, לפיכך כתיב חסר מ', כנגד ארבעים יום שפסקו".

זאת אומרת: קודם פעולתו של שלמה המלך "היו אותם הימים (שבהם התחילו גשמי המבול בתוקפם) עושים רושם בעולם", ועל-ידי מעשיו ועבודתו של שלמה המלך בבניין בית-המקדש, "פסקו אותם מ' יום".

וממשיך במדרש שם: "משנעשה הבית בירח בול, נעשה נעול י"ב חודש, והיו הכל ממלמלים על שלמה כו', והקב"ה חשב לערב שמחת בית-המקדש בחודש שנולד בו אברהם, בירח האיתנים זה חודש תשרי כו' שנולד בו אברהם".

ומבאר במדרש שכן מצינו במלאכת המשכן: "בכ"ה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן כו', והיו ישראל ממלמלין על משה לומר למה לא הוקם מיד, שמא דופי אירע בו, והקב"ה חשב לערב שמחת המשכן בחודש שנולד בו יצחק".

ומסיים במדרש: "ומעתה הפסיד כסלו שנגמרה בו המלאכה, אמר הקב"ה עלי לשלם, מה שילם לו הקב"ה – חנוכת חשמונאי [הקשורה עם חנוכת בית-המקדש, ומשכן (שנגמרה מלאכתו בכסלו) אקרי מקדש]. וכן מרחשוון עתיד הקב"ה לשלם לו" – בבית-המקדש השלישי.

ועל-פי זה מובן שכללות העניין דבניין בית-המקדש השלישי שייך לחודש מרחשוון – שהרי "עתיד הקב"ה לשלם לו" (לחודש מרחשוון) בבניין בית-המקדש השלישי.

ועל-פי זה מובן גם הקשר שבין חודש תשרי לחודש מרחשוון – היינו, שלאחרי שלימות העבודה דחודש תשרי, זוכים לבניין בית-המקדש השלישי בחודש מרחשוון.

על-פי האמור לעיל שחודש מרחשוון קשור עם בניין בית-המקדש השלישי – מובנת גודל מעלת חודש מרחשוון, מאחר שבו נפעל בניין בית-המקדש השלישי, שמעלתו גדולה ממעלת המשכן, בית ראשון ובית שני, מאחר שהוא בניין נצחי כו', שזהו דבר שלא היה לעולמים...

ועל-פי זה מובן גודל העילוי דבית-המקדש השלישי אפילו ביחס למשכן (מעשה ידי משה) – כי בניין בית-המקדש השלישי יהיה בד בבד עם הגאולה האמיתית והשלימה, גאולה שאין אחריה גלות, ואז תהיה העבודה דהקרבת הקורבנות בפועל, בבית נצחי, דירת קבע כו'...

וכל זה נפעל על-ידי עבודת בני-ישראל לגלות בעולם את האל"ף, "אלופו של עולם" שעל-ידי זה מהפכים את ה"גולה" (גלות) ל"גאולה".

(משיחת שבת-קודש פרשת נח ה'תשמ"ב; 'תורת-מנחם התוועדויות' ה'תשמ"ב, עמ' 353-354 – בלתי מוגה)

ניצוצי רבי

מסע השליחות המיוחד

בשלהי תשט"ז, בעקבות התקפת המחבלים שבה נרצחו התלמידים והמדריך בבית-הספר למלאכה בכפר-חב"ד, שלח הרבי קבוצת 'תמימים' כדי לחזק את תושבי כפר-חב"ד בפרט ואת תושבי הארץ בכלל * על ההכנות, הנסיעה, הביקור בארץ, הרשמים והדו"ח לרבי

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

זה היה בהתוועדות כ"ק אדמו"ר  ב-770. הזמן – יום ב' דחג השבועות תשט"ז. הרקע – המאורע המחריד בבית-הספר החקלאי שבכפר חב"ד באור ליום ב' דראש-חודש אייר תשט"ז, שבו תקפו מסתננים ערבים את אולם בית-הכנסת במוסד ורצחו חמישה מתלמידי המוסד ומדריכם הי"ד (ראה 'מבוא' לאיגרות-קודש כ"ק אדמו"ר, כרך יג, עמ' 5 ואילך).

במהלך ההתוועדות דיבר הרבי על כך שגם הנמצאים בחו"ל עליהם להשתתף בהחזקת כפר-חב"ד ("בנשמתו" "בגופו" ו"בממונו"). ובהמשך ('התוועדויות', כרך טז, עמ' 357) אמר:

אחד מאופני ההשתתפות הוא, שיסעו עשרה או אחד-עשר באי-כוח לארץ-ישראל, בעיקר יהיו בכפר-חב"ד ובישיבת תומכי-תמימים בלוד, הקשורה עם הכפר, וגם לבקר במקומות הקדושים, ואחר-כך בבואם אי"ה חזרה, יביאו עמהם את "אווירא דארץ-ישראל" בחוץ-לארץ, ולהמשיך זאת למטה מעשרה טפחים, וכן גם שם יביא הדבר תוספת הן בישיבה והן בכל הסביבה.

להיות בבחינת "מהלך"

בליל ג' בתמוז נכנסו לחדרו של הרבי התלמידים השלוחים, הנוסעים לארץ-הקודש, וקיבלו הוראות מפורטות על הנסיעה כגון: ביקור במקומות התורה; סדרי הלימוד; אין להתנהג בענווה שלא לשמה, אלא לדבר בנגלה ובחסידות; לימוד העניינים השייכים לארץ-ישראל; גם העניינים החיצונים, כמו הלבושים, שיהיו באופן המתאים. הרבי בירכם להצלחת הנסיעה וקבע: "התחלת ההכנה לנסיעה – ביום ג' תמוז, התחלת גאולת אדמו"ר מוהריי"צ". הרבי ביקשם כדלהלן: "ביום זה, ג' תמוז, שבו מתחילה נסיעתכם בדרך הכנה, תמסרו – על-ידי הרב חדקוב – את שמותיכם בצירוף שם האם.

"עיקר ההכנה להנסיעה – המשיך הרבי ואמר – תהיה בי"ב תמוז בשעת ההתוועדות, שהרי פעולתה של התוועדות היא להיות בבחינת 'מהלך'; אבל התחלת ההכנה לנסיעה היא ביום זה, ג' תמוז, שבו התחילה גאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר ממאסרו.

"ועניין זה – סיים הרבי – יביא את התחלת היציאה מן הגלות אל הגאולה השלימה, על ידי משיח צדקנו".

שלוחו של אדם כמותו

"השלוחים שליט"א באי-כוח אנ"ש ובאי-כוחי שיבקרו באה"ק ת"ו" – כך הגדיר הרבי בכמה מכתבים את הבחורים הנוסעים לשליחות.

בהתוועדות י"ב בתמוז הורה הרבי לבחורים הנוסעים לארץ-הקודש להגיד "לחיים" ואחר-כך אמר שיחה שתוכנה:

מצד מעלת רבים מישראל – היה ראוי שיסעו רבים, ומכל-מקום מצד "שלוחו של אדם כמותו" (עם כל הדרגות שבזה, שברוחניות העניינים שייכים כולם) – נחשב כאילו נסעו כל המשלחים, ו"לפום גמלא שיחנא"; ניצול השליחות עבור ענייני הפצת המעיינות בכל המקומות שיהיו; על-ידי היגיעה ("יגיעת נפש ויגיעת בשר") תהיה הנסיעה בהצלחה מופלגה ובפרט שהתחלת הנסיעה היא ביום הבהיר.

מתוך שמחה וטוב לבב

כאמור, הרבי קבע שהתחלת הנסיעה היא בי"ב תמוז (לילה זה שמחבר שני העניינים די"ב וי"ג תמוז) ואמר בין השאר:

תהיה התחלת הנסיעה בהצלחה מופלגה, וכן כל הפרטים הקשורים בזה, ועד להתוועדות החסידית כשיחזרו וייפגשו עמהם, עם שליחות של המשלחים מהתם להכא – מתוך שמחה וטוב לבב.

"בתור מקדמה" – אמר – "יאמרו הם 'לחיים', וכל הקהל ינגנו 'כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון'".

פחות משלושים יום

"בודאי נוסעים אתם ברשות מלאה של הוריכם", אמר הרבי לשלוחים (בג' בתמוז) והזכיר כי גם עבורם תצמח תועלת ממילוי השליחות ("תועלת עבורכם, בדרך שכר או יותר מאשר בדרך שכר").

על-אף שמלכתחילה (בחג השבועות) התבטא הרבי: "מסתמא ימצאו הרבנים היתר עבורם לנסוע בחזרה, אף שיהיו למעלה מחודש בארץ-ישראל", הרי שבג' בתמוז קבע: "ותחזרו בחודש אלול – לאחרי שהותכם בארץ-ישראל פחות משלושים יום, כדי שלא יתעוררו שאלות בהנוגע להיציאה מארץ-ישראל".

הרבי מדגיש נקודה זו גם ב'יחידות' של הרב אוריאל צימער מאותה תקופה.

לא "טיול"

באחת האיגרות (ז' מנ"א תשט"ז) של אותה תקופה מתבטא הרבי שאין מטרת השליחות – סיור-טיול בארץ ("והרי לא באו לארץ-הקודש ת"ו לסייר בארץ") אלא כשליחות רוחנית, על-אף שבמסגרת שליחותם נצטוו,  כאמור, "לבקר במקומות הקדושים".

בין השאר כתב הרבי: "מובן שהסברא שלשכת התיירות יסיירו איתם, מופרכת"...

"פגישה זו תכניס בו חיות"

הרבי ביקש לנצל את שהותם של השלוחים בארץ לחיזוק עניינים כלליים ופרטיים.

כך למשל כתב בט"ו במנחם-אב ל"האברך שמעון שי'" אליטוב:

בודאי נפגש עם השלוחים שליט"א מכאן, ויהי-רצון שגם פגישה זו תכניס בו חיות בעבודת הבורא בכלל, ובהתמדה בלימוד תורת הנגלה ותורת החסידות בייחוד.

ולפני כן, בכ"ה בתמוז, ל"הוו"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ מוה' שלום יהודא ליב שי'" גנזבורג מבני-ברק (מפעילי צעירי-אגודת-חב"ד):

בוודאי ינצלו שהותם של האברכים שליט"א שלוחים ובאי כוח אנ"ש ובאי כוחי ככל הדרוש ובאופן המתאים ואחכה לבשורות טובות ומפורטות.

והתוצאות בפועל

בדיוק חודש לאחר מכן, בכ"ה במנחם-אב, כתב להרב לייב שיחי' זלמנוב מבני-ברק:

במענה על מכתבו מי"ט מנחם-אב ובטח ימשיך במכ' מפורטים מהנעשה בכרם חב"ד, וביחוד בהנוגע לביקור השלוחים שליט"א והתוצאות בפועל וכו'.

פגישות עם תלמידי ה'רשת'

בז' במנחם-אב (איגרות-קודש, כרך יג, עמ' שמז) כותב הרבי להנהלת רשת 'אוהלי יוסף-יצחק':

ולעת עתה לא קיבלתי כל ידיעות מתכנית ניצול ימי החופש וסידור שעל-כל-פנים איזה פעמים יפגשו עם התלמידים-ות במשך שבועות אלו או יעמדו איתם בקשר באופן המתאים, ואפשר כדאי לנצל כגון דא גם שהותם של השלוחים שליט"א באה"ק ת"ו.

מיומנם של השלוחים

ארבעים ושלושה ימים – מיום ד, ח"י בתמוז עד יום ה, ב' באלול – לא ראו השלוחים את הרבי בעיניהם, אף כי ראו וחשו ברכה והצלחה בכל צעד ושעל. על הביקור עצמו נספר ברשימה בפני עצמה. להלן כמה אפיזודות נלוות:

באותה תקופה ניהל הרבי את המאבק נגד הפלגת אוניות ישראליות בשבת, וכאשר עלו השלוחים למטוס בשעה 3:55 הם רשמו כמה פרטים בעלי משמעות בנושא (כפ"ח גליון 911 עמ' 44):

"בשעה 3:55 עלינו למטוס, ובעוד דקות מספר המריא המטוס.

"נסעו עמנו במטוס שני חברים מהבית-דין הגדול של ארץ-ישראל, שנוסעים עד לונדון. אחד מהם הוא הספרא דדיינא שלהם ואחד מהם הוא הרב זולטי.

"בהנוגע לעניין האוניות אמרו שכמדומים הם שאסור הוא, וגם שמעו ממכתבי כ"ק אד"ש, אבל רוצים לראות בעצמם אופן הנהגת האוניות.

"כן נסע אתנו הרב וואלגעלערנטער (בפעם הראשונה נפגשנו אתו בבית הרב הרצוג... ואחר-כך עוד הפעם במסעדה "פישער" בירושלים ת"ו, וכשאמר שהוא ייסע אתנו יחד במטוס ורוצה להיכנס לכ"ק אד"ש ל'יחידות', יעצנו לו להבריק מברק שייכנס ל'יחידות' תיכף בבואו מארה"ק ת"ו. בעת הנסיעה עבר על יותר מכ' פרקים בתניא בסיוע שלום-דובער שם-טוב.

"דיברו עמו אודות עניין האניות, וענה שהדבר צריך עוד חקירה ודרישה, וכן אין נראה בעיניו הדבר להעמיד את האנייה על יום שלם באמצע הים מפני סכנת נשיבת הרוחות...

"זמן כל הנסיעה הוא ל"ד שעות, זמן תעופה כ"ח שעות בערך.

"...נסענו לכ"ק אד"ש, ובאנו שמה בשעה 9:15.

"...הרב וואלגעלערנטער נכנס ליחידות לכ"ק אד"ש, ויצא משם כשהוא שמח במאוד, ואמר שהרב זוין לא הראה לו את מכתבי כ"ק אד"ש, וכעת אפשר יהיה לעשות דבר-מה בזה, והוסיף שאפשר שיתקשר בטלפון עם אה"ק ת"ו נידון זה".

הביקור אצל הרב פראנק

עוד לפני כן, בדיווח על הביקור אצל הרב פראנק, נאמר (שם גיליון 911 עמ' 41):

יום ב, ער"ח אלול, כפר-חב"ד.

"קארף, קרינסקי, ראזענפעלד, רימלער והרצוג נסעו לירושת"ו ביחד עם הרב סלונים לבקר את הרב פראנק. קיבלם בסבר פנים יפות. אחרי חילופי דברים שונים הזכירו הרב סלונים שבעניין האוניות בטח ישתדל כפי יכולתו לאיסור, כי דעתו תופסת מקום חשוב בענייני הוראה, וכ"ק אד"ש משתדל הרבה בזה.

"השיב שכמדומה שאסור, אבל מכל-מקום צריכים עוד לשמוע אודות הטעכניק שבזה. אמרנו לו אודות מכתבי אד"ש, שיש לו ידיעה גדולה בזה, ואודות כמה פרטי הטעכניקע שבודאי אסורים המה (את המכתבים השגנו אצל הרב זוין).

"כששמע זה אמר שרוצה בעצמו לראות אותם, והבטיח הרב סלונים להמציא אותם לו.

"אודות כ"ק אד"ש אמר לנו הרב פראנק שבפרשת השבוע איתא אודות מלך, שעל-ידי זה שכל ימי חייו הוא עוסק בתורה, אז במילא אין צריך להיות העניין של רום לבבו מאחיו, כי מבטלים כולם בפניו בדרך ממילא.

"ביקש למסור פ"ש לאד"ש".

"וישב משה את דברי העם"

יום שישי, ערב שבת קודש פרשת שופטים, ג' אלול תשט"ז, ברוקלין נ.י. בתחילת הצהרים נודע לשלוחים שייכנסו ליחידות לכ"ק אדמו"ר בשעה 4:15. נקבצו כולם ונכנסו בשעה 4:30, כ"ק אדמו"ר אמר להם (כאן בתרגום חופשי – מתוך עיתון 'כפר חב"ד' גיליון 911 עמ' 46):

שלום עליכם,

איך היתה הנסיעה חזור?

את הפרטים מסתמא תמסרו בכתב.

על הכתוב "וישב משה את דברי העם גו'" מביא רש"י המכילתא, שיש להודיע לשולח כיצד עשו את השליחות, אף-על-פי שחזקה שליח עושה שליחותו, שזוהי חזקה של תורה, ובטח עשיתם את השליחות, אבל זה הכול מצידכם, אבל מצד דרך-ארץ, יש למסור כיצד זה התקבל אצל המקבלים והמושפעים שאליהם שלחו אתכם, ומה הם סייעו בזה, הפרטים והמוסדות, שאלו הם "דברי העם".

את כל הפרטים בטח תמסרו בכתב, ושזה יהיה מה שיותר מהר, כל זמן שזה עדיין טרי. וגם כיוון שזה נוגע לעניינים של פועל ומה שצריך לכתוב לשם, במילא תכתבו זאת, ואף שכבר נכתב, אבל זה היה בקיצור, ותשלימו זאת בכתב.

כיוון שעניינכם היה הפצת המעיינות, [יהי רצון] שהעניינים ייעשו לא רק כפי שאתם דיברתם מצד כוחות הגלויים, אלא גם מצד עצם הנשמה ומצד הכוחות של עצם הנשמה, העניינים שלא ירדו בדיבור ובמעשה,

ושזה יומשך לכל אחד ואחד בעניינים הפרטיים.

כיוון שבכמה שבתות היו מאמרים, הנה כיוון שכבר נסדרו בדפוס, תקחו את עלי ההגהה, ושזה יפעל את כל העניינים שצריכים להיות נפעלים בשמיעת המאמר מפה אל פה, כאילו שהייתם כאן.

(חילק לכל אחד ואחד מעלי ההגהה, ואח"כ אמר):

שתהיה שבת שמחה, שנשמע בשורות טובות.

"קחו מזמרת הארץ"

"מוצש"ק פ' שופטים, ד' אלול, ברוקלין נ.י.

"בשבת-קודש היה האופרופעניש של החתן הת'... שי', ונתנו את העליות למחותני החתונה, ואנחנו לא עלינו לתורה. קודם הגבהה חפצנו לברך ברכת 'הגומל', ואמר כ"ק אד"ש שבתפילת המנחה נעשה ג' מניינים וכל אחד יעלה לתורה ויברך אז ברכת 'הגומל'.

"אחר התפילה – התוועדות.

"אד"ש הופיע אחר שעה 1:00, קידש על היין.

"כל השיחות – פרט לאחת שהיתה אודות החתונה – היו אודות שליחות.

"אד"ש צוה לנו לומר לחיים, וכן גם לנגן ניגון שהבאנו מאה"ק ת"ו. ואמר שיש מר' נחמן מבראסלאוו ש'קחו מזמרת הארץ' זהו קאי על עניין הזמרה (ניגון), שרנו את הניגון 'הרבי שלנו צדיק דורנו', שמנגנים אותו התלמידים הספרדים בישיבתנו בלוד, וכן בהבתי-ספר למלאכה, ובבתי-ספר של ה'רשת' (חיברו הת' שמחה זילברשטרום הי"ד, והוא מהניגונים הראשונים ששמענו בעת בואינו לאה"ק ת"ו).

"כן ציווה לומר 'לחיים' בשביל כל אחד מהשלוחים שנשארו באה"ק ת"ו, וכן בעד אלו שהתעסקו עמנו בהיותינו שם.

"השיחות נרשמו בההנחה על-ידי החוזר. סיום ההתוועדות בשעה 3:50.

"כפי פקודת אד"ש, עשינו ג' מניינים לקריאת התורה וכל אחד ואחד עלה לתורה ובירך ברכת הגומל.

"אחר תפילת ערבית מסר לנו הרב חודוקוב בשם כ"ק אד"ש, כי תוקף שליחותינו הוא עד יום השלישי, וכי עד אז עלינו לערוך את הפרטי-כל והדו"ח של הנסיעה, וכי באלו הימים אין לנו לעסוק בשום עניינים צדדיים.

"אחר-כך יצא פעם שנייה ואמר שיום ג' הוא גם-כן בכלל זה, כי שייך הוא ליום השבת-קודש העבר, וגם אמר שכ"ק אד"ש ביקר את המראה מקומות מהפלפולים שאמרנו בדרך נסיעתנו". 

ממעייני החסידות

פרשת נח

תמים היה (ו,ט)
כל מי שנאמר בו היה – ראה עולם חדש (בראשית-רבה פ"ל,ח)

המבול פעל חידוש ושינוי עיקרי בעולם, שכן אז התחיל התהליך של בירור וזיכוך העולם. כידוע, המבול בא לטהר את העולם, דהיינו ביטול היש לאין. והרי ביטול היש לאין הוא חידוש גדול יותר אפילו מבריאת שמים וארץ, שהיא יש מאין! וכפי שאמרו רז"ל (כתובות ה,א) – "גדולים מעשה צדיקים (מיש לאין) יותר ממעשה שמים וארץ" (מאין ליש). פעולה זו הראשונה של "מעשה צדיקים" – זיכוך העולם מיש לאין – היתה על-ידי נח שהיה "איש צדיק".

(ספר-השיחות תשמ"ט, כרך א, עמ' 31)

תמים היה בדורותיו (ו,ט)

בדורותיו: יש מרבותינו דורשים אותו לשבח – כל-שכן שאילו היה בדור צדיקים, היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי – לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום (רש"י)

מי שהוא בבחינת 'צדיק' עלול לטעון שאין לו צורך בעשיית 'תיבה' כדי להישמר מה'מים הזידונים' של טרדות העולם-הזה, כי אצלו אין מלכתחילה ה'מים' הללו. לאדם כזה מכוונת ההוראה מהפירוש הראשון: אף נח היה צדיק, ובכל זאת נצטווה להיכנס לתיבה.

לאידך גיסא, אדם רגיל עלול לשאול: כיצד אוכל להינצל מ'המים הזידונים' על-ידי הכניסה ל'תיבה'? וכי אוכל להידמות לנח, שהיה צדיק ותמים? לפיכך באה ההוראה מהפירוש השני: נח היה צדיק בשם המושאל בלבד, ודרגה זו של צדיק היא בהישג ידו של כל אדם.

(לקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 280)

* * *

כיצד אפשר לומר "אילו היה בדורו של אברהם", והלא נח אכן חי בדורו של אברהם חמישים ושמונה שנה?! (כסימנו הידוע של אבן-עזרא (כאן): "אברהם אבינו בן נ"ח כאשר מת נח").

ההסבר הוא, שעד יציאת אברהם מחרן, בהיותו בן שבעים וחמש שנה, לא היתה צדקתו של אברהם ידועה לבני דורו (ראה רש"י להלן יב,א). לכן לא שייך לומר שלגבי אברהם לא היה נח נחשב לכלום, כי העולם ידע אז רק מגדולתו של נח ולא מגדולתו של אברהם. לעומת זאת, לאחר מיתתו של נח, כאשר נתפרסם טיבו של אברהם בעולם, רק אז אפשר לדון עד כמה היה נחשב לגבי אברהם.

(משיחת מוצאי שבת-קודש פרשת נח תש"מ)

בירורי הלכה ומנהג

יחיד או שליח-ציבור מאנ"ש בבית הכנסת שמתפללים בו בנוסח אחר

מאז ומקדם השתדלו חסידים לקבוע מקום תפלתם יחד, כך שבדרך-כלל לא נתקלו כל כך בבעיות של שינויי הנוסח. ברם בשנים האחרונות רבים מאנ"ש משרתים ברבנות ובתפקידים שונים, וכן מתפללים לפעמים או בקביעות (ובפרט – שלוחים) בבתי כנסת דעלמא, ונוגע להם לדעת אופן ההנהגה הנאותה, הן בתור יחיד הן בתור ש"ץ, כי שכיח הדבר שיתבקשו להיות ש"ץ, או כשיש להם יארצייט. ובמענה לצורך זה באתי בזה ללקט כמה חילוקי-הכרעות שבין דעת אדמו"ר הזקן לבין דעת שאר פוסקים. ואם שלגבי חילוקי מנהגים הרי ההנהגה הנפוצה לגבי הש"ץ היא דאזלינן בתר מנהג המקום¹, אבל רבים מהנך דלקמן הרי הם מחשש הפסק, ברכה לבטלה וכיוצא בזה. אין המדובר כאן לתקוע עצמו לדבר הלכה במקום הגורם למחלוקת ח"ו, כי אם באופן שאפשר ליזהר בזה באופן דיפלומטי, בדרכי נועם ובדרכי שלום. וכאשר אי אפשר, מוטב שיימנעו מלהיות ש"ץ. והיחיד – ישתדל ככל האפשר שלא יבלוט² .

נוסח התפלה בכלל – הן יחיד³ והן ש"ץ יתפללו בלחש בנוסח שלנו, ובחזרת הש"ץ יאמר כנוסח הקהל⁴.

מנהגנו שלא להניח תפילין בחול המועד⁵. מותר להתפלל בלא תפילין בבית הכנסת שנוהגים בו להניח תפילין בחוה"מ⁶.

קדיש – אם הציבור מתפללים בנוסח אשכנז, שבו אין אומרים "ויצמח פורקניה", יש שכתבו שמכיון שאומר את הקדיש בקול צריך הוא לדלג מילים אלה, הן בקדישים שאומר בתור ש"ץ הן בקדישים שאומרים האבלים ר"ל⁷. [אכן ההנהגה הנפוצה היא שהאבלים ר"ל אומרים קדיש כל אחד בנוסח שלו]⁸.

ולענין שינויי המנהגים בעניית הקדיש [-'אמן' על 'בריך הוא'; איש"ר עד 'דאמירן בעלמא'; פסוקים וביטויים שונים] מסתבר שדינו כבסעיף הבא⁹, שאם לא יענה בקול - יכול לאחוז במנהגו הפרטי. והוא הדין לענין הענייה בברכת כהנים שאומר הש"ץ.

פסוקי דזמרה – לומר 'הודו' אחר 'ברוך שאמר' יש בזה חשש הפסק¹⁰. לאידך, יש מהפוסקים שמעדיף שגם היחיד יאמר על סדר הציבור, שהרי אומר המזמורים בקול. אך אם קשה עליו אז יתפלל כהרגלו בלחש. ואחרים מתירים לכתחלה שיאמר בלחש¹¹. וכל זה ביחיד, אבל לש"ץ אין עצה כי אם שירד לפני התיבה ל'שוכן עד' או 'ישתבח'.

"אור חדש על ציון תאיר.." (בסיום ברכת 'יוצר המאורות') – הוא מנהג אשכנז, אבל לדעת רש"י ועוד, הוי סמוך לחתימה שלא מעין החתימה, דקאי במאורות גשמיים, ראה שוע"ר סי' נט ס"ו¹².

שמעתי עצה לזה, שהש"ץ יסיים בקול רק את המלים "ברוך אתה ה' יוצר המאורות".

"צור ישראל.." (לפני "גאל ישראל") – אינו מענין הברכה, ועל כן יש בזה חשש הפסק באמצע הברכה. כי ברכת "אמת ויציב" כולה הודאה, לא בקשה¹³.  'צור ישראל' נהוג לשיר במנגינה יפה, וקשה לש"ץ לעבור על זה בשתיקה.

קדושה – כמה פוסקים כתבו שצריך לומר 'קדושה' כנוסח הציבור¹⁴. ואולי יש לחלק בזה בין תחילת הקדושה, וכן הנוסח שמוסיפים בשבת ויו"ט – שבזה יכול לומר בלחש כנוסח שלו, לבין הקטעים הבאים אחר 'קדוש' ו'ברוך', שבהן יאמר – בה'קדושה' במטבע קצר – כנוסח הש"ץ¹⁵.

תחנון – כאשר הציבור אינם אומרים תחנון ביום שלמנהגנו כן אומרים, אם אמירתו תחנון יבלוט, אזי עדיף לדלג יחד עם הציבור¹⁶. ובאם מנהגנו לדלג והציבור אומרים תחנון, הרי יכול לדלג ובלבד שיהא באופן שלא יבלוט. וראה בסעיף הבא.

י"ג מדות הרחמים בתחנון אין נאמרים ביחיד¹⁷, ועל כן במקום שאין הציבור אומרים אותן צריך גם היחיד לדלג אותן. [ולאידך, מי שאין מנהגו לומר י"ג מדות בתחנון ומתפלל במקום שאומרים אותן, יש לדון אם יאמרן אתם יחד]¹⁸.

קדיש שלאחר שיר של יום ו'לדוד ה' אורי' – אדה"ז תיקן לומר 'לדוד ה' אורי' צמוד לשיר של יום או ל'עלינו' בכדי למעט באמרית קדישים שלא לצורך. מסתבר ש'חיוב' מאנ"ש הנמצא בביכ"נ שמרבים בקדישים אלה, לא יאמרם¹⁹.

עלינו – המנהג שהיחיד אומר 'עלינו' יחד עם הציבור אף שאינו אוחז עמהם²⁰. ואם הציבור אומרים 'עלינו' תיכף לאחר 'ובא לציון', י"א שיאמר עמהם²¹. ונראה דמי שהוא נזהר מלהפסיק תפלתו בשאר דברים, ורוצה להתפלל על הסדר ורק לעמוד עם הציבור ל'עלינו', יש לו על מה לסמוך²².

לדוד ה' אורי, עלינו – יחיד המתפלל במקום שאומרים 'לדוד ה' אורי' לאחר 'עלינו' יאמר 'עלינו' עם הציבור ו'לדוד גו' אורי' לאחרי זה²³.

"א-ל חי וקיים" בסיום ברכת 'מעריב ערבים' – לדעת האבודרהם, הובא בטור או"ח סי' רלו, לא הוי מעין החתימה סמוך להחתימה²⁴. ויכול לעשות כדלעיל אות ו'.

"ברוך ה' לעולם.." \ "ושמרו.." (אחרי ברכת השכיבנו, לפני תפלת העמידה של ערבית) – חשש הפסק "בין גאולה לתפלה"²⁵. וגם בהיותו ש"ץ אין לאומרו²⁶. ועל כן ימתין הש"ץ עד שיגמרו הקהל, ואז יתחיל באמירת קדיש.

קידוש בבית הכנסת בליל שבת ויום-טוב – מנהג זה נזכר בגמרא (פסחים קא א). ובכל זה ישנם דיעות חלוקות באם נוהגין כן בזמן הזה, שאינו מצוי שיהיו אורחים בסמיכות לבית-הכנסת שיצאו ידי חובתם בקידוש זה, ואם כן יש חשש ברכה לבטלה. ובכל זאת כתב בשו"ע רבינו (סי' רסט ס"ב וג') שהמנהג בזה הוא לקדש. [אף כי בבתי-כנסת של החסידים, כולל של אנ"ש, המנהג הוא שלא לקדש].

אלא שבדבר שתיית היין יש בזה שני אופנים:

להשקות ממנו לקטן שהגיע לגיל חינוך. באופן זה אין אף אחד יוצא ידי חובת קידוש [ואז נשאר החשש הנ"ל, וידאג שיקדש אחר];

כשאין קטן כזה בביהכ"נ, צריך שגדול ישתה ממנו כשיעור, ובאופן שיצא בזה י"ח קידוש [ואז אין כל חשש]²⁷.

[באופן 2 אם שותה בעצמו, נוצרת בעיה בדבר הקידוש בחזרתו לביתו. כי מי שכבר יצא ידי חובת קידוש בבית-הכנסת, אינו יכול לקדש שנית בביתו, אם לא שיש בביתו כאלה (על-כל-פנים קטנים) שאינם יכולים לקדש בעצמן, שאז ראוי שיקדש עבורם מדין 'ערבות']²⁸.

הכרזת 'יעלה ויבוא' וכיוצא בזה – דעת המחבר (או"ח סי' רלו ס"ב) שבתפלת ערבית רשאי להכריז אחר הקדיש מה שהוא לצורך התפלה. ודעת אדה"ז בסידורו (בהמשך להנ"ל אות טו) היא שלא להכריז, משום חשש הפסק בין גאולה לתפלה.

העצה בזה היא פשוטה – או שאחר יכריז (מתאים למנהג ביהכ"נ), או להכין שלט, לדפוק על השלחן וכו'²⁹.

יט) הוספות בקריאת התורה – אין מנהגנו להוסיף על מספר הקרואים. ואם כבר קראוהו לעלות לא נראה להחמיר בזה. גם, אם העולה בעצמו הוא הקורא יש לצדד להקל³⁰.

הנחת תפילין דרבינו תם לפני מוסף – אם על ידי שיניח תפילין דר"ת לפני שיתפלל מוסף יפסיד מלהתפלל מוסף עם הציבור - בס' אות חיים (להרה"צ ממונקאטש) כתב שיניחם אחר מוסף. ויש שנסתפקו בזה למעשה³¹.

הלל בב' לילות הראשונים של פסח – אם אין המנהג בביהכ"נ לומר אז הלל³², יאמר הלל ביחיד בברכה³³.

ספירת העומר מבעוד יום – בשוע"ר (סי' תפט סי"ב) מבואר שהנוהגים לספור לפני בין-השמשות (אף שהוא כמובן לאחר פלג המנחה) "אינו מנהג כלל"³⁴. ועל כן ישאיר כיבוד זה לאחד משאר העם³⁵.

קריאת התורה בליל שמחת תורה – מנהג המובא ברמ"א (או"ח סי' תרסט), ואין מנהגנו כן (ס' המנהגים ע' 69, 'אוצר' ע' שמג ואילך). ויש החוששים בזה לברכה לבטלה³⁶. וא"כ ראוי להשתמט מלעלות היכא דאפשר.

ציונים בסוגיא של 'לא תתגודדו': גמ' יבמות יג ע"ב ואילך; רא"ש שם; מג"א סי' תצג; צמח צדק פס"ד סי' רלו; שו"ת משיב דבר ח"א סי' יז [שו"ת יחוה דעת ח"ד סי' לו, 'תחומין' ח,388. ט,192 וש"נ].

הרב לוי"צ רסקין, רב ומו"צ דקהילת חב"ד, לונדון אנגליה

----------

1) ברם בשו"ת חתם סופר (או"ח סט"ו) מעיד על רבותיו הר"נ אדלר ובעל ההפלאה ז"ל שהתפללו לפני התיבה בנוסח האר"י אף כי כל הציבור התפללו בנוסח אשכנז. ומסתבר הטעם שלגודל הערכתם לא היתה שם חשש מחלוקת מטעם הקהל [אך ידוע שעל מוהר"נ אדלר הוטל חרם ר"ל, הרב י.ש. גינזבורג]. ואולי בכעין זה מיירי באג"ק כ"ק אדמו"ר זי"ע (ח"י ע' רח): ש"לפעמים תכופות כשאין עושים בזה שקו"ט ומתנהגים בפשיטות גייט דאך [דאס?] דורך גלאטיג [=חלק, ללא בעיות] ובשלום ... כשלא יעשה בזה שאלות מקודם, הרי גם לא ירגישו בשינוי הנוסח...".

2) [מובן שאם הציבור מקפיד, כאשר לדידן הנהגתם כרוכה באיסור (כמו חשש הפסק), יש לוותר ולא להיות ש"ץ שלהם מפני המחלוקת, אף שאין איסור בדבר כמובא בהערה 1, אפילו  שלא לענות בקול רם "אמן" במקום "ברוך הוא", למשל. אך אלה העושים מחלוקת מכך שהיחיד מתפלל לעצמו (לפי פס"ד רבותיו) בנוסח אחר משלהם, אינם אלא בעלי-מחלוקת, ומתחילת הופעת החסידות עשו החסידים את שלהם - כמובן, מבלי "לדקור את העיניים" -  ולא שמו לב לאלה (מלבד במקרים מיוחדים, כמו באג"ק אדמו"ר הזקן (ברוקלין תש"מ, סו"ס פא), שאף המניין החסידי הנפרד נצטווה על-ידו אז "שלא ישנו סדר התפילה" מנוסח אשכנז). הנ"ל].

3) בס' פאת השלחן (הלכות ארץ ישראל ס"ד) כתב שיחידים אשכנזים המתפללים בביכ"נ של ספרדים, אסור להם לשנות מנוסח הציבור. ונחלק עליו בשו"ת משיב דבר (ח"א סי' יז), ומסיק דהיחיד רשאי להתפלל בנוסח שלו, ואין בזה משום 'לא תתגודדו', עיי"ש בארוכה בטוב טעם ודעת.

4) הוראת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ (אג"ק חי"ג ע' תצז), וע"ע שערי הלכה ומנהג (ח"א עמ' קיד ואילך). ובאג"ק כ"ק אדמו"ר זי"ע (כרך י' עמ' רח) ציין להשקלא-וטריא של גדולי הפוסקים בזה, הובא בס' כל-בו על אבילות (עמ' 367), ובס' שערים מצויינים בהלכה (סי' כו ס"ק ג), אשר כמה מהם הורו לעשות כנ"ל. ובאג"ק שם נשאר כ"ק אדמו"ר זי"ע בצע"ג, דאין זה הכנה לתפילה בתור ש"ץ, ומציין לשו"ת נזה"ק ח"ב או"ח סי"ב. ואכן בגלל זה דעת האגרות משה (או"ח ח"ב סי' כט) שגם בתפילת הלחש חייב להתפלל כנוסח הקהל, כמובא בשערים מצויינים בהלכה שם, אך שם הביא כמה הוכחות שלא כדברי האגרות-משה, ובכל זאת נשאר הרבי בצע"ג. [אך למעשה, ידוע הכלל ש"אין ספק מוציא מידי ודאי". ועל "צ"ע" ראה אג"ק כרך י' עמ' רצד. מה גם שהרבי בעצמו הורה לר' מרדכי שוסטערמאן ע"ה (שאליו נכתבה הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ הנ"ל) באבלו על אביו (שנפטר באלול תשי"א) להתפלל לפני התיבה בנוסח ביהכ"נ, אך הורה לו לשאול רב אודות "ברוך ה' לעולם" שבתפילת ערבית, כמסופר בזכרונותיו "למען יידעו ... בנים יוולדו" עמ' 115. וראה גם בקיצור הנהגת או"ה בש"ך יו"ד סו"ס רמב, אות ח. הנ"ל].

5) שתי דעות בזה בשו"ע רבינו (סי' לא ס"ב). ההכרעה שם [כרגיל בשו"ע] היא כמנהג אשכנז - להניח, ומנהגנו בזה מופיע בבית רבי (אידיש, פי"ב. תקנה ו' מתקנות אדה"ז), ס' התולדות - אדה"ז (כפר חב"ד תשמ"ג, ע' 359), קצות השלחן (סי' ח בבדי-השלחן ד), אג"ק של כ"ק אדמו"ר זי"ע (חט"ו ע' רנט) שערי הלכה ומנהג (ח"ב ע' עד, עיין שם).  (וידועה התמיהה על מה שבהלכות תפילין שבסידורו מזכיר אדה"ז את ההנהגה של המניחים תפילין בחוה"מ – ראה 'סידור רבינו הזקן עם ציונים מקורות והערות', קה"ת נ.י. תשס"ד ע' פב, וש"נ).

6) אג"ק ח"ה ע' צג, ושערי הלכה ומנהג שם, בשם כו"כ פוסקים, דלא כהמשנה ברורה (סי' לא, סוס"ק ח) שכתב שיש לו להניחם שם בלא ברכה. (ובס' מאסף לכל המחנות שצויין שם (סי' לא סק"ז) כתב שהנוהג ללבוש תפילין  בחוה"מ, לא יעשה כן בביהכ"נ שנוהגים שם שלא להניח תפילין בחוה"מ. וע"ע שמירת שבת כהלכתה ח"ב פס"ז הע' קסח).

7) אהלך באמיתך (פכ"ו סי"ג) בשם שו"ת רבבות אפרים (ח"ב סי' מד).

8) [כן שמעתי מהג"ר זלמן נחמיה שי' גולדברג, והוסיף שהציבור אינו יכול למחות בזה. הנ"ל].

9) [לכאורה, כל זה רק לפי הסוברים (ראה אגרות משה או"ח סי' לד) שיש חשש לא תתגודדו או איסור שינוי מפני המחלוקת במי שמתפלל כיחיד בנוסח אחר מזה של הציבור, אבל לדידן שאין בזה כל חשש גם אם יאמר בקול, וודאי שאין היתר לעשות 'הפסק' מפני חשש מחלוקת, ולכל היותר יכול לומר יותר בשקט כדי שלא לבלוט (וראה לעיל הערה 2. הנ"ל].

10) ראה שער הכולל (פ"ה ס"א, פי"ט ס"א).

11) שו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סי' כג, ועוד יותר נחרץ בסי' קד). ובס' אהלך באמיתך (פכ"ו הע' יג) דעתו שאין חיוב לחשוש שמא יאמר בקול.

12) [ואם-כן, אם יהיה חייב לומר זאת - עדיף להימנע מלהיות ש"ץ. שאלה זהה, היא ב"צור ישראל" שבסעיף הבא, וכן ב"א-ל חי וקיים..." שלפני סיום ברכת 'המעריב ערבים' (להלן סי"ד. לקוטי מהרי"ח ח"א במקומו) אמנם בשאלה דומה בחזרת הש"ץ, בנוסח האשכנזים ברכת "ולירושלים עירך" (ראה ב"ח סי' קיח בברכה זו), ועד"ז בברכת 'רצה' כשנושאים כפיים שאומרים האשכנזים נוסח "ותערב" ואף משנים הסיום (ראה לקוטי מהרי"ח ח"ג בתפילת מוסף דיום א' דחה"פ) – שם לכאורה יש להקל, כי בזה אין הש"ץ משנה מנוסח תפילתו אלא מנוסח התפילה שלהם.

ואלה מאנ"ש ששימשו בהוראת רבותינו (ראה שמועות וסיפורים ח"א, מהדורת תשכ"ד ס"ע עד) כ"חזנים מקצועיים" (והתפללו גם) בבתי כנסת בנוסחאות אחרים, שאומרים את הנ"ל וגם פיוטים בברכות ק"ש, שי"א דהוי "הפסק גמור" (שו"ע אדה"ז סי' סח ס"א) וכן מנהגנו, אולי נחשבים לאותה שעה כ"בני הקהילה" דשם, וצ"ע. הנ"ל].

13) ראה מאמרי אדה"ז הקצרים ע' תקפב, שער הכולל פ"ז סי"ט, וע"ע שו"ת מנחת אלעזר ח"א סי"א, ובשיירי מנחה לשם.

14) שו"ת משיב דבר (סו"ס יז), אגרות משה (או"ח ח"ב סי' כג), ס' אהלך באמיתך (פכ"ו סי"ד – י"ז ובהערות שם), אשי ישראל (פכ"ד הע' עה*).

15) ראה שוע"ר (סי' קכה ס"א) דמעיקר הדין תחלת הקדושה ('נקדש') יאמר רק הש"ץ, והקהל עונים 'קדוש' כו'. ושם, שמנהג העולם היא שגם הקהל אומרים ההתחלה, ואין למחות בידם. ושוב מביא מנהג האריז"ל לומר 'נקדישך' בקול רם, והקטעים שלאחר 'קדוש' ו'ברוך' היה אומר בלחש עם הש"ץ. ושם מחלק אדה"ז, שכשהאחד אומר וכולם עונים הוי 'תפלה בציבור', משא"כ מנהג העולם הנ"ל, שכל הקהל אומרים ביחד ולא מלה במלה עם הש"ץ, דהוי רק 'דבר שבקדושה' הנאמר בעשרה. ולפ"ז ה"ה להנוסח שמוסיפין בשבת ויו"ט, שגם בזה לא נהגו לומר מלה במלה עם הש"ץ. אבל הקטעים "לעומתם משבחים", "ובדברי קדשך כתוב לאמר", שבהן מנהג האריז"ל לומר מלה במלה בלחש עם הש"ץ (ודלא כמנהג חסידי פולין, שגם זה אומרים הקהל בקול רם, וכמנהגנו בשבת ויום-טוב), א"כ צריך שיאמר המילים שהש"ץ אומר.

[לכאורה, מנהג האריז"ל הוא המקור היחיד, המצדיק את אמירת נקדישך וההוספות (דחול ו)דשבת ויו"ט עם הש"ץ, ואף אלה שאין אומרים מלה במלה, נסמכים עליו (ועד שלפי הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ אף מפסיקין לענייתם בפסוקי דזמרה). ואדרבה, אם כל הציבור אומרים זאת (מה שכנראה לא אירע עדיין כשראו את מנהגי האריז"ל), נחשב 'דבר שבקדושה' אפילו כשאינו נאמר ממש עם הש"ץ; אבל 'לעומתם' 'ובדברי' שהציבור לא אמר, אמר הרבי מלה במלה עם הש"ץ. אמנם מי שאינו אומר עם הש"ץ ולא עם הציבור אלא בנוסח אחר, מניין לו לומר זאת כלל (ביחיד!?). וראה בכל האמור בארוכה ב'התקשרות' גיליון תקט"ו עמ' 16 ואילך. הנ"ל]

16) אגרות קודש של כ"ק אדמו"ר זי"ע (חט"ו ע' נח). ולהעיר, שאם יציאתו ל"חדר שני" תמשוך תשומת לב מיוחדת, ובא לומר תחנון בתוך ביהכ"נ, אזי בוידוי לא יכה על החזה, והנוסח של נפ"א יאמר בלי נפילת אפים, וכעין מ"ש בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סי' לד.

17) שו"ע או"ח סי' תקסה ס"ה. ואף שהמחבר שם כתב שרשאי לאמרם דרך קריאה, הרי למנהגנו אין אומרים אותם ביחיד כלל, גם לא בניגון וטעמים ('התקשרות', גליון תכג ע' 18 הע' 17 [לענין 'סליחות'], וש"נ לכף החיים (סי' קלא סכ"ג) ממהר"ם זכות בשם האריז"ל, ולס' היכל מנחם ח"ג ע' רסה, ועוד).

18) [העירוני, שהרבי הקפיד תמיד לומר י"ג מידות בעמידה מבלי להיסמך על איזה דבר. ולכן הצליחו לראות פעמים רבות (וכן נראה בווידיאו) שכאשר הש"ץ מיהר, ובאומרו י"ג מידות עמד הרבי עדיין ב"א-ל מלך", לא אמר הרבי י"ג מידות עם הציבור ממש, אלא אמרם לעצמו כאשר הגיע למקומן. ולכאורה נלמד מזה: א. שאין צריך לאומרן ביחד עם הציבור (וכמ"ש בתהלה לדוד סי' סו ס"ק ז שאין חיוב בדבר, וגם לאגרות משה או"ח ח"ג סי' פט שמצדיק זאת, אינו אלא "מנהג העולם").  ב. שכיוון שיש ציבור האומרן, גם אמירתו קצת לפניהם או לאחריהם נחשבת אמירה בציבור. הנ"ל].

19) 'התקשרות' גליון תקכה ע' 19 הע' 5. (על זה שהטעם להצמדת 'לדוד ה' אורי' הוא כדי למעט בקדישים – ראה הנסמן ב'סידור רבינו הזקן' (הנ"ל הע' 5), בע' קפח). [וכן בבתי כנסת בנוסחאות שאומרים במנחה או בערבית אחרי תתקבל מזמור וקדיש, ועלינו וקדיש – יאמר רק את הקדיש האחרון. הנ"ל].

20) מחצית השקל (סי' סה סק"ג), הובא בקצות השלחן (סי' יג ס"ו) [וכן נהג הרבי כשנכח בבריתות, הרי"ל גרונר (התקשרות גליון תקכא), הנ"ל]. וראה שוע"ר (סי' קט ס"ב) שהיחיד צריך להשתחוות עם הציבור בעת שאומרים 'עלינו'. אבל בסי' סה לא הזכיר אדה"ז, ולא המג"א לפניו, כ"א שיאמרו 'תהלה לדוד' עם הציבור [ודווקא זה אינו נהוג כלל. וצ"ע הטעם. הנ"ל].

21) ראה אשי ישראל (פכ"ו סי"ד, וש"נ).

22) על פי המבואר בכתבי האריז"ל (הובאו בהגהות הסידור של כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע (ד"ה ה' מלך) ובכף החיים סי' נ' סק"ח), שצריך לעמוד עם הציבור האומרים פסוקי 'ה' מלך', ומ"מ אפילו אם אוחז במקום שמותר להפסיק, לא יפסיק בכדי לאומרם עם הציבור, אם אוחז באמצע עניין.

[מדברי כתבי האריז"ל, ועוד יותר – מהניסוח בהגהות אדמו"ר מוהרש"ב, ברור לכאורה שאין עניין לומר זאת עמהם כלל (ולא כמו 'בריך שמיה' ו'וזאת התורה' שיש עניין לאומרו בכל מקום שמותר להפסיק, גם אם נמצאים באמצע 'סדר קרבנות' וכל כיו"ב), אלא רק שיעמוד עמהם בלבד. ולכאורה, ובפרט ש'עלינו' שייך לעניין שיהיה ניכר שגם הוא מודה לה' כחבריו, אין מקום להיפטר מזה בטענה זו. הנ"ל].

ואין לדחות ולומר דהיינו דוקא התם, לפי שפסוקי ה' מלך שייכים לדרגת האצילות, ועל כן אין מקום לאמרם באמצע סדר הקרבנות. שהרי גם כש"אומר פסוקים אחרים" כתבו שאין לו להפסיק.

ואם תקשי מהסעיף הבא - לומר 'עלינו' עם הציבור ו'לדוד ה' אורי' אח"כ – יש לחלק, כי בעצם אין מקום 'לדוד ה' אורי' לפני 'עלינו' לולא הטעם של למעט בקדישים שלא לצורך. משא"כ סדר התפלה בכללותו, שהוא על סדר עליית העולמות ושוב על סדר ירידתן, כידוע, שבזה לא ניחא לן לבלבל הסדר.

23) אגרות קודש של כ"ק אדמו"ר זי"ע חי"ט ע' תל.

24) לדעת האבודרהם אין לומר גם התיבות "ה' צבאות שמו". ויתיישב ע"פ הנסמן בשער הכולל (פי"ז סט"ו), וגם מכוון הוא ע"פ האריז"ל.

25) מובא בתוספות (ברכות ד ב ד"ה דאמר) וברמב"ם (בסדר התפלה). אבל דעת כמה ראשונים (רשב"ם ורמב"ן ועוד, הובאו בטור וב"י או"ח סי' רלו) שלא לאומרו, וחשש לדעתם אדמו"ר הזקן בסידורו (לפני תפלת העמידה בליל שבת). [וראה בזה לעיל בהערה 12, הנ"ל].

26) צמח צדק, פסקי דינים (או"ח סי' רלו), אגרות-קודש של כ"ק אדמו"ר זי"ע (חי"ח ע' ר), ועיין עוד שער הכולל (פי"ז סכ"ד) בשם החתם סופר אודות הנהגת רבותיו, הר"נ אדלר ובעל ההפלאה ז"ל.

ולהעיר, שגם הגר"א הכריע כהמחמירים בזה (מעשה רב סי' סז), וכך הוא המנהג הנפוץ [בנוסח אשכנז, הנ"ל]  בארץ ישראל ת"ו. ודנו כמה פוסקים איך ינהוג ש"ץ בן א"י בהיותו בחו"ל – ראה ס' אשי ישראל (פכ"ח הע' סא).

27) כולל 'קידוש במקום סעודה', ע"ש בשוע"ר.  ולאו דוקא שישתה זה שמקדש, ויכול להשקות לאחד מהקהל, ובלבד שישתה כשיעור ויצא ידי חובת קידוש, וכנ"ל. [ובימינו, במקומות רבים שיש בהם אנשים שאינם יודעים לקדש בעצמם, יש לתת לאחד מהם לשתות מיין הקידוש. ואולי יש לנהוג כן גם בבתי הכנסת של השלוחים, הנ"ל].

28) שוע"ר שם [וראה המובא והנסמן בזה בקיצור הלכות סי' רעא הערות 69-68 ובשו"ע החדש סי' רסט הערה כז, הנ"ל], וכן כתב המחבר בסי' רעג ס"ד.

ויש פוסקים המקילים בזה, ומתירים לקדש אף עבור אלה שיכולים לקדש בעצמן (פרי חדש סי' תקפה, הובא במשנה ברורה סי' רעג סק"כ). ונפקא-מינה גם לגבי ברכת קריאת המגילה כשקורא עבור נשים היודעות לברך בעצמן, אם הקורא מברך, או שאשה מברכת. וראה בס' שבח המועדים (ע' 146 בסוף הע' 27*) שמנהגנו בכהאי גוונא היא שהנשים מברכות.

29) והיכא דלא סגי בהכי – ראה 'התקשרות' גליון תקכה ע' 18 הע' 2, וש"נ.

30) מנהגנו בזה ע"פ הוראת כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע (ס' המנהגים ע' 31, ושם מציין לשו"ת צמח צדק, או"ח סי' לה). אך בסוף התשובה מצדד קצת להקל, ונראה לסמוך על זה במקום חשש בזיון ס"ת ["מי שנותנין לו ס"ת לקרות ואינו קורא...", ברכות נה,א. וראה בס' שמירת הגוף והנפש סי' רסב וש"נ לפוסקים, הנ"ל]. גם הקולא כשהוא הקורא מבוארת להמעיין שם.

31) 'התקשרות' (גליון תק ע' 18 הע' 30). ולהעיר שיש אומרים שהמתפלל תפלת לחש יחד עם חזרת הש"ץ נחשב כמתפלל עם הציבור (נסמן בס' אשי ישראל פ"ב ס"ט).

32) ראה שוע"ר סי' תפז ס"ח, וש"נ.

33) כן משמע מסתימת אדה"ז בסידורו (לפני הלל). וכן מפורש בברכי יוסף (או"ח סי' תפז סק"ח). אף כי יש מפקפקים בזה – ראה נטעי גבריאל (פסח, ח"ב פס"א).

34) ואף כי יש מקילים גם בזה – ראה ביאור הלכה (שם ס"ג ד"ה מבעוד יום), ס' אשי ישראל סי' כח הע' י*.

35) גם ראוי בכהאי גוונא להנהיג לספור ספירת העומר - בלא ברכה - בכל יום בסוף תפלת שחרית. וכן ראיתי בביהכ"נ בהעלסינקי, פינלאנד (כי שם זמן צאת הכוכבים מאוחר מאד). וראה ס' ספירת העומר (להר"צ כהן, פ"ג הע' מ) שכן נהגו בכו"כ קהלות, גם במקומות שמתפללים הציבור ערבית בזמנו.

36) ראה ס' אשי ישראל (פמ"ז הע' צה). [יש לבקש מראש מהגבאים שלא יעלוהו לתורה. אבל אם קראוהו, אולי יצטרך לברך ולסמוך על הדעות שניתן לקרוא אז בתורה, כדי שלא לפגוע בכבוד התורה, ראה לעיל הערה 30, ושו"ע אדה"ז סי' סו ס"ו, וצ"ע. הנ"ל]

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת קודש פרשת נח
א' במרחשוון – ב' דראש-חודש

הפטרה: "השמים כסאי" (ישעיהו ס"ו)¹, וחוזרים פסוק "והיה מדי חודש", כנדפס. קרא הפטרה אחרת – קורא אחריה 'השמים כסאי', ואם נזכר אחר הברכות – קורא אותה בלא ברכה².

אין אומרים 'אב הרחמים'.

במוסף – 'אתה יצרת'. טעה ואמר 'תיקנת שבת' לא יצא³.

יום התוועדות⁴.

מנחה: בקריאת התורה בפרשת 'לך-לך', במנחת שבת, וכן בימי שני וחמישי, קוראים לעליית 'לוי' עד "והכנעני אז בארץ"; ול'ישראל': "וירא ה' אל אברם... וחיתה נפשי בגללך⁵.

אין אומרים פסוקי 'צדקתך'.

שכח 'יעלה ויבוא' במנחה, ונזכר בערבית של מוצאי-ראש-חודש – מתפלל שתיים, הראשונה לערבית, והשניה בתורת 'תפילת נדבה' דווקא⁶.

יום שישי
ז' במרחשוון

יום חמישי בלילה – אור ליום שישי. בתפילת ערבית הערב, מתחילים בארץ-ישראל לשאול 'טל ומטר' בברכת השנים⁷. בן ארץ-ישראל הנמצא בחוץ-לארץ ובן חו"ל הנמצא בארץ-ישראל – כל אחד מהם ישאל כבני הארץ שנמצא בה. אם התחיל לשאול בארץ-ישראל בז' במרחשוון ואחר-כך יצא לחו"ל, ממשיך לשאול כבני ארץ-ישראל; אך אם נעשה שליח ציבור – ישאל בחזרת-הש"ץ כבני חו"ל⁸.

אין מפסיקים להכריז 'טל ומטר' לפני תפילת שמונה-עשרה⁹.

שכח 'טל ומטר'¹⁰ ונזכר בתוך הברכה, קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ל"ותן טל ומטר" וממשיך כסדר. נזכר אחר שאמר "ה'" שם, מסיים הברכה ואומר "ותן טל ומטר לברכה" קודם "תקע בשופר"¹¹. נזכר לאחר שהתחיל "תקע", יאמר זאת בברכת "שמע קולנו", לפני "כי אתה שומע". שכח גם שם, ונזכר אחר ה' של סיום הברכה, יסיים "למדני חוקיך"¹², יאמר "ותן טל ומטר לברכה", וימשיך "כי אתה שומע". סיים הברכה, יאמר זאת שם. נזכר לאחר שהחל "רצה", חוזר ל"ברך עלינו". נזכר לאחר שסיים "יהיו לרצון" האחרון, חוזר לראש התפילה¹³.

שכח 'טל ומטר' ונזכר כשהגיע זמן התפילה הבאה, מתפלל בתפילה הבאה פעמיים שמונה-עשרה: הראשונה לחובת התפילה הנוכחית והשנייה כתשלומין לתפילה הקודמת. אולם אם נזכר אחר מנחת ערב-שבת, לא יתפלל בערבית של שבת שתיים. המסופק אם שאל 'טל ומטר', עד מלאות שלושים יום מהיום¹⁴ [עד ערבית אור לז' כסלו ולא עד בכלל], דינו כמי ששכח לאומרו¹⁵.

הערב אפשר לראשונה לקדש את הלבנה, למנהגנו שממתינים עד שבעה ימים מהמולד¹⁶. [ואין צריך "שבעה שלמים"¹⁷].

----------

1) ספר-המנהגים עמ'  32. לוח כולל-חב"ד.

2) לוח כולל-חב"ד.

3) שם. המקורות ופרטים בזה (לא כולם ככתוב שם) הובאו ב'התקשרות' גיליון תקיז עמ' 15.

4) היום-יום, ל' ניסן.

5) ספר-המנהגים עמ'  14. לוח כולל-חב"ד. הטעם הוא, כנראה, כדי להתחיל ולסיים בדבר טוב (רמ"א סו"ס קלח. ועיין שערי-אפרים שער ז ס"ז ונו"כ).

6) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדה"ז סי' קח סי"ז. בתפילה הראשונה יאמר 'אתה חוננתנו', אבל לא בשנייה (שם סט"ז).

7) שו"ע אדה"ז סי' קיז ס"א.

8) קצות-השולחן סי' כא ס"י.

9) לוח כולל-חב"ד. וע"פ ההנהגה בראש-חודש (ראה בגיליון 'התקשרות' הקודם; ובקל-וחומר ממנה) יש לטפוח על השולחן כדי להזכיר זאת לציבור. ואכן מסר הרה"ח רי"ל שי' גרונר, שלמיטב זכרונו, פעם שאל אותו כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו למה לא טפחו על השולחן להזכיר אמירת טל ומטר.

10) מכאן ואילך על-פי שו"ע אדה"ז סי' קיז ס"ד-ה, ולוח כולל-חב"ד.

11) קצות-השולחן סי' כא ס"ט, דלא כערוך-השולחן סי' קיז ס"ו.

12) ע"פ לוח כולל-חב"ד, א' דחול-המועד סוכות, משערי-תשובה סי' קיד ס"ק ג בשם הריטב"א, וראה בנדון בגיליון הקודם (תקל"ג) הערה 84.

13) בשערי-תשובה שם כ' בשם הריטב"א שכאשר חוזר לראש התפילה א"צ לומר אד' שפתי תפתח (ובערוך-השולחן ס"ח תמה ע"ז, שהרי תיקנו לומר פסוק זה קודם התפילה, ועתה הברכות מפסיקות בינו לבין הפסוק, והן כבר בטלו). ובקצות-השולחן סי' כא בבדי-השולחן ס"ק ה כ' שאם סיים תפילתו וחוזר לראש ה"ה ממש כמתחיל תפילה חדשה וצריך להמתין כדי הילוך ד"א, ולכן פסק (גם בפנים שם) שאז יתחיל מאד' שפתי תפתח. אבל להלן בבדי-השולחן סו"ס עח הביא מהשע"ת סי' תכב ס"ק ג מס' ש"ח (?) ע"פ הריטב"א שגם מי שסיים לומר תחנונים וחוזר לראש התפילה, א"צ לומר פסוק זה, ונשאר בצ"ע.

14) אף הש"ץ אינו מוחזק עד ל' יום, ראה לקט ציונים והערות לשו"ע אדה"ז סי' קיד סו"ס י.

15) על-פי שו"ע אדה"ז סי' קיד ס"י, שערי-תשובה הנ"ל בשם הריטב"א, וקצות-השולחן סי' כא ס"ו.

16) לוח כולל-חב"ד.

17) הנשלמים רק בשעה 02:00 –  'התקשרות' גיליון תנד עמ' 15, וש"נ.