"אדון גיברלטר?", הקול הדהד בחלל החנות. נלוותה לו נימה של תקיפות מבשרת רעות.
יהודי מאיר פנים יצא מן המשרד. "זה אני, במה אפשר לעזור?".
"אני הקומיסר שלך", הכריז האיש. "חנות הנעליים שלך מולאמת, והיא רכוש המדינה. ברור?".
זה היה בתקופת השלטון הקומוניסטי הראשון בליטא, שהחל לאחר פלישת מאה וחמישים אלף חיילים סובייטים אל המדינה, שנכנעה בלי קרב. השלטון הוחלף במהירות, ועל תושבי המדינה הוחלו החוקים הנוקשים של ברית-המועצות. אלה התיימרו ליצור חברה שוויונית. אחד הצעדים הראשונים להגשמת החזון היה הלאמת נכסים. לא עוד עשירים בעלי רכוש אישי. הכול שייך למדינה.
וכך חנות הנעליים המשגשגת של שרגא-פייבל גיברלטר, בעיר קובנה, נלקחה מידיו. הקומיסר – פקיד השלטון – הוצמד לחנות, ופיקח שכל ההכנסות עוברות לידי הממשל. שרגא-פייבל הביט בעיניים כלות באובדן העסק שלו, שקנה לו מוניטין בזכות יושרו וחריצותו. באין ברירה החליט לחסל את העסק. הוא סיים לייצר נעליים מחומרי הגלם שהיו ברשותו, ופיטר את הפועלים.
את העורות סיפק לשרגא-פייבל יהודי ושמו זס גלזר, שהחזיק במפעל עורות מצליח. במרוצת השנים ניהלו השניים עסקים ביניהם, ונהפכו לידידים טובים.
לנוכח התהפוכות השלטוניות הצליח גלזר לסדר למשפחתו נתיב מילוט לארץ ישראל. קודם נסיעתו בא להיפרד מידידו הוותיק. ופתאום אמר שרגא-פייבל לגלזר: "אני חייב לך כסף. עליי לפרוע את חובי".
"איזה חוב?", כיווץ גלזר את מצחו. "למיטב זיכרוני שילמת לי על כל הסחורה".
"אסביר לך", אמר שרגא-פייבל. "בזמנו הזמנתי ממך עורות לשנה שלמה, ושילמתי בשטרות. אמנם ביקשתי ממך לבטל את ההזמנה ולהפסיק לשלוח לי עורות, אך עליי לשלם תמורתה".
גלזר לא הבין את פשר דבריו. כאשר קיבל את הודעת ביטול ההזמנה לא העביר את השטרות אל הקומיסר אלא קרע אותם. "מדוע תשלם תמורת סחורה שלא קנית?", שאל את שרגא-פייבל.
"בגלל 'מי שפרע'", ענה שרגא-פייבל בנחת. זו תקנה הלכתית מהתלמוד, ולפיה אדם שקנה סחורה ושילם תמורתה, אך טרם קיבל את הסחורה, רשאי להתחרט ולדרוש את כספו. ועם זה תלויה מעליו קללת חכמים: "מי שפרע מדור המבול, הוא ייפרע ממי שאינו עומד בדיבורו".
"אמנם פטור אני מלשלם, אך אינני רוצה להיות בתוך מי שאינם עומדים בדיבורם", סיכם שרגא-פייבל. "נכון, העסק שלי הולאם, וגם מפעל העורות שלך, אך אילו הייתי משלם במזומן, ייתכן שהייתם מצליחים להשאיר בידכם חלק מהכסף. לכן עליי לשלם לך".
בין השניים התפתח ויכוח. כל צד התבצר בעמדתו. שרגא-פייבל התעקש לשלם, וגלזר סירב ליטול את הכסף. הסכום המדובר היה שווה בערכו למאה וחמישים אלף דולרים – הון עתק באותם ימים. בסופו של דבר נחישותו של שרגא-פייבל ניצחה, וגלזר ניאות לקבל את הכסף מידו, כשהוא נפעם מיושרו של ידידו.
דרכיהם של השניים נפרדו. משפחת גלזר עלתה ארצה, פתחה בית חרושת לעורות בפתח-תקווה והפריחה את עסקיה מחדש. שרגא-פייבל ומשפחתו נותרו בליטא.
צרות הקומוניסטים נשכחו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, וכיבוש ליטא בידי הנאצים. בניסי ניסים הצליחו שרגא-פייבל ובניו לשרוד את אימי המלחמה והמחנות, אך איבדו את אם המשפחה, פרומה הי"ד, במחנה ריכוז.
בתום המלחמה מצא עצמו שרגא-פייבל באיטליה. שם נהפך למגדלור לאודים מוצלים מאש, שהתלכדו סביב דמותו המאירה, ובחרו בו לרב. אחר-כך נתמנה לרבה של מילאנו.
בשנת תש"ח בא הרב שרגא-פייבל לביקור בארץ ישראל. הוא ביקר את בניו, שעלו ארצה, והתמודדו עם קשיי קליטה ועם מצוקה כלכלית קשה. מובן שהלך לבקר גם את ידידו ורעו, זס גלזר. הלה שמח מאוד לפגוש את ידידו. השניים היו נרגשים להיפגש אחרי המלחמה.
ואז פנה גלזר אל הרב שרגא-פייבל, ובפיו הצעה קוסמת: "מאחר שלפני המלחמה שילמת לי סכום גדול על לא מאומה, ומכיוון שאני מכירך כאדם ישר וברוך כישרונות, רצוני להציע לך שותפות של חמישים אחוזים במפעל העורות שלי. אשלם לך גם שבעים וחמישה אלף לירות סטרלינג במזומן. במשך הזמן תעביר לי את הרווחים המגיעים לי לפי חלקי בשותפות".
ואולם הרב שרגא-פייבל הדהים את ידידו שנית. "אני מעריך אותך ומודה לך על ההצעה", אמר לו, "אבל אינני יכול לקבלה. אני מרגיש כי חיי וחיי ילדיי ניתנו לנו במתנה. ניצלנו בניסי ניסים. בעקבות זאת החלטתי להקדיש את חיי לקב"ה וללימוד תורה. פניי אינם לעסקים. לכן אני נאלץ לדחות את הצעתך הנדיבה".
מעשהו האצילי של שרגא-פייבל נחקק גם בלב בני משפחת גלזר. זס הניח צוואה לבנו ובה ביקש, שאם מי מבני משפחת גיברלטר יזדקק ביום מן הימים לסיוע כלשהו – שיעשה כל שביכולתו למענו, מפני שאין בעולם אנשים כמותם.
(על-פי 'יסור יסרני') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
