הצעקות הרמות הדהדו בחדר המדרגות בבניין שבשכונת שערי חסד בירושלים, וגלשו החוצה אל הרחוב השקט. זה היה בביתו של רבי שלמה-זלמן אוירבך, מגדולי הפוסקים בימיו.
קבוצת קנאים התפרצה אל הבית. הללו החלו להטיח ברבי שלמה-זלמן האשמות ולהשמיע מחאות בסגנון מעליב. הסערה התעוררה בעקבות פסק הלכה של הרב אוירבך, אשר היה לצנינים בעיני הקנאים.
באותה שעה עבר ליד הבית אחד ממקורביו של רבי שלמה-זלמן. הצעקות החרידו אותו והוא החיש את צעדיו לעבר ביתו של מורו ורבו. בהיכנסו אל הבית נחמץ לבו למשמע הביטויים הקשים שהטיחו הקנאים בפוסק הנערץ.
ואולם תגובתו של רבי שלמה-זלמן הייתה מפתיעה. הוא ישב על כיסאו בנחת, ארשת שלווה נסוכה על פניו, ולא השיב למחרפיו דבר. הוא המתין בדומייה לשוך הסערה. ואכן, בתוך זמן קצר עזבו המפגינים הלא-קרואים את הבית, והשקט שב לשרות במעונו של רבי שלמה-זלמן.
המקורב לא היה יכול לכלוא את התפעלותו. "מניין הצליח הרב לגייס כוחות נפש גדולים כל-כך ולהתאפק מלהשיב להם מנה אחת אפיים?", תהה. "הלוא כל אדם אחר היה מאבד את סבלנותו זה כבר!".
חיוך טוב עלה על פניו של רבי שלמה-זלמן. "שב נא", אמר, "ואספר לך מעשה שהייתי עד לו בצעירותי והשפיע מאוד על חיי".
בשכונת שערי חסד, שבה נולד רבי שלמה-זלמן, התפשטה בשורה מרנינה: רבי אהרון כהן, חתנו של ה'חפץ חיים', עלה לארץ ישראל והחליט להשתקע בשכונה. התרגשות רבה אחזה בתושבים, וכולם החלו להתכונן לקבל את פני האורח בכבוד.
תושבי השכונה יצאו לקבל את פניו בחגיגיות וברגשי שמחה על שבחר להתגורר בשכונתם. הם אף הכינו לו דירה נאה והבטיחו לדאוג לכל מחסורו, ובלבד שיוכל לשקוד על תורתו במנוחה.
לא חלף זמן רב ורבי אהרון נעדר מבית הכנסת. כשעבר עוד יום ועוד יום והוא לא נראָה, החלה הדאגה לכרסם בלב שכניו. הם ניסו לדפוק על דלת ביתו, מחשש לשלומו, אך שום מענה לא בא מתוך הבית. באין ברירה החליטו לפרוץ אל הבית. הם נדהמו: הבית היה נטוש.
התעלומה העסיקה את כל תושבי השכונה. ואז התברר שאחד ממתפללי בית הכנסת ראה שבוע קודם לכן את רבי אהרון יוצא עם כל מיטלטליו מן הבית לעבר יעד בלתי-ידוע.
צער רב מילא את לב התושבים. מדוע החליט רבי אהרון לנטוש את שכונתם? וכי לא נהגו בו בכבוד הראוי? ככל שהתאמצו לברר את העניין, לא הצליחו להגיע להשערה המניחה את הדעת. איזו סיבה יכלה לגרום להיעלמות החשאית הזאת?
ייתכן, העלה מאן-דהו חשש, שרבי אהרון נזקק לתמיכה כספית גדולה מזו שניתנה לו. רגשות אשם מילאו את לב העסקנים. הם הוסיפו לחקור וגילו שרבי אהרון העתיק את כתובתו ליפו. החליטו לשגר משלחת לפייסו.
רבי אהרון קיבל את אורחיו בסבר פנים יפות. חלילה, הבהיר, אין לו שום טענה כלפיהם. להפך, הוא אסיר תודה להם על כל מה שעשו למענו ועל הדירה הנאה שהעמידו לשימושו. "סיבת עזיבתי את שכונת שערי חסד שונה היא לגמרי", אמר.
"זה היה קודם שיצאתי למסע לארץ ישראל", החל לספר. "נכנסתי אל חותני הדגול כדי להיפרד ממנו ולקבל את ברכת הדרך. בין הדברים שאלתי היכן לדעתו עליי להתגורר. מניתי כמה אפשרויות: ירושלים, צפת, חברון, יפו. חותני הרהר רגעים מספר ואחר-כך הישיר אליי מבט ואמר: 'אין זה משנה היכן תתגורר, אבל הבטח לי בתקיעת כף שתדיר את רגלך ממקום שיש בו מחלוקת! אם תיקלע למקום כזה, ברח ממנו במהירות'.
"עשיתי כפי שנצטוויתי", סיכם רבי אהרון. "הבטחתי לחותני בתקיעת כף שאתרחק מן המריבה והמחלוקת כמטחווי קשת. אלה היו דברי הפרידה האחרונים ממנו, ואזהרתו הלכה לנגדי כתמרור עם בואי ארצה".
נאנח רבי אהרון קלות והמשיך: "התיישבתי בשכונתכם, וסברתי שבאתי אל המנוחה ואל הנחלה, אל מקום של תורה ויראת שמים שהשלום והשלווה שוכנים בו. ואולם יום אחד, בהיותי בבית הכנסת, הגיעו לאוזניי קולות מריבה על כהונתו של הגבאי. פתאום הכתה בתודעתי כברק ההכרה כי יש כאן מחלוקת! דברי חמי החלו לצלצל באוזניי. ברח לך מן המקום הזה, שמעתי את קולו. לא הייתה לי ברירה אלא לארוז מיד את חפציי ולחפש לי מקום אחר".
סיים רבי שלמה-זלמן אוירבך את סיפורו ואמר לאיש שיחו: "כאשר חזרו חברי המשלחת ופניהם נפולות, חלקו עם קהל המתפללים את סיפורו של רבי אהרון. הייתי אז נער צעיר, אך הדברים נחרתו בלבי. גמרתי אומר בנפשי: יהיה מה שיהיה, לעולם לא אהיה שותף לעניין של מחלוקת ולא איגרר אליה!".
הישיר רבי שלמה-זלמן את מבטו לעבר מקורבו ואמר: "כעת מבין אתה מדוע שמרתי על שלוות רוחי אל מול ההתפרצות אל ביתי? – יהיה אשר יהיה, אינני מגיב על מחלוקת". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
