נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1228 - כל המדורים ברצף
	עלייה אמיתית – רק כשהיא נמשכת לעולם המעשה
	בשכר נשים צדקניות שבדור
	סוד התעניות של הרבי נשיא-דורנו
	פרשת יתרו
	הרבנית חיה מושקא נ"ע
	הלכות ומנהגי חב"ד

הרבי אסר על אחרים לצום ולהתענות אך מצעירותו הרבה לצום כמעט ימים שלימים * הקפיד על תענית בה"ב שאחרי החגים וגם בימים שאחרי התקף הלב בשנת תשל"ח * מדוע נאסר על חסידים להחמיר כמו הרבי

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

מי צריך את התענית שלך?! – אכול לבריאות, תברך ברכה ראשונה ואחרונה, ועל-ידי-זה תייחד את כל היחודים וכו'. והענינים שדורשים תיקון – תקן אותם על-ידי "תענית דיבור", או על-ידי דחיית זמן האכילה במחצית השעה, ועד לתענית הכי גדולה – שבירת טבעו וישפיל עצמו להתעסק עם חינוכו לתורה של ילד קטן!...

אלו תוכן דברי הרבי במהלך התוועדות י"ט כסלו תשכ"ו (תורת מנחם כרך מה עמ' 227).

ובהזדמנות נוספת (ש"פ ויקהל-פקודי תשל"א – שיחות-קודש תשל"א כרך א' עמ' 608) עתה אין צורך בענין התעניות והסיגופים – יצאו כבר ידי-חובה, ועתה נדרשת העבודה ד"עזב תעזוב עמו" עם הגוף, ממילא מתאספים לאכילה ושתי'.

ביום שמחת-תורה תשד"מ (התוועדויות תשד"מ כרך א' עמ' 333) השמיע הרבי ביטוי חריף על אותם המתענים ומסתגפים, וכינה זאת: "הצומות אשר בדה מלבו!...".

האם באמת הצומות הם מכלל הדברים "שהיו מחמירין על עצמן ומקילין לכל ישראל" (כלשון חז"ל – ביצה כא, ב)?

צום? זה תענוג!

באחרון של פסח תשי"ב (תורת מנחם כרך ה' עמ' 155 ואילך) השמיע הרבי דברים שמהם נוכל אולי לעמוד על פשר השינוי הבולט בין "מה שהוא אומר לאחרים לעשות" – כשהוא שולל מהם לחלוטין את ענין הצומות והתעניות – לבין "מה שהוא עושה" צם בעצמו צומות רבים:

"ידוע", גילה הרבי, "שאצל רבותינו נשיאינו לא היה מקובל ענין התעניות – בנוגע לחסידים, אף שהם עצמם היו מתענים".

אם ענין התעניות כה מושלל בדורותינו, מדוע נהגו רבותינו להתענות?

ובכן, הסביר הרבי: רבותינו נשיאינו לא חשו בצומות ענין של עינוי, אלא ענין של תענוג. הם יכלו לקבל חיוניות מהמוח שבראש, ללא אמצעות הלב והכבד, כך שאין זה ענין של עינוי אלא ענין של עליה ותענוג.

כך כבר בצעירותו החל הרבי בתעניות וסיגופים. הדבר נודע לבודדים בשנים תרפ"ח-תרפ"ט. בחודש אייר תרפ"ח פגש הרב עזריאל זעליג סלונים (ז"ל) את הרבי באכסנייתו בברלין. מארחיו סיפרו לו כי אורחם שרוי בצום וכי זו תופעה רגילה אצלו כפי שהבחינו (ראה 'ימי מלך' כרך א' עמ' 245; עבד מלך עמ' 124).

אביו וחמיו של הרבי מתנגדים לתעניותיו

מפי השמועה למדנו על דו-שיח שהתנהל – בתקופה מאוחרת יותר – בין הרבי וכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, שביקש ממנו לחדול מתעניותיו. הרבי ענה לו: "הרי משיח יכול לבוא בכל רגע, ואיזה פנים יהיו לי אם אפסיק לצום?!..." ('ימי מלך' שם עמ' 306).

יצויין כי במספר הזדמנויות התייחס הרבי לשאלה שתתעורר אם יש חיוב להשלים את התענית, אף שבינתיים בא משיח צדקנו (ראה 'התוועדויות תשמ"ו' כרך ד' עמ' 119). שאלה שמבוססת על דברי המשנה במסכת תענית בנוגע להשלמת התענית (שנקבעה על איזה צרה) כשבטלה הצרה באמצע יום התענית (ראה טור שולחן ערוך אורח חיים סימן תקסט ובנושאי-כלים שם) [ראה 'התוועדויות תש"נ' כרך ד' עמ' 60].

כ"הוראת שעה" קיבלו על-עצמם החסידים בעת תקופת מאסרו של אדמו"ר הזקן – כי "יתענו כל אנ"ש שני וחמישי בציבור" (מלבד מי שאי אפשר לו כמבואר בדין) (ספר התולדות אדמו"ר הזקן כרך ג' עמ' 669). וכן: "אצל כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע היו זמנים שהיה מתענה שני וחמישי (והמאכלים שהיו מגישים לפניו היה נותנם למענדל המשרת)" (תורת מנחם כרך ה' עמ' 156).

אך הרבי באופן קבוע מדי שנה נהג להתענות בה"ב "שני וחמישי ושני אחר פסח וכן אחר חג הסוכות... לתשובה ולכפרה" (שו"ע אדמו"ר הזקן או"ח תצב – המקור למנהג זה), ובכלל ימים כמעט שלימים.

וכעדותו של הגאון רבי יצחק הוטנר בעל "פחד יצחק" (מצוטטת ב'שמן ששון מחבריך' כרך א' עמ' 247) לפשר העובדה שהרבי סבל משיניו: "הוא עקר לעצמו את השיניים, על-ידי התעניות והסיגופים שעשה בפאריז".

לא הועילו גם הפצרותיו החוזרות ונשנות של אביו הגאון הקדוש רבי לוי יצחק שכותב לו בין השאר בב' אדר ראשון תרפ"ט:

"שהנך מתענה בכל יום ויום עד עת המנחה... איני מבין אותך כלל, מהי השיטה הזאת, מאין לקחת ומי למדך כאלה. כמדומה שלעת עתה רחוק אתה מגבורת שמשון, ולמה אתה עושה כאלה... נצרך לשמור הבריאות בכל תוקף ועוז... והשתדל ביותר לשמור על בריאותך...".

ושוב כותב לו אביו, באור ליום ד' דסליחות תרצ"ה:

"ראה והשתדל לשמור את בריאותך שתהיה חזק ובריא... אל תחמיר בחומרות וסייגים בזה...".

[אגב: לשאלת אביו רבי לוי יצחק מנין למד זאת? – ניתנת בזה התשובה אותה למדנו מפי הרבי עצמו: גם כ"ק קדושת אדמו"ר מוהריי"צ היה צם עוד בחיי אביו פעמים רבות, אף "שגם כאשר לא אכל כמעט כל היום, הי' מצוה עליו לאכול קודם שיפנה היום, כדי שלא יתענה" (אחש"פ תשי"ב)].

הרבי סימן את תאריכי הצומות

בלוח שנה משנת תש"א שנכתב בכתב-יד ושוכפל והופץ (כנראה נמכר) בין יהודי צרפת במהלך מלחמת העולם השניה ואשר הגיע לידי הרבי והוא נמצא כיום בספריי הרבי מצויים תיקונים והוספות בכתב-ידו של הרבי. במיוחד בולטים שם הציונים: בחודשים מרחשון ואייר "תענית שני קמא", "תענית חמישי", "תענית שני בתרא". (תודה להרה"ת ר' יצחק וילהלם נ.י. איש הספרי', ואחיו השליח דנהרי' הרה"ת ר' ברוך שי').

ציוני תאריכי התעניות שהוסיף הרבי בכתב ידו הקדושה בלוח השנה. (הצילומים באדיבות ספריית אגו"ח - אוהל יוסף יצחק ליובאוויטש).

אגב: "בזמן אדמו"ר הצמח-צדק נהגו רוב החסידים להתענות בה"ב" (לקוטי דיבורים צוטט ב'אוצר מנהגי חב"ד' ניסן עמ' רסג).

במכתבו הכללי מיום פסח שני תשל"ז ('אגרות-קודש' כרך לב עמ' ריב) ציין הרבי:

פסח שני, ב': "כשחל תענית האחרון דבה"ב בפסח-שני (כבשנה זו) האם מתענין – ראה שו"ת מהרש"ם ח"ו סל"ב (ובהערות לשם – ירושלים תשכ"ח). ליקוטי מהרי"ח פסח-שני. ושם-נסמן".

ובהתוועדות ל"ג בעומר של אותה שנה ('שיחות-קודש' תשל"ז כרך א' עמודים 704-703) חזר על תוכן הדברים אשר בקביעות שכזו ישנו דיון (שקלא-וטריא) איזה ענין הוא בראש (עיקרי): אם ענין הפסח-שני גובר וממילא אין מתענין בו, ואדרבה נדרשים ענינים של שמחה; או שענין התענית (שני בתרא) גובר כפי שמבואר בארוכה בשאלות-ותשובות האחרונים הטעמים לכאן ולכאן (נסמן במכתב כללי דפסח שני שנה זו [הנ"ל]).

יצויין, כי ביומן משנת תשל"ד משמע, שהרבי אכן התענה בפסח-שני (ראה ספר זכרון דברי שלום (רש"ד שור ע"ה) עמ' פ. ואוצר מנהגי חב"ד עמ' רסה).

מנהגו של הרבי היה אחרי קבלת נשיאותו להתענות בה"ב והיו שנים שהי' נוהג להתפלל ערבית בשעה מוקדמת מהרגיל, במנין מצומצם שהתקיים ב"גן עדן התחתון" ליד חדרו הק'.

מוסיף בבריאות

מדוע לא נוהגים רוב בני ישראל בימינו להתענות בה"ב ("ובעיקר בחוגי החסידים")? השיב על-כך הרבי בקיץ תשמ"ח: מצד העילוי והקירבה לזמן הגאולה, אשר מתמעט הצורך בתעניות, וגם הוא מעין העתיד-לבוא שאז עתידין הצומות ליבטל.

אך אלו המתענים בה"ב – תבוא עליהם ברכה, וצריכים להמשיך במנהגם הטוב.

וגם אותם שאינם נוהגים להתענות – יוסיפו בעניני תורה ומצוות, אלא שבקו הטוב והשמחה בגלוי.

בין הממשיכים במנהגם הטוב היה הרבי שאפילו אחרי התקף הלב בתשרי תשל"ח לא שהה להפצרת הרופאים וצם כרגיל. כפי שהתפרסם בשעתו בקטעי יומן (פורסם גם באספקלריא של 'כפר חב"ד' גליון 1251 עמ' 26):

כשהרופא הציע שהשנה לא יתענה כ"ק אד"ש תעניות בה"ב, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א שהדבר לא בא בחשבון כלל ואין על מה לדבר. קרא לאחד המזכירים ואמר לו... שהנני לוקח את כל האחריות בדבר התענית... הנני מקבל על עצמי.

ואכן, ביום חמישי ח' מרחשון התענה הרבי, ובסוף היום היו הרופאים מרוצים מתוצאות הבדיקה, ואמר כ"ק אד"ש לד"ר רעזניק [ע"ה]: "הרואה אתה את השפעת התענית לטובה?".

ביום שני י"ב מרחשון תענית שני בתרא שוב צם הרבי, והרופא שאל את הרבי בדרך צחות: "מתי הצום הבא?". תגובת הרבי הייתה: "עכשיו תהיה הפסקה לכחודשיים [כנראה הכוונה לעשרה בטבת]". תוצאות הבדיקה היו משביעות רצון.

אכן, אצל הרבי ראו איך "סוד התענית היא סגולה נפלאה להתגלות רצון העליון ברוך-הוא".