השמש שקעה, הערב ירד, ובביתו של הצדיק רבי נפתלי מרופשיץ היה הכול מוכן להדלקת נרות החנוכה. בני הבית התאספו סביב החנוכייה, שבה יעלה הצדיק את אור הנרות בדחילו ורחימו. הס הושלך. הצדיק נכנס אל החדר. הוא החל בהכנות להדלקת הנרות. בזהירות היטיב את הנרות ויצק את שמן הזית לבזיכים.
לפתע הבחינו ילדיו בטיפות דם נקוות לרגליו. או-אז גילו לחרדתם כי רגליו של אביהם פצועות וחבולות. הם נזעקו בבהלה וביקשו לדעת מה אירע, אך פניו של הצדיק נותרו שלוות. "שום דבר לא קרה", ענה במתינות, "פשוט עשיתי היום גלגול שלג".
אלא שהתשובה רק העצימה את תדהמת המקורבים. בחוץ משתולל החורף האימתני, והצדיק, בגילו המבוגר, מתגלגל על השלג ומסכן את בריאותו. "וכי בגילך המופלג עדיין עורך אתה גלגול שלג?!", תמהו.
"אחרי ההדלקה אסביר לכם", השיב הצדיק וניגש לקיים את המצווה.
לאחר הדלקת הנרות ואמירת המזמורים ישב הצדיק מול הנרות ופתח:
אספר לכם סיפור שקרה לפני עשרות שנים, ותבינו את פשר גלגול השלג שעשיתי היום.
בהיותי צעיר לימים התעוררה בליבי משאת נפש עזה לזכות להשתתף במעמד הדלקת נרות החנוכה של רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב. התיאורים ששמעתי על הרגעים הנשגבים במחיצת הצדיק משכו את נשמתי.
אלא שזה היה בבחינת חלום, כי המסע הארוך אל העיר ברדיצ'ב עלותו הייתה יקרה מאוד, ולמעלה מיכולותיי, בהיותי אברך דל אמצעים. בקושי הצלחתי להתקיים, ובכיסיי לא הייתה פרוטה שחוקה מיותרת. וכך בכל שנה בשנה, בהגיע חג החנוכה, התמלא ליבי תחושת צער על שנבצר ממני לממש את כמיהתי.
שנה אחת לא הצלחתי עוד להשקיט את כיסופיי. שבועיים קודם חנוכה נשאו אותי רגליי אל הדרכים המושלגות, לעבר ברדיצ'ב. בוססתי בשלג באיטיות, חשוף לרוח המקפיאה ולקור חודר העצמות. מדי פעם עצרתי לנוח באכסניית דרכים, וכשצברתי מעט כוח – הוספתי לצעוד בהתמדה ובנחישות.
מדי פעם נזדמנה לי עגלה חולפת, שבה נסע יהודי, והוא הואיל לארח אותי ולקצר מעט את דרכי. לעיתים לנתי בלילה על ספסל מזדמן בבית מדרש, מצטנף במעילי ומנסה להתגונן מפני הקור. רבות סבלתי ממזג האוויר הסוער, והתזונה הלקויה החלישה אותי, אך הייתי נחוש להשיג את משאת נפשי.
סוף-סוף התקרב המסע לסיומו. כשהחל הערב לרדת נראו מרחוק בתיה של ברדיצ'ב. החשתי את צעדיי בשמחה. שבור ורצוץ אך מלא אושר, התדפקתי על מעונו של רבי לוי-יצחק. גיליתי שהוא מתגורר בדירה קטנה וצנועה, בעלת שני חדרים בלבד. המקום המה מחסידים, שמילאו את הבית עד אפס מקום. חדר המבוא כבר היה דחוס לגמרי, וכדי לחזות בצדיק נדרשתי לחתור בים האדם אל החדר הפנימי, שהיה דחוס שבעתיים.
הבטתי סביבי תוהה ונבוך, ואט-אט חלחלה לתודעתי ההכרה כי לא אזכה לחזות בפניו של הצדיק. אני קרוב כל-כך להגשמת חלומי, אך עליי להיפרד ממנו. אחרי רגע התעשתי והחלתי לחפש דרך שבה אצליח בכל-זאת לראות את רבי לוי-יצחק בשעת הדלקת הנרות.
מה עשיתי? השתטחתי מלוא קומתי ארצה, והתחלתי לזחול בין רגלי האנשים הרבים. ספגתי חבטות, חשתי את סוליות המגפיים מלאות הבוץ רומסות את גופי. הכאבים היו עזים, אך קיבלתי הכול באהבה, והוספתי להתקדם מעט-מעט לעבר החדר הפנימי.
והנה הגעתי אל פתח חדרו של רבי לוי-יצחק. הדלת הייתה סגורה, אך היא הייתה עשויה קורות מגושמות ולא מהוקצעות, וביניהן נפערו חריצים רחבים. בכוחות עילאיים הצלחתי לקום מהרצפה ולהצמיד את פניי לדלת. באותו רגע נתגלתה לנגד עיניי דמותו הזוהרת של רבי לוי-יצחק.
נרגש עד עומק נשמתי הבטתי בקלסתר פניו המאירות, ועקבתי אחרי תנועותיו, כשהחל להכין את החנוכייה להדלקה. רבי לוי-יצחק יצק שמן לבזיכים, כשהוא נרגש ואפוף דבקות והתעלות. הוא היה אחוז שרעפי קודש, כמי ששרוי בעולמות אחרים. הבחנתי שיותר שמן נשפך על הארץ ממה שנמזג לנרות. אחר-כך באו הברכות, וההדלקה, ואני חשתי התרוממות נפש שכמותה לא חוויתי מעודי.
כשנסתיים המעמד הייתי מותש, מלוכלך וכאוב, אך מלא אושר והתלהבות. אמרתי לעצמי: המאמץ המאתגר והקשיים הרבים השתלמו. המטרה הושגה.
סיים רבי נפתלי מרופשיץ את סיפורו באוזני בני משפחתו, ואמר להם: "כעת תבינו מדוע עשיתי היום גלגול שלג. נזכרתי באותו מסע מפרך שערכתי לפני שנים רבות, אל רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב. נשאבתי לאותם רגעים קסומים ונעלים, שבהם זכיתי לראות כיצד הצדיק מקיים את המצווה היקרה של הדלקת נרות החנוכה.
המעמד ניעור בליבי. לפתע אפפה אותי אותה תחושת התעלות שחוויתי אז, כשנדחקתי אל דלת העץ, ולא ידעתי את נפשי מהתלהבות. לא יכולתי להירגע ולקרר את נפשי הלוהטת אלא על-ידי גלגול שלג. משום כך רגליי זבות דם", סיים רבי נפתלי.
(על פי 'אוצר אפרים') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
