הגאולה תבוא בזכות השמחה. וכך מפרש ה'מצודת דוד' את הפסוק "הגדיל ה' לעשות עמנו, היינו שמחים", שהכוונה לשמחה שכבר הייתה בעת הגלות: "ישיבו ישראל לאמור: הן אמת שה' הגדיל לעשות עמנו, ובעבור ביטחון הישועה ההיא היינו שמחים מאז עוד היינו בגולה".
מכאן חשיבותה של השמחה והצורך להרחיק לגמרי את העצבות. ידוע הפתגם של רבי אהרון מקרלין: "העצבות אינה עבירה, אבל ירידה כמו זו שהיא עלולה לגרום, לא יכולה לגרום העבירה החמורה ביותר".
ספרי החסידות מסבירים שהעצבות היא תחבולה של היצר, שמטרתה להפיל את האדם ברשתו. וכך נאמר בספר התניא (פרק כו): "אי-אפשר לנצחו (את היצר) בעצלות וכבדות, הנמשכות מעצבות... כי-אם בזריזות, הנמשכת משמחה". בעל התניא מביא משל לזה: "כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה, הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות, ינוצח בקל וייפול, גם אם הוא גיבור יותר מחברו".
מלכודת היצר
ל'צמח-צדק' היה חסיד, חנווני. הוא התפלל בציבור והקפיד על שיעורים קבועים בתורה. בשבת היה מאריך בתפילה וחוזר על מאמר חסידות ברבים. פעם אחת נפלה עליו מרה שחורה מדרך עבודתו, והוא התעצב והצטער מאוד על מצבו. נכנס אל הרבי ושפך לפניו את מר ליבו. אמר לו הרבי: "נלכדת ברשת הנפש הבהמית, שהטילה בך מרה שחורה כדי לבלבל אותך מעבודתך. שוב לנהוג כפי שנהגת עד עכשיו, ועורר בעצמך שמחה על שעוסק אתה בעבודת ה'".
העצבות היא סוג של 'אצטלא דקדושה' שבה מתעטף היצר. הוא מוכיח את האדם על חטאיו, מייסר אותו על חסרונותיו, אבל מגמתו האמיתית אינה לתקנו, אלא להחדיר בו עצבות, כדי שאחר-כך יהיה לו קל יותר להפילו ברשתו. לכן החסידות מזהירה מתחושות כאלה כאשר הן מתעוררות באמצע העיסוקים היום-יומיים של האדם. ייתכן מאוד שאין כאן אלא תחבולה של היצר, שמטרתה להפילו במלכודת העצבות.
בזוהר נאמר עוד, שהעצבות והמרה השחורה מקלקלות את צינורות השפע מלמעלה. הכלי לקבלת הברכה העליונה הוא השמחה והחדווה, ולכן על-ידי העצבות פוגמים בשפע שניתן לאדם.
צידוקים לעצבות
מעניין, שמכל המידות הרעות החסידות שמה דגש רב על שלילת העצבות. בספר התניא מיוחדים לכך שלושה פרקים! הסביר זאת אחד מגדולי החסידים: בכל מידה רעה, כמו הכעס, למשל, האדם יודע כי זו מידה מגונה ומתבייש בה. אם נשאל אותו מדוע אתה כעסן, ודאי יתנצל על שאינו יכול לשלוט בעצמו. שונה הדבר בעצבות. כאן הוא בטוח שהסיבות שהביאוהו לידי עצבותו מוצדקות, ולכן אין הוא מתבייש בכך. לאיש הזה יש לומר כי עליו להתאמץ ולשמוח למרות כל הקשיים וחלילה לו מליפול לזרועות העצבות.
אמרו גדולי החסידות: הענווה היא כלי לשמחה, ואילו הרגשת הישות העצמית היא סיבה לעצבות. מי שיקר בעיני עצמו חושב שמגיע לו הכול, ולכן הוא מתעצב על שחסר לו דבר זה או אחר. אבל העניו שמח, כי הוא מלא תודה על כל מה שניתן לו.
החסיד ר' מנחם-מענדל פוטרפס, שעבר סבל רב במחנות העבודה הסובייטיים, נכנס פעם אחת אל יהודי אמיד בלונדון, ומצאו מדוכדך. הלה הסביר שיש לו בעיות אלה ואחרות. אמר לו ר' מענדל: "אתה יודע שעברתי הרבה במחנות העבודה. העובדה שלא נכשלתי במאכלי טריפה – זה פשיטא, שהרי יהודי אני; אך זאת אומַר לך – כל ימיי במחנות לא נכשלתי אפילו פעם אחת בשקיעה בעצבות!". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
