פטירתו של רבי אריה-לייב אפשטיין, רבה של העיר קניגסברג שבפרוסיה, בשנת תקל"ה, השרתה אבל כבד על בני קהילתו. רבי אריה-לייב, שחיבר את הספר 'הפרדס', שימש בתפקידו כשלושים שנה, ונחשב מגדולי הרבנים בדורו.
בתום ימי האבל התכנסו ראשי הקהל לדון בבחירת רב ראוי שיישב על כיסאו של רבם הנערץ. בתום התייעצויות ממושכות נפלה ההכרעה על רבה של העיירה לוקניק, בצפון-מערב ליטא. הוא היה תלמיד חכם עצום, גאון בתורה ובמידות, ניחן בפיקחות רבה לצד יראת שמים גדולה, ועמד בקשרי ידידות עם רבי אריה-לייב המנוח.
שיגרו ראשי הקהל שני תלמידי חכמים גדולים ללוקניק, כדי להלביש את הרב החדש בגלימת הרבנות. מצוידים בכתב רבנות מנוסח היטב יצאו השניים אל העיירה הקטנה.
זו הייתה הצעה קוסמת, מכל הבחינות: פרנסת הרב בלוקניק הייתה זעומה, ועמדה על שני זהובים וחצי בשבוע. בישיבה שהחזיק למדו שלושים תלמידים בלבד. לעומת זה, בקניגסברג, המתינה לו משכורת של שמונה-עשר זהובים בשבוע, וישיבה שבה למדו מאתיים תלמידים מצוינים, ובהם עילויים רבים.
ביום שלישי הגיעו שני השליחים לעיירה לוקניק. הם פנו לבית המדרש הקטן, ומצאו את הרב רכון על תלמודו. ניגשו אליו, וביראת כבוד הניחו לפניו את כתב המינוי.
הרב בחן את הכתוב בעיון. כשהגיע לסעיפים העוסקים בתנאי השכר הצפויים לו דילג עליהם, אך כשהחל לקרוא את הסקירה על הישיבה – עלתה נהרה על פניו. "ראו-נא", אמר בסופו של דבר לנציגים. "קשור אני בכל נפשי לצאן עדתי כאן, בלוקניק. ואולם אין ספק בליבי שהם ישמחו אם אעבור לקניגסברג, שבה אוכל לממש את שאיפותיי הרוחניות ולהנחיל תורה לתלמידים רבים יותר".
שני השליחים החליפו ביניהם מבטי שמחה לנוכח הדברים. אך הרב הוסיף ואמר: "בטרם אתן לכם את הסכמתי הסופית, עליי להיוועץ עם רעייתי הרבנית, וכמובן אתחשב בדעתה. הרי לא תמיד אישה רוצה להחליף באחת את מקום מגוריה".
דבריו התקבלו בהנהון של הסכמה. "נמתין לתשובתכם הסופית", אמרו השניים בניחותא, משוכנעים בליבם שהפור נפל, והם יזכו לשרביט הנהגתו של רב גדול זה.
הסתגר הרב בביתו ושוחח ארוכות עם רעייתו על ההצעה שנתקבלה מהעיר הגדולה. תחילה ביקשה הרעיה הנאמנה לשמוע את דעתו. הרב חלק עמה את נטייתו החיובית ופירט את נימוקיו, ואז שאל לדעתה.
הרבנית עצמה הייתה בת תלמיד חכם והכירה במעלת לימוד התורה. היא השיבה כמעט בלי היסוס: "אני מסכימה!". שמחה מילאה את ליבו של הרב. הוא זימן את השליחים ובישר להם את התשובה החיובית.
השניים החליטו להשתהות בלוקניק עד אחרי השבת, כדי להקשיב לדרשתו השבועית והאחרונה של הרב, שתהיה גם דרשת הפרידה שלו מקהילתו.
יום חמישי. בביתו של הרב החלה הרבנית לעמול על הכנת השבת. בישולים רבים המתינו לה, וכמו-כן ערימות בגדים שאותם כיבסה במו ידיה. הרבנית לא הסתפקה במטלות הרבות של משפחתה, ועשתה לה מנהג לכבס מדי שבוע גם את בגדיהם של תלמידי הישיבה.
ופתאום ניקרה במוחה מחשבה: המעבר לקניגסברג ימנע ממנה לקיים את המצווה הגדולה של עזרה לתלמידי הישיבה.
בקניגסברג יצפו לה חיי נוחות ושפע. הקהילות היהודיות בפרוסיה העניקו לרבניהן תנאי מחיה משופרים. משרתות וכובסות יעמדו לשירותה וימלאו את כל עבודות הבית. אלא שהרבנית לא חיפשה רווחה גשמית. לנגד עיניה עמדה זכות העזרה ללומדי התורה. קהילת קניגסברג לא תעלה על דעתה לאפשר לרבנית לטרוח כך במלאכה קשה זו של כיבוס בגדים.
ההכרה הזאת החלה להניא אותה מההסכמה שנתנה למעבר. האוּמנם, חשבה לעצמה בעת מירוק הבגדים, זו הפעם האחרונה שהיא מכבסת את בגדי תלמידי הישיבה?! המחשבה על כך הסבה לה צער רב, והיא פרצה בבכי.
היא ביקשה מהרב לזמן לביתם את שני השליחים, והודיעה להם כי היא חוזרת בה מהסכמתה. לעולם לא תסכים לוותר על הזכות הגדולה שבכיבוס בגדי תלמידי הישיבה. השניים לא ידעו את נפשם מתדהמה. הם לא מצאו מילים כדי להתמודד עם הטיעון שבפי הרבנית.
באותה שבת ניצב הרב על מקומו בבית הכנסת בלוקניק ונשא דרשה כרגיל, בלי להיפרד מצאן מרעיתו. במוצאי השבת הודיע לשליחים כי איננו יכול לעשות את המעבר בלי הסכמת הרבנית, ושלח אותם לדרכם כלעומת שבאו, אך עם מסר מהדהד של אהבת התורה.
ובספר הקהילה של לוקניק נכתב: "בזכותה של הרבנית הצדקנית המופלאה זכתה קהילתנו שגאון וצדיק כרבנו הגדול יוסיף לחיות ולכהן בה פאר כל ימי חייו, וגם אחרי פטירתו לא נפרד ממנה, כי בעפרה נטמן למנוחת עולמים, ורוב קדושתו וצדקתו שהשפיע עליה בחייו, לא פסקו מהקהילה גם לאחר פטירתו, עדי יעמוד לקץ הימין".
(על-פי 'עולם חסד ייבנה') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
