נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1200 - כל המדורים ברצף
	היציאה מהגלות - רק על-ידי הקב"ה
	ה"מכתבים" שקדמו לסידרת "אגרות-קודש"
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1200, ערב שבת-קודש פרשת מטות-מסעי, כ"ז בתמוז ה'תשע"ז (21.07.2017)

  דבר מלכות

היציאה מהגלות - רק על-ידי הקב"ה

למה התכוון אדמו"ר נ"ע בפתגם "לא מרצוננו גלינו מארץ ישראל, ולא בכוחותינו אנו נשוב לארץ ישראל"? * כיוון שזהו "על פי ה'", בטלים כל החילוקים שבעניין המקום * כל עניין הגלות הוא כדי לתקן את ה"מפני חטאינו", והעניין לא ייפתר על-ידי הנסיעה לארץ ישראל – ואדרבה, ייתכן ותגרום לעיכוב תיקון הגלות...! * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ישנה רשימה מדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר – "רשימה מאחד השומעים", אבל אחר-כך הגיהה הרבי ותיקן את הלשון, ובמילא הרי זו רשימה מדוייקת¹ – שנדפסה עתה ברשימת המאסר בסופה, בתור הוספה. רשימה זו נדפסה כבר כמה-פעמים, ועתה נדפסה עוד הפעם².

ותוכן הדברים:

נושאים אנו תפלה להשם יתברך – "יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו"³, הגם שאין אנו יכולים להידמות לאבותינו, שהם היו בעלי מסירת-נפש בפועל, כפי שמביא דוגמא מאחד הנשיאים – מאורע שאירע עם כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, אביו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבעת שהמלוכה דרשה שיעשו שינויים בענייני רבנות ובענייני חינוך, דיבר בפרהסיא באסיפה שהיו נוכחים בה באי-כוח הממשלה, והתחלת הדיבור היה:

לא מרצוננו גלינו מארץ ישראל, ולא בכוחותינו אנו נשוב לארץ ישראל. אבינו מלכנו הגלנו כו', והוא יתברך יגאלנו כו'.

ומסיים, שרק גופותינו ניתנו בגלות, אך לא נשמותינו, שעליהם אין בעלות לאף אחד, ולכן, בכל הקשור לענייני תורה ומצוות אין להתחשב כלל בעניין הגלות ("עס פאַלט-אָפּ דער גאַנצער עניין פון גלות"), וכשם שבזמן שיד ישראל תקיפה הרי בודאי שלא היו משנים דבר בענייני הדת, כמו כן אין לוותר לדרישת הממשלה לעשות שינויים שהם נגד הדת (כפי שמופיע בהרשימה הלשון בארוכה ובדיוק).

ב. ולכאורה אינו מובן:

תחילת דברי אדמו"ר נ"ע "לא מרצוננו גלינו כו' אבינו מלכנו הגלנו" – נוגעים הם להמשך וסיום העניין, כי, מאחר שהקב"ה הגלה אותנו, הרי רק בו תלוי הדבר, והוא הקובע מה נמסר לגלות ומה לא נמסר לגלות, וכיון שרק את הגוף שלח הקב"ה לגלות, אבל את הנשמה לא שלח הקב"ה לגלות, הרי מעצמו מובן שההגבלות של הגלות אינם חלים על הנשמה.

– אילו היה הדבר ברצון האדם, הרי "אין דעותיהם שוות"⁴, ויתכן שמישהו ירצה להיות דווקא בגלות...

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר בארוכה⁵ סיפור אודות שני אחים, האחד, שהיה דתי, היה עני מרוד, והיה מלמד, ואילו השני היה גביר מופלג, והיה חפשי. לעני היו הרבה בנות, ואילו הגביר – לא סיפר הרבי אם היו לו רק בנים שהיו צריכים לקבל "נדן", או שגם בנים לא היו לו.

כאשר העני הוצרך להשיא את בנותיו – והרי כפי שהיה נהוג מעבר לים שבשביל להשיא בנות ("אויסגעבן די טעכטער") צריכים נדוניה גדולה, ומי שהוא קבצן גדול יותר צריך "נדן" גדול יותר, כיון שחוץ מה"נדן" אין ביכולתו ליתן – הרי בלית ברירה, נסע לאחיו לבקש ממנו שיעזור לו בכדי שיוכל לחתן את בנותיו.

אצל העשיר היה זה דבר רצוי ונעים ביותר, שהרי ידע את מעלותיו של אחיו העני, והיה חפץ לכל-הפחות להראותו את יקר תפארת גדולתו, ולכן, בבואו אליו, לקחו והוליכו בארמונותיו ודירותיו וכו'.

כיון שלאח העני לא היתה ברירה – ביודעו שהוא חייב לסבול הכול... שאם לא כן, הרי בבואו לביתו יסבול צרות מאשתו, ועוד יותר מבנותיו... – היה מוכרח להתהלך עם אחיו הגביר אנה ואנה, אבל היה ניכר עליו שהוא לא מתלהב מכל ה"הפלאות" שהראה לו אחיו הגביר.

חרה הדבר להגביר, הייתכן, שהוא מראה לו ארמון, ועוד ארמון גדול יותר, עוד חדר ועוד חדר, ועוד "צעצוע" וכו', ואף על פי כן, אין זה "לוקח" אותו ("עס דערנעמט אים ניט") כלל?!... ופונה אליו ושואל אותו: נוּ, מה אתה אומר על כל זה?

עונה לו האח העני: אם אתה נותן לי עבור ה"נדן" – מוטב, ואם לאו, נוסע הנני מיד בחזרה, חבל על הזמן!

אומר לו האח העשיר: ומה עם כל הדברים הנפלאים שראית אצלי?

אומר לו האח העני: יש מין חיה – שאינני רוצה לקרותה בשמה – שהתענוג שלה הוא להיות מונחת בבוץ, זהו המאכל והמשקה שלה, אבל היא "מודאגת": למה מונחת היא בבוץ רק עד אפה ("ביזן נאָז"), ולא יותר; אילו היתה כולה מונחת בבוץ, מעל האף ("איבערן נאָז") – אזי היה לה תענוג גדול יותר...

ובנוגע לענייננו:

לולי מסירת ה"מודעה" שהשם יתברך שלח אותנו בגלות – יכולה להיות מציאות שמישהו יהיה כמו אותה חיה שמונחת ב"בוץ", היינו, במצב של העלם והסתר, ומצטערת על כך שה"בוץ" מגיע אך ורק עד האף – שזהו לפי שעניין "נשמה באפו"⁶ הוא אפילו קודם התפלה, היינו, גם ללא עבודתו – והוא דואג על כך שהבוץ אינו גם מעל האף!

אמנם, כאשר מוסרים מודעה שיהודים מצד עצמם אינם יכולים להיות בגלות, ומה שנמצאים בגלות אין זה אלא מפני שהשם יתברך שלח אותם בגלות, הרי מעצמו מובן, שכיון שהנשמה לא נשלחה בגלות, לא חלים על הנשמה כל ההגבלות של הגלות. –

אמנם, כל זה בנוגע להתחלת הפתגם, "לא מרצוננו גלינו מארץ ישראל"; אבל אינו מובן: לשם מה מוסיף אדנ"ע "לא בכוחותינו אנו נשוב לארץ ישראל"? – בודאי שכן הוא האמת, ואמת לאמיתו, אבל, לכאורה אין זה נוגע לעניין המדובר כאן?

ג. ויובן בהקדם מה שמצינו גבי מלאכות שבת, שחייבים רק על מלאכה שעניינה תיקון, מה שאין כן אם נעשה על ידה קלקול⁷.

– וטעם הדבר, לפי שבפעולה כזו לא היתה תועלת במשכן, ולכן אינה חשובה מלאכה אפילו בעובדין דחול. כלומר: כל המציאות של "רשות" נלקחת מעולם הקדושה, ולכן, כאשר בעולם הקדושה אין לזה מציאות, אי אפשר שתהיה לזה מציאות בעולם הרשות. –

אלא אם כן הקלקול הוא על מנת לתקן, כמו סותר על מנת לבנות, דכיון שאינו יכול לבנות אלא אם כן יסתור תחילה את הדבר הבלתי-רצוי או את הבניין הקודם, הרי סתירה זו אינה קלקול, אלא תיקון.

ובעניין זה סבירא-ליה לר' יוסי⁸ ש"סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר, סותר על מנת לבנות שלא במקומו לא הוי סותר".

כלומר: כדי שפעולת הסתירה (שמצד עצמה היא קלקול) תחשב לתיקון (כיון שהכוונה היא על מנת לבנות), בהכרח שהתיקון יהיה באותו מקום שבו נעשה הקלקול, וכאשר מתקן במקום אחר, אין זה מתקן את הקלקול שנעשה במקום הסתירה, ובמילא אין הסתירה נחשבת למלאכה שחייבים עליה. ולכן סבירא-ליה לר' יוסי שיש להתחשב לא רק בפעולת האדם בעשיית המלאכה, אלא גם במקום שבו נעשית המלאכה, וכיון שמתחשבים עם המקום, צריך להיות התיקון באותו מקום שבו היה הקלקול.

ופריך בגמרא: "מכדי כל מלאכות ילפינן להו ממשכן, והתם סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא", "שהיו סותרים אותו בחניה זו ונוסעים למקום אחר וחונים וחוזרים ומקימין אותו"?

ומשני: "שאני התם, כיון דכתיב⁹ על פי ה' יחנו, כסותר על מנת לבנות במקומו דמי".

והביאור בזה בפשטות – כפירוש רבינו חננאל – דכיון ש"על פי ה' יחנו", "ויתכן שיאמר להם שובו חנו במקום שסרתם, כסותר על מנת לבנות דמי".

ואינו מובן:

הרי בכל המסעות שנמנו בפרשת מסעי, לא מצינו אף פעם שהשם יתברך ציוה לחזור ולבנות באותו מקום שבו היתה הסתירה?

ואפילו אילו היתה מציאות כזו¹⁰, לא יתכן שיהיו חייבים על סתירה זו – דכיון שבעת הסתירה היה תמיד ספק היכן יהיה הבניין, במקום הסתירה או במקום אחר, הרי לא שייך שתהיה אלא התראת ספק, שאין חייבים עליה¹¹; או לאידך, שמזה נלמד שיהיו חייבים גם על התראת ספק, כיון שרק באופן כזה היתה יכולה להיות במשכן המציאות של סותר על מנת לבנות?!

ויש לומר ההסברה בתירוץ הגמרא "כיון דכתיב על פי ה' יחנו, כסותר על מנת לבנות במקומו דמי" – שכיון שהסתירה (יסעו) והבנין (יחנו) הם על פי ה', היינו, שהסתירה והבניין הם לא מצד המקום ולא מצד האדם, אלא מצד ציווי ה', הרי זה שולל את החילוקים בעניין המקום, כיון שכל מקום שבו נמצאים הרי זה "בי גזא דרחמנא"¹² [=באוצרו של ה'], שיש בו ציווי ה', שהוא למעלה מן המקום, ובמילא, בטלים כל החילוקים שמצד המקום.

ד. על פי זה יש לבאר את ההוספה בדברי אדמו"ר נ"ע – "לא בכוחותינו אנו נשוב לארץ ישראל":

אילו השיבה מן הגלות לארץ ישראל היתה נמסרת לרצונו של אדם, כך, שכאשר יהודים מתאספים יחדיו, ומצרפים אליהם כמה גויים, ומחליטים שעכשיו מספיק כבר להיות בגלות, ועוד לפני שמתקנים את "(מפני) חטאינו" רוצים לבטל את ה"גלינו מארצנו", בגלל שכך החליטו עשרה או כמה עשיריות בני-אדם – נמצא שגם הבעלות על הגלות נמסרה לרצונו של אדם, שהרי ברצונו תלוי הדבר אם להימצא שם זמן ארוך יותר או קצר יותר.

ועל זה באה מסירת המודעה – שכללות עניין הגלות, הן הסתירה והן הבניין, הן הנסיעה לגלות והן החניה לאחרי הגלות, הוא "על פי ה'", ובמילא, הרי זה ברשותו ובבעלותו של הקב"ה, וכיון שהקב"ה הוא למעלה מן המקום, הרי גם כאשר נמצאים בזמן הגלות יוצאים מהחילוקים שבעניין המקום.

כלומר: גם כאשר בני ישראל נוסעים בגלות, נמצאים הם באותו מקום שממנו היתה היציאה לגלות – שזהו המעמד ומצב שהיה בזמן שבית המקדש היה קיים, קודם החורבן והגלות, וכפי שראו במוחש באופן נסי שבקדש הקדשים לא היה מציאות המקום תופס מקום כלל – "מקום ארון אינו מן המדה"¹³, וכמו כן עתה, שמצד נשמתו יכול יהודי להעמיד את עצמו במעמד ומצב היותר נעלה – כמו בקדש הקדשים (במקום) ביום הכיפורים (בזמן), בעת העבודה המיוחדת ד"עצומו של יום" – עבודת הקטורת!

והיכולת לזה היא – מצד זה שכללות עניין הגלות הוא "על פי ה", בב' התנועות, הן בסתירה והן בבניין.

וזוהי גם ההקדמה הדרושה כדי להבין שאין להתחשב כלל באלו הטוענים שתנאי המקום ותנאי הזמן דורשים לילך נגד הדת, או שרוצים להלביש זאת במילים יותר עדינות ואומרים שמצד תנאי הזמן והמקום יש צורך לעשות פשרות בדת,

– האמת היא שלא שייך בזה "פשרה", שהרי מדובר בעניין שהוא אמת לאמיתו, ולא שייך שיהיו שתי אמת לאמיתו; או שהדבר הוא אמת, או שאינו אמת, ואם אינו אמת – הרי זה שקר. אם אין זה עניין של דת – אין זו פשרה, אלא עניין שמנגד על דת –

עכשיו – טוענים הם – שונה המצב, אין זה הזמן, אין זה המקום, ואין אלו האנשים כו', וגם פלוני ופלוני היו אומרים שעכשיו צריך להיות באופן אחר –

הנה על זה היא מסירת המודעה, שכללות עניין הגלות לא היה במציאות כלל אם לא היו עושים עניינים נגד הדת – "מפני חטאינו גלינו מארצנו"; והיציאה מן הגלות יכולה להיות באופן אחד בלבד – שהקב"ה ברצונו יוציא אותנו מהגלות, על ידי זה שנסיר את "חטאינו", שזוהי הסיבה שהביאה את הגלות.

ובמילא, לא יתכן שהגלות תגרום ליהודים לעשות עניינים שהם היפך הדת – בה בשעה שכללות עניין הגלות הוא כדי לתקן מה שעשו שלא על פי דת, כדרישת הדת.

ומסירת מודעה זו היא תוכן ההכרזה שהכריז אדמו"ר נ"ע בשעתו, וכ"ק מו"ח אדמו"ר גילה זאת בהיותו אפילו תחת ממשלתם של אלו שהיו מנגדים על דת בכל התוקף, ואחר-כך מסר לנו זאת, כדי לסיים את ה"פכים קטנים".

ה. וכן¹⁴ הוא גם כאשר בא מישהו וטוען שרצונו לנסוע למקום ששם "עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"¹⁵. לשם מה עליו להיות בגלות ולהתייסר – בשעה שיכול לברוח מכאן לארץ ישראל.

על כך אומרים לו: לא מרצונך הנך בגלות, ולא ברצונך תצא מהגלות. זהו ענינו של הקב"ה, וכיון שזהו על פי השם, אין לך לברוח מכאן, כי, במקום שבו הנך נמצא, הנך "בי גזא דרחמנא".

אך כיון שניתנה לו בחירה חופשית, ביכולתו לבחור מה שהוא רוצה, כך שיש לו את הבחירה לרכוש כרטיס ולנסוע לארץ ישראל. עניין זה לא נוטלים ממנו. אין משנים סדרי בראשית מפני כו'¹⁶. אבל מה נעשה עמו – הוא לא ברח מחוץ-לארץ לארץ ישראל, אלא לקח עמו את האוויר של חוץ-לארץ לארץ ישראל, ונמצא שם באוויר של חוץ-לארץ¹⁷.

מובא בחסידות¹⁸ בשם ספר עשרה מאמרות¹⁹, שכל יהודי מתפשט סביבו אוויר גן עדן ואוויר גיהנם, ובשעה שבגלל ה"מפני חטאינו" שלא תיקן עדיין, עליו להיות עדיין במצב ד"גלינו מארצנו" גם כפשוטו, ואף על פי כן, קם מעצמו ונוסע לארץ ישראל – אזי לוקח עמו ל"ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה" את אוויר גיהנם, שהרי הוא ברח מהמקום שצריך להיות בו עדיין כדי לתקן חלקו בסיבת החורבן והגלות, ועל ידי זה מתעכב התיקון וכו'.

מילא בשעה שנמצא בחוץ לארץ, הרי גזרו על גושה ועל אווירה²⁰, אבל בארץ ישראל האוויר טהור, והוא לוקח עמו אוויר גיהנם אל "פלטין של מלך"²¹.

ו. טוענים שישוב ארץ ישראל הוא מצוה, ואם אינו מצוה, הרי זה הידור מצוה²². הנה יש על זה כמה תשובות.

א) איתא בתשב"ץ (קטן)²³ – (כ"ק אדמו"ר הפסיק ואמר בבת-שחוק:) גם התשב"ץ היה יהודי דתי... – שכאשר רוצים לנסוע לארץ ישראל, צריכים להבטיח שיוכלו להיזהר היטב במצוות וגם להדר במצוות יותר מאשר בחוץ-לארץ, ורק אז יכולים לנסוע לארץ ישראל, ואם לאו, אין חסרון בכך שלא ייסע.

וכמו כן מצינו בכמה ספרים²² שמצות ישוב ארץ ישראל אינה מצוה חיובית עבור כל אחד ואחד מישראל שירדוף לקיים מצוה זו. אם יש בכך סכנה, סכנת הגוף, ועל אחת כמה וכמה סכנת הנפש, לא צריכים לנסוע, ובכך מתרצים את הראשונים שלא נסעו לארץ ישראל²⁴.

ב) ואיבעית אימא: שאלו אצל הרבי²⁵ – בהיותו בווינה – למה הוא מקרב²⁶ אפילו יהודים כאלה שעליהם נאמר "מורידין ולא מעלין". והרבי השיב:

בשולחן ערוך ישנם ד' חלקים: אורח חיים, יורה דעה, אבן העזר וחושן משפט. על פי סדר זה הרי חושן משפט הוא החלק האחרון של השולחן ערוך. בחושן משפט גופא ישנם ארבע מאות ועוד עשרים וכמה סימנים²⁷. ופרטי הדינים ד"מורידין ולא מעלין" הם בסוף חושן משפט, בסימנים האחרונים. ואם כן, למה להתחיל ללמוד בסדר הפוך, משמאל לימין? – צריכים ללמוד מימין לשמאל, כסדר אצל בני ישראל²⁸, וכאשר ילמדו את כל הדינים של השולחן ערוך ויקיימו אותם, ויישארו רק דינים הנ"ל, אזי יתיישבו לפסוק דינים אלו.

וכן הוא בנוגע למצות ישוב ארץ ישראל: ישנם מצוות שלכל הדעות הם מצוות, ובהם גופא ישנם קלות שבקלות, קלות, חמורות, וחמורות שבחמורות. ואם כן, כאשר מניחים את כל המצוות הצדה, ונאחזים ("מ'כאַפּט זיך אָן") במצות ישוב ארץ ישראל, אשר, לכל לראש יש פלוגתא אם היא במניין המצוות בכלל²², ושנית, יש פלוגתא אם זוהי מצוה לכל בני ישראל שכולם חייבים לקיימה, כנ"ל – הנה כאשר מניחים הכול הצדה, ונאחזים רק בעניין זה, הרי זה סימן שמשהו כאן אינו כשורה ("עפּעס איז דאָ ניט גלאַטיק").

ובפרט כאשר רואים שאצל אחרים הרי זה עוד מחליש קיום המצוות – הרי זה סימן שעניין זה בא מהצד השני.

ז. הרבי (מהורש"ב) נ"ע אמר²⁹ שהיצר הרע מתלבש לפעמים באיצטלא של משי ("אַ זיידענע זשופּיצע"), עד שאי אפשר להכיר אם זה ירא שמים זקן ("אַן אַלטער ירא שמים"), או היצר הרע הזקן³⁰ ("דער אַלטער יצר הרע"). והדרך היחידה להבחין היא מהתוצאות בפועל ממש, שבעניין זה – פועל ממש – אי אפשר לרמות את עצמו.

אם רואים שעל ידי זה ששומעים לטענותיו נעשים אדוקים יותר ("פרימער") בפועל ממש, מתפללים יותר, לומדים יותר, מונחים פחות בענייני עולם הזה וחושבים יותר ויותר אודות הקב"ה – הרי זו ראיה שכאן מדבר החסיד הזקן ("דער אַלטער חסיד"); אבל כאשר רואים שעל ידי זה ששומעים לטענותיו הנה בפועל ממש נעשה חלישות בתורה ומצוות – הרי זו ראיה שכאן מדבר היצר הרע, אלא מאי, הוא לבוש באיצטלא של משי – הנה איצטלא זו גזולה היא בידו, כלומר, שמלבד כל העניינים עובר הוא עבירה נוספת, שמנצל עניין של קדושה, ובו גופא רוצה לנגד חס ושלום.

ח. ישנו פתגם מר' הלל מפּאַריטש³¹ בלשון הכתוב³² "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול", שבשעה שנמצאים משך זמן בחושך, אזי חושבים שהחושך הוא אור³³. ולא די בכך – מגיעים למטה יותר, ש"שמים גו' אור לחושך"³⁴; לוקחים עניין של "תורה אור"³⁵, ועל ידו גופא רוצים לחזק חס ושלום את החושך כפול ומכופל של הגלות.

אם אכן רוצים לנסוע לארץ ישראל, הנה הדרך היחידה היא – לתקן את ה"מפני חטאינו". הרי עניין הגלות אינו עניין של עונש לשם עונש חס ושלום, אלא כמשל³⁶ אב הרחמן שבנו יחידו יקר אצלו ביותר, וכאשר הבן יחיד שלו מתלכלך, אזי רוחץ אותו במים פושרין, או גם ברותחים, כאשר הלכלוך דבק בו ביותר. ועל ידי הסרת הלכלוך מקרבים את הגאולה הכללית, ובמילא גם את הנסיעה האישית לארץ ישראל.

וכידוע³⁷ המענה של הצמח צדק שאמר ליהודי ביחידות: "רצונך לנסוע לארץ ישראל? – עשה כאן ארץ ישראל!" שיעשה כאן בחוץ-לארץ³⁸ דירה לו יתברך, וכאשר יתלקטו נר אחד ועוד נר, אזי "ראו – באמת – אור גדול", ויגיעו לקיום היעוד "לילה כיום יאיר"³⁹, בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו אמן.

(מהתוועדות י"ג תמוז ה'תשט"ו. 'תורת מנחם' כרך יד עמ' 183-192, בלתי מוגה)

___________________________________

1)    ראה גם לקו"ש חכ"ג ע' 158 בשוה"ג.

2)    לקו"ד לקוט לז – י"ל לג' תמוז שנה זו (תשט"ו). – לקו"ד ח"ד תרצא, ב ואילך. ולאח"ז בסה"ש תרפ"ז ע' 169 ואילך.

3)    מלכים-א ח, נז.

4)    ראה ברכות נח, רע"א. סנהדרין לח, א. ועוד.

5)    ראה סה"ש תש"ב ע' 21. וראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"א ע' 14 ואילך.

6)    ישעי' ב, כב. וראה תורת מנחם – התוועדויות חי"ב ע' 196. וש"נ.

7)    שבת קה, ב. רמב"ם הל' שבת פ"א הי"ז-ח.

8)    שם לא, ב ובפרש"י.

9)    בהעלותך ט, יח-כג. וראה עירובין נה, ב.

10)  ראה פרש"י חוקת כא, ד. פינחס כו, יג. עקב יו"ד, ו.

11)  ראה אנציק' תלמודית (כרך יא) ערך התראת ספק (ע' שטו ואילך). וש"נ.

12)  חולין קלט, א. וש"נ.

13)  יומא כא, סע"א. וש"נ.

14)  מכאן ועד סוף שיחה זו – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ב ע' 619 ואילך. במהדורא זו ניתוספו כמה פרטים מהנחה בלתי מוגה, וגם כמה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.

15)  עקב יא, יב.

16)  ראה ע"ז נד, ב (במשנה).

17)  ראה גם תורת מנחם – התוועדויות חי"ג ס"ע 78 ואילך.

18)  ראה תניא אגה"ק ביאור לסכ"ז (קמז, רע"א).

19)  מאמר חקו"ד ח"ב פי"ב.

20)  גיטין ח, ב. וש"נ.

21)  במדב"ר פי"ט, יג. יל"ש עקב רמז תתסז.

22)  ראה אנציק' תלמודית ערך א"י ע' רכג ואילך. וש"נ. וראה גם לעיל ע' 124.

23)  בסופו – אות תקנט.

24)  ראה תוד"ה הוא – כתובות קי, ב.

25)  ראה גם תורת מנחם – התוועדויות חי"א ע' 37. וש"נ.

26)  ומקיל כ"כ בהמצוה ד"הוכח תוכיח את עמיתך" (קדושים יט, יז), שהרי מקרב יהודים כאלו שיש על מה להוכיחם (מהנחה בלתי מוגה).

27)  דייק בלשונו – מפני החילוק שבין הטור והשו"ע.

28)  הנפק"מ בין בני ברית לשאינם בני ברית – שאצל בנ"י מתחילים ללמוד מימין הספר, ומשם ממשיכים הלאה, משא"כ אצל גוים. ובמילא, כאשר יניחו את ד' חלקי השו"ע לפני גוי, להבדיל, אזי יתחיל מהסימנים האחרונים של חושן משפט... (מהנחה בלתי מוגה).

29)  ראה אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ע' סז (נעתק ב"היום יום" כג סיון). מכתב כ"ד אייר שנה זו (אגרות-קודש חי"א ע' קיט). וראה גם תורת מנחם – התוועדויות חי"ג ע' 309. וש"נ.

30)  ראה קהלת ד, יג ובפרש"י.

31)  ראה אודותיו בתורת מנחם – התוועדויות ח"א ע' 7 הערה 12. וש"נ.

32)  ישעי' ט, א.

33)  סה"ש תש"א ע' 140. תש"ב ע' 81. וראה אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"א ע' תפב.

34)  ישעי' ה, כ.

35)  משלי ו, כג.

36)  תניא אגה"ק סכ"ב.

37)  אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"א ע' תפה. נתבאר בתורת מנחם – התוועדויות חי"ג ס"ע 77 ואילך.

38)  בהמקום שבו העמידה ההשגחה העליונה את כל אחד ואחת מישראל – שזוהי ההוכחה שבמקום זה צריך ללמוד תורה ולקיים מצוות ולעשות דירה לו ית' (מהנחה בלתי מוגה).

39)  תהלים קלט, יב.

 ניצוצי רבי

ה"מכתבים" שקדמו לסידרת "אגרות-קודש"

עד שנת תשמ"ז ניזונו אנ"ש והתמימים מעשרות מכתבים וקטעי מכתבים, מענות ותשובות של הרבי שהצטרפו יחד לכשלושת אלפים קטעים שהודפסו בתור הוספות ל-22 (מתוך 24) כרכי 'ליקוטי שיחות' * כיצד נחשף מכתבו הארוך של הרבי לחברת-הכנסת ממפ"ם שהקשתה על הסברי הרבי לשואה ב'אמונה ומדע'? * כשהרבי הורה להדפיס את מכתבו ל"כנסיה הגדולה החמישית" ב'לקוטי שיחות'! * הרבי עודד את משגרי המכתבים ל"ועד להפצת שיחות" * במכתבי ה'הוספות' אגרות מן השנים תשל"ח-תשנ"ב שלא הודפסו ב'אגרות-קודש'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

איגרת מחברת-כנסת

נפתח בשלושה סיפורים-עובדות:

במשכן הכנסת שבירושלים פעלה חברת-כנסת מטעם סיעת מפ"ם ושמה חיה גרוסמן. בתור ניצולת שואה היא נהגה להתפלמס רבות בנושא זה. בהזדמנות מסויימת שוחח עמה הרה"ח ר' שלום דובער (ע"ה) וולף (דובר חב"ד באותם ימים), אשר ביקש להשפיע עליה בנושא חיוני לשמירת התורה והמצוות.

במהלך השיחה הפתיעה גרוסמן וגילתה כי זכתה לקבל מכתב ארוך מהרבי בנושא גילויי ההשגחה-העליונה במהלך השואה. הסתבר שהנמענת פרסמה בעיתון 'ידיעות אחרונות' ביקורת על הסבריו של הרבי בנושא, שנדפסו בספר 'אמונה ומדע'. משהגיע המאמר לידי הרבי לא איחר להגיב עליו באיגרת נרחבת מתאריך ט"ז אלול תש"מ. ר' בערק'ה ביקש ממנה העתק מן המכתב, וכעבור ימים ספורים הייתה האיגרת בידיו. אחיו, יבדלחט"א ר' מנחם מענדל (מני) וולף, שיגר זאת ל"ועד להפצת שיחות" והיא התפרסמה ב'לקוטי שיחות' כרך כא (שנדפס לקראת י"א ניסן תשמ"ג) עמודים 400-397 (בהשמטות בודדות בלבד).

הרבי חיפש את המכתב

בחורף תש"מ התקיימה בעיר-הקודש ירושלים ת"ו ה'כנסייה הגדולה הששית' בראשות מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל העולמית. ועד הפועל שיגר לרבי הזמנת השתתפות בצירוף הצהרת ועד-הפועל אודות מטרת הכינוס.

הרבי נענה להזמנה וכתב איגרת ברכה מיוחדת, בה איחל:

ויהי רצון אשר תנצל כנסי' הגדולה את כל האפשריות אשר בידה להפצת היהדות, התורה ומצוותיה בכל אתר ואתר ועד – לחוצה שאין חוצה ממנה,

ובתכליתן ועיקרן שהוא המעשה – על-ידי החלטות ברורות על-פי דעת תורה בהנוגע לפועל ועשי' ועד לעניני חיי יום יום.

והרבי הוסיף:

כולל פירסום ככל הדרוש של החלטת מועצת גדולי התורה בכנסיה הגדולה של שנת תרצ"ז השוללת כל ויתור מאדמות ארץ-הקודש. ובפרט כאשר הוחמרו התנאים הגובלים בפיקוח-נפש ממש רחמנא-ליצלן.

על-פי השמועה שהילכה במסדרונות 770, חיפש הרבי ב'לקוטי שיחות' את האיגרת שכתב בשנת תשכ"ד ל"כנסיה הגדולה החמישית", והביע פליאתו שלא נדפסה שם.

ואכן ב'לקוטי שיחות' כרך טו (שהופיע בראש חודש שבט תש"מ) הדפיסו ב'הוספות' את המכתב מתש"מ (עמ' 494) ובהמשך אליו את המכתב מתשכ"ד (עמ' 496-495).

כותב השורות תר אף הוא אחר מכתבי הרבי. בשנת תשמ"א או תשמ"ב נחשפתי למכתב נדיר של הרבי שנכתב לאחד מאנ"ש בבני-ברק הרה"ח ר' שלום לייב שי' לרמן, שזכה לשפע של מכתבים והתייחסויות כבר בשנים תשט"ז ואילך, והיה מתמלא שמחה ו'לובש חג' ביום שזכה לקבל מכתב מהרבי.

את המכתב העוסק בהסברה מדוע יש לשמור שבת בזמננו כשהדבר לא קשור בטרחה, פרסמתי במדור "אגרות-קודש" של עיתון 'כפר חב"ד' גיליון 60 (ח' מנחם-אב תשמ"ב), אך שיגרתיו במקביל ל"ועד להפצת שיחות" והוא נדפס ב'לקוטי שיחות' כרך כא עמודים 502-500 (ולימים בשלימות ב'אגרות-קודש' כרך טו עמודים מה-מז).

מכתב נוסף שכתב הרבי לר' שלום לייב לרמן הנ"ל עסק בחשיבות ההתעסקות בפעילות חינוכית והפצת יהדות טרם נסיעה לרבי (פורסם אף הוא ב'לקוטי שיחות' כרך כ"ב עמ' 367, אגרות-קדש כרך טז עמ' רמ (איגרת ו'יד)):

ועוד זאת – שאז נסיעתו וביקורו כאן הוא לא רק בהנוגע לעצמו, כיון שלוקח אתו עמו את הילדים, אף כי לא בגופן אבל מרוחם. ופשיטא שבחזירתו ישפיע גם על גופם.

אופי העריכה

בכ' מנחם-אב תשכ"ב הופיע 'לקוטי שיחות' כרך ב', כאשר מעמוד 655 עד עמ' 698 נדפסו תחת הכותרת "מכתבים" כ-44 מכתבים (וקטעי מכתבים), ב"הקדמה" (של ההוצאה הראשונה) נאמר (כאן ב'תרגום-חפשי' מיידיש):

"הננו מגישים בזה גם מספר אגרות מכ"ק אדמו"ר שליט"א, שיש להם קשר לנושאים הקשורים בפרשיות השבוע (חלק מאותן אגרות לא נלקחו מהמקור ("אריגינאל"), אלא מהעתקות שונות)".

וכאן הוסיפו הערה מעניינת:

"במכתבים שנכתבו [=ע"י הרבי] לפני יו"ד שבט תש"י, כאשר נזכר כ"ק אדמו"ר שליט"א הכוונה לכב' קדושת אדמו"ר מוהריי"צ נבג"מ זי"ע".

גם בכרך ד' (י"א ניסן תשכ"ד) באו "הוספות" – 57 מכתבים וקטעי מכתבים לצד שיחות וקטעי שיחות.

בכרך ה' (י"א ניסן תשל"ב) נדפסו 19 מכתבים (וקטעים) ובכרך ו' (י"ד כסלו תשל"ג) נדפסו 105 מכתבים (וקטעים).

114 מכתבים (וקטעים) נדפסו בכרך ז' (כ"ף מנחם-אב תשל"ג), 81 מכתבים (וקטעי) בכרך ח' (יו"ד שבט תשל"ד), בכרך ט' (יו"ד כסלו תשל"ה) 130 מכתבים וקטעים. ובנוסף לכך 32 "מכתבים כלליים לראש השנה" (תשי"א-תשל"ה).

בכרך י' (י"א ניסן תשל"ה) נדפסו כ-196 מכתבים (וקטעי מכתבים).

בכרך יא (יו"ד שבט תשל"ו) נדפסו 159 מכתבים (וקטעים).

ב'לקוטי שיחות' כרך יג (פורים קטן תשל"ח) נדפסו 95 מכתבים (וקטעים).

133 מכתבים (וקטעים) נדפסו ב'לקוטי שיחות' כרך יד (ימי הסליחות תשל"ח) בנוסף ל-8 מכתבים כלליים לראש-השנה

92 מכתבים (וקטעים). ב'לקוטי שיחות' כרך טו (ר"ח שבט תש"מ)

88 מכתבים (וקטעים). ב'לקוטי שיחות' כרך ח"י (ניסן תשמ"ב).

בכרך כא (ר"ח ניסן תשמ"ג) נדפסו 143 מכתבים (וקטעים).

ה"מכתבים" – כפי שצויין ב'פתח דבר' ל'לקוטי שיחות' כרך יו"ד – "מהם מכתבים כלליים לזמנים מיוחדים, אולם רובם המכריע הם מכתבים לאנשים פרטיים".

לגבי המכתבים והקטעים הודגש: חלק גדול מהמכתבים לא הועתקו כאן מפי כתבם המקורי, כי אם מהעתקות שונות, ומן הנמצא שלא נפלו בהן איזה שגיאות וטעויות וכדומה.

עריכה מדוקדקת

ממקום אחר למדנו כי לרבי היה חשוב שיערכו את החומר. כלומר: לא יכניסו מכתבים שלימים הכוללים גם פרטים שאינם תוכניים.

כך למשל העיר הרבי (במכתבו מי"ג אלול תשל"ב – 'מקדש מלך' כרך ד' עמ' שמב) למערכת 'בטאון חב"ד':

"אין המערכת עורכת כלל את החומר" ו"לדוגמא – במכ' ע"ד צדקה – באה גם תחלת המכ'?!!".

הכוונה לאיגרת מיום ה' ה"א תמוז תש"ו שפורסמה ב'בטאון חב"ד' גליון שבט תשל"ג 19-20 עמ' 59-58 בענין נתינת צדקה בלילה – ומשם ב'לקוטי שיחות' כרך ט' עמ' 292 ואילך (ואח"כ ב'אגרות-קודש' כרך ב' עמ' קנב-קנד).

[ב'קובץ ליובאוויטש' ובעיקר ב'בטאון חב"ד' נתפרסמו כו"כ מכתבים וקטעי מכתבים טרם פירסומם בלקו"ש].

למן 'לקוטי שיחות' כרך יא (שהופיע ליו"ד שבט תשל"ו) נכתב ב"פתח דבר" של 'לקוטי שיחות':

"רוב המכריע של ההוספות הם מכתבים לאנשים פרטים שהואילו בטובם למסור העתק המכתבים ע"מ [על מנת] לזכות את הרבים,

ובזה הננו פונים בבקשה נמרצה לכל מי שיש תח"י [תחת ידו] מכתבים מכ"ק אדמו"ר שליט"א שיש בהם משום תועלת לרבים (בעניני נגלה, חסידות, יר"ש, הפצת המעיינות וכו'), לשלחם (ע"מ להחזיר) ל'ועד להפצת שיחות', ע"מ להדפיסם בספרי לקו"ש. ויהיה בזה ממזכי הרבים".

בכרך י"ג הושמטה המלה "נמרצה", בכרך י"ד (וכך גם בכרכים הבאים) במקום "רוב המכריע" נכתב "חלק חשוב" (בכרך ט"ז "חלק גדול") ושוב חזרה תיבת "נמרצה"; בכרך ט"ו במקום "תועלת לרבים" נכתב "תועלת הרבים" (וכך גם בכרכים הבאים) בכרך ט"ז "חלק גדול של ההוספות" ובכרך ח"י "חלק גדול של המכתבים".

אבל השינויים הבולטים ביותר הם הגהותיו של הרבי ב"פתח דבר" של כרך ט"ו; במקום בקשה נמרצה – בקשה כפולה ומכופלת (ובמקום "ויהי' בזה") ויהיו בזה,

[ולפני כן הוסיף שורה שלימה]:

ות"ח נתונה בזה לכאו"א מהם וזכות הרבים תלוי' בהם.

אוספים מכתבים

לפני הקריאה לאנ"ש – ב'פתח דבר' של הלקו"ש – נאספו המכתבים מאנשים פרטיים. אחד האנשים שפעל בכך היה הרה"ת ר' ישראל צבי גליצנשטיין שהעלה לימים את זיכרונותיו במכתבו להרה"ח ר' טובי' שי' בלוי (ב' אייר תשס"ו):

"באחד הימים קיבלתי פניה מה"ועד להפצת שיחות" בנ.י. שהם החליטו, בהסכמת הרבי, להדפיס ב'הוספות' לכרכי לקוטי שיחות, מכתבים פרטיים של הרבי לאנשים על-פי השייכות בתוכנם לפרשיות השבוע והמועדים הכלולים באותם כרכים.

"נתבקשתי לפנות, אפוא, לאנ"ש בירושלים שיואילו למסור מכתבים שקיבלו מהרבי להדפיס ולזכות בהם את הרבים.

"באותה תקופה לקבל ממישהו מכתב פרטי על-מנת להדפיסו היה קשה כקריעת-ים-סוף. הם שיגרו לי מכתב עם הסברת הענין והחלתי במלאכה, פניתי לאנ"ש אחד אחד.

"תלאות רבות עברתי. זה אומר שעליו לשקול; השני קובע – אי אפשר לתת מכתב פרטי; השלישי טען שצריך לשאול את הרבי אם מותר לפרסם וכו' וכו'.

"והנה הגעתי אליך – רט"ב – ומיד כשקראת את מכתב ה"ועד" וראית שמדובר בהפצת דברי הרבי בדפוס, נתת לי מיד תיק המכתבים האישי שלך, צילמתי המכתבים והחזרתים לך.

"וכך בעצם מ'לקוטי שיחות' כרך ט' זכית שמודפסים מכתבים של הרבי ששוגרו אליך. ובודאי נודעת שטרם ההדפסה היו המכתבים שוב למראה עיני הרבי...".

בתגובה שיגר ה'ועד' להרב טובי' בלוי שי' – את המכתב הבא:

"ב"ה, ער"ח אייר, תשל"ד.

"לכבוד הרה"ח וכו' עוסק בצ"צ

"התמים ר' טובי' שיחי'

"שלום וברכה!

"בזה הנני להודות לו על שהואיל מטובו לשלוח לנו ע"י התמים י. גליצנשטיין את מכתבי כ"ק אד"ש שישנם תח"י, וכפי שכותב נמצאים אצל כת"ר עוד כמה מכתבים, הננו לבקשו שבאם יש בהם איזה ענין שאפשר להדפיסם שיואיל נא מטובו לשלוח לנו,

"וכמו"כ באם יש לו ידידים ומכירים שיש להם אוצר מכתבי כ"ק אד"ש שישפיע עליהם לשלוח ע"מ להחזיר וכו', ורק להפיצם בספרי "לקו"ש" של כ"ק אדמו"ר שליט"א.

"כהכרת תודה הננו מצרפים עבורו הקונטרס "תשובות וביאורים" לכ"ק אדמו"ר שליט"א שיצ"ל ז"ע.

"הדו"ש ומברכו בברכת כט"ס

"והצלחה בעבוה"ק

"שנ"ז י"א חאנין

"נ.ב.

באם אין בזה משום טרחא יתירה אם באפשרותו לשלוח לנו העתק ממה שכתב לו כ"ק אד"ש בהנוגע ל'כללי רש"י'. ותודה מראש".

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת-קודש פרשת מטות-מסעי¹
כ"ח בתמוז – מברכים החודש מנחם-אב

השכם בבוקר –  אמירת כל ספר תהילים בציבור. אחר-כך לומדים כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך התפילה.

קריאת התורה²: מנהג ישראל לעמוד בפסוק האחרון, ורצוי שהקורא יפסיק קמעא לפני-כן, מפני הרעש הנגרם בעמידת כל הקהל.

גם העולה לתורה אומר "חזק, חזק ונתחזק!"³.

הפטרה: "שמעו... אלוקיך יהודה. אם תשוב... ובו יתהללו" (ירמיה ב,ד-כח; ד,א-ב)⁴.

המולד: יום ראשון בערב בשעה 10:00 ו-14 חלקים.

מברכים החודש: ראש-חודש מנחם-אב ביום השני.

אין אומרים 'אב הרחמים'.

אחר התפילה – התוועדות בבית-הכנסת, ובפרט שזו גם 'שבת חזק'⁵.

מנחה: פרקי אבות – פרק ב.

יום ראשון
כ"ט בתמוז – ערב ראש-חודש

שיעור תהילים: היום אומרים גם את השיעור של יום ל' בחודש.

בשיעור חומש היומי דשיעורי חת"ת, מסיימים: "כאשר דיבר לכם" (א,יא)⁶.

את מטבעות הצדקה (שנותנים בקופות בבית-הכנסת קודם או אחרי התפילות) מחלקים בערב-ראש-חודש למטרות הצדקה שבעבורן נועדו⁷.

ביום זה יש להוסיף במיוחד בתורה, תפילה וצדקה⁸, והצדקה – הוצאת שתי סעודות, ומה טוב – שלוש סעודות. מי שלא הספיק להחליט על-דבר קיום הוראה זו ושל לימוד ענייני 'בית הבחירה' לפני בין-המצרים, עליו להחליט זאת בהקדם, ויפה שעה אחת קודם⁹. ומובן אשר אלה שלא עשו בפועל ככל הפעולות דלעיל בזמנן – כדאי להשלימן גם לאחר מכן¹⁰.

"מובן בפשטות, שכל הנ"ל שייך גם לנשי ובנות ישראל"¹¹.

במנחה אין אומרים תחנון.

יום שני
א' במנחם-אב – ראש חודש

ערבית: לפני שמונה עשרה אין מכריזים 'יעלה ויבוא', אבל טופחים על השולחן, כדי להזכיר לציבור לומר זאת.

שחרית: חצי הלל, ואברהם זקן, זבדיה, קדיש תתקבל. שיר של יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום. קריאת התורה לארבעה עולים בקרבן התמיד ומוספי שבת ור"ח שבפרשת פינחס (במדבר כח,א-טו). חצי קדיש. הגבהה וגלילה. אשרי, ובא לציון. הש"ץ מסיים 'ובא לציון' לעצמו, ולא בקול רם. אומרים 'יהללו' ומכניסים את ספר-התורה לארון הקודש. חולצים תפילין דרש"י¹², ומניחים תפילין דרבינו-תם. קריאת-שמע (ואין כופלין 'ה' אלוקיכם אמת'). שש זכירות. חולצים תפילין דרבינו-תם. הש"ץ אומר (ולפחות מסיים בקול) איזה מזמור, חצי קדיש. תפילת מוסף.

"בית הבחירה": בימי 'בין המצרים' גופא יש להוסיף ב'משפט' (לימוד התורה, לכל לראש – בהלכה למעשה מדיני ימים אלו¹³, וכן [בכל יום, ועל-אחת-כמה-וכמה בשבתות, שעניינן 'הקדמת רפואה'¹⁴] במיוחד בענייני התורה העוסקים בגאולה¹⁵ ובבניין בית-המקדש, ולכל לראש – הפרקים בספר יחזקאל מ-מג המדברים בעניין בית-המקדש השלישי, משנה – מסכתות מידות ותמיד¹⁶ והלכות בית-הבחירה¹⁷ להרמב"ם) ו'צדקה' יותר מהנתינה הרגילה לפני התפילה¹⁸ [ותוספת מיוחדת בכל מעבר מתקופה לתקופה בימים אלו גופא: עד ראש-חודש מנחם-אב, מראש-חודש מנחם-אב¹⁹, השבוע שחל בו תשעה באב, ערב תשעה באב, ותשעה באב]²⁰. וגם בשבתות – באופן המותר על-ידי אכילה ושתייה וכיוצא-בזה, בנוסף על נתינת הצדקה בערב שבת קודש כנהוג בהוספה עבור השבת²¹.

מובן, שההוספה בתורה בעניין שהזמן-גרמא, צריכה להיות גם אצל הילדים [והילדות] הנמצאים במחנות הקיץ²².

"תשעת הימים"²³:

משנכנס אב ממעטין בשמחה ובמשא ומתן של שמחה. ואסור לקנות בגדים ומנעלים חדשים או לתת לאומן לעשות לו, ואפילו אין משתמשים בהם עד לאחר תשעה באב. ואסור לכבס בגדים (חוץ מבגדי קטנים) אפילו להניחם לאחר תשעה באב. וכתונת לשבת מותר לכבס רק על-ידי גוי, ואסור ללבוש בגדים מכובסים שלא לבשם עדיין (אלא לכבוד שבת-קודש). [ולכן נוהגים ללבוש לפני ראש-חודש לזמן-מה את כל הבגדים המכובסים שעומדים ללבוש במשך תשעת הימים²⁴]. בעלי הברית: המוהל, הסנדק, והורי-הבן, מותרים ללבוש לבנים ובגדי שבת.

ואסור לרחוץ את כל הגוף לתענוג אפילו בצונן, ולרפואה ולצורך מצווה [וכן המצטער מפני החום והזיעה²⁵] – מותר. הטובל בכל ערב שבת²⁶ מותר לטבול ולרחוץ ראשו, פניו, ידיו ורגליו²⁷ לשבת.

אסור לאכול בשר ולשתות יין (מלבד בשבת ובסעודת מצווה).

אין נכנסים לדירה חדשה בתשעת הימים. פעם ענה הרבי: טוב לדחות לאחר ט"ו באב"²⁸, ופעם אחרת הורה: "באם אפשר... בחודש אלול הוא חודש הרחמים"²⁹.

עצת הרבי בדבר טיפול רפואי: באם אפשר – יש לדחותו לאחרי יום התשיעי באב. וכל עכבה לטובה. ובאם הרופא ידחק בדווקא את השעה, יש לעשות זאת קודם שבת חזון³⁰.

סיומים³¹:

"המנהג לערוך 'סיומים'³² למסכתות הש"ס בכל יום מ'תשעת-הימים'³³, מראש-חודש [ומה טוב גם לפני זה³⁴] עד תשעה באב, וגם בערב תשעה באב ובתשעה באב – באופן המותר על-פי שולחן-ערוך [ובמקום המתאים – גם עם סעודה והתוועדות³⁵].

"ומהטעמים בדבר – כיוון שבימים אלו מחפשים את כל האופנים המותרים כיצד להוסיף בעניינים טובים ושמחים, ועל-ידי-זה לגלות את הטוב-הפנימי שבירידה הקשורה עם ימים אלו³⁶, החל מ"פיקודי ה' ישרים משמחי לב" – עושין שמחה לגמרה של תורה.

"ומפני טעם זה³⁷ כדאי לערוך סיום גם ביום השבת שב'תשעת הימים'.

"ומה טוב – 'ברוב עם הדרת מלך', לשתף עוד כמה וכמה מישראל (מצד אהבת-ישראל ואחדות-ישראל) בשמחה, גם אם רובם לא סיימו בעצמם המסכת. ולהוסיף, שכדאי ונכון לערוך 'סיומים' על מסכתות כאלה שסיומן בעניינים שקל לאומרם ולהסבירם במהירות לכל אחד ואחד מישראל, אפילו פשוט שבפשוטים³⁸, שב'סיומים' אלו יכולים לשתף גם יהודי שפוגשים ברחוב, ובאמצע עסקיו – כשחוזרים לפניו על הסיום, או אף שאומרים לו המאמר דסיום המסכת מבלי לספר לו שזהו 'סיום', שהרי 'זכין לאדם שלא בפניו'.

[מי שיכול – יסיים בעצמו; אם לאו – ישתתף לפחות במעמד 'סיום' של אחרים; ומה טוב שיהיה במעמד עשרה מישראל; וכדי לזַכות גם את מי שמשום-מה לא השתתף במעמד סיום כלשהו, ובלאו-הכי אוכל מאכלים המותרים רק בסעודת מצווה – יש להשמיע עבורו את הסיום ברדיו וכו', ולקשר אותו לפחות בצורה כזאת לשמחה-של-מצווה³⁹. כמו-כן יש לשתף בזה יהודי שפוגשים ברחוב, על-ידי שיאמרו לו המאמר דסיום, אף מבלי לספר לו שזהו 'סיום'⁴⁰].

"בקשר ל'סיומים', יש להשתדל במיוחד בעריכתם [כאמור – גם בשבתות] 'ברוב עם הדרת מלך', לאחד רבים מישראל בהשמחה לגמרה של תורה, 'אנשים ונשים (בנפרד כמובן) וטף'"⁴¹, "כולל גם הקטנים (לא רק קטנים בידיעות, אלא גם קטנים בשנים) שעדיין אינם שייכים להבנה והשגה, על-דרך ובדוגמת הסיום דערב-פסח, שמנהג ישראל להביא גם בכורים הקטנים⁴²".

"וכן יש לעורר [במיוחד בסיומים, על אהבת ישראל⁴³" ו] "על-דבר ההוספה בלימוד התורה בכלל ובנתינת הצדקה, על-פי מה שנאמר: 'ציון במשפט (=תורה) תיפדה, ושביה בצדקה'"⁴⁴. ו"כשבאים לעורר על נתינת צדקה – יש להביא בפועל קופת צדקה, שאז תיכף ומיד נותנים צדקה בפועל"⁴⁵. "וגם ביום השבת-קודש – באופן המותר, באכילה ושתיה, וצדקה רוחנית"⁴⁶.

"למסור לאנ"ש שי' המתעסקים בהסיומים:

* לסיים כל סיום בהצעה-התעוררות על דבר (להוסיף ב)נתינות לצדקה.

* לחתום כל סיום בתיבות (עניין) דאהבת-ישראל"⁴⁷.

"ובוודאי יפרסמו ויזרזו על דבר קיום הוראות אלה בכל מקום ומקום, בכל קצווי תבל"⁴⁸.

"וגם כאשר יבוא משיח צדקנו קודם תשעת הימים, יעשו את ה'סיומים', ויזכו להתחיל ולסיים ספרים אחרים בתורתו של משיח"⁴⁹.

* בעניין סעודת בר-מצווה של נער שנכנס לעול המצוות ביום ח' במנחם-אב, השיב הרבי: "יש לברר אם יש מנהג במקום בכגון-דא, ובאם לאו – יש לעשותה בזמנה, זאת אומרת ליל ח' מנחם-אב", ואם אי-אפשר – יש לעשות התוועדות קטנה במשך היום (כגון אחרי תפילת שחרית, כנהוג), והתוועדות גדולה אחרי תשעה באב בהקדם האפשרי⁵⁰.

יום שישי
ה' במנחם-אב

יום ההילולא של האריז"ל – מעורר בפשטות – שנוסף להוספה ב'משפט' ו'צדקה' בכלל, שהם בהדגשה מיוחדת אצל האריז"ל – שיוסיפו בכל הפעולות דהפצת המעיינות חוצה "זאת החכמה", ובפרט כמוסבר בתורת חסידות חב"ד⁵¹.

ל'שבת חזון' לובשים⁵² בגדי שבת כרגיל⁵³.

____________________________

1)    יש לדון אם בקריאת שמו"ת צריך לומר גם את ההפטרה "דברי ירמיהו", כי אף ש"רשמית" היא ההפטרה הראשונה דשבתות בין-המצרים (בכל פרשה שהיא), הרי בלקוטי-שיחות כרך ט עמ' 61 מביא ומדייק בלשון הטור שההפטרות שייכות גם לפרשיות שבהן הן נקראות, ו"דברי ירמיהו" שייכת הן לפ' פינחס והן לפ' מטות, עיי"ש.

2)    הבעל-קורא בבית-חיינו, הר"ר מרדכי שוסטערמאן ע"ה, ועוד כו"כ בעלי-קריאה ותיקים ובעלי-מסורת, קראו את המסעות בקריאה רגילה (ראה לוח 'דבר בעתו' ע"ד המנהגים בזה).

3)    מקור אמירה זו ונוסחה הוא בלבוש סי' תרס"ט [ע"פ הפסוק בשמואל-ב י,יב. ואף ששם האות ז' ד"ונתחזק" היא בפתח, רגילים לאומרה כאן בצירי]. ואומר זאת עם הציבור "בין הקריאה והברכה" ('רשימות היומן' עמ' תג, היום יום ח"י טבת, ס' המנהגים עמ' 31), ודלא כהדעות שהעולה לתורה אינו אומר 'חזק': א. משום הפסק. ב. מפני שאמירת 'חזק' היא להעולה לתורה, ולא שייך שהוא יאמר לעצמו (כפי הפשוט לקצות השלחן סי' פד סי"ג, ובבדי השלחן ס"ק כב, וכ"כ בס' פסקי תשובות סו"ס קלט מכמה ס' שו"ת). אמנם באג"ק ח"ד עמ' יד השיב הרבי לשתי הטענות, וראה בפרטיות בלוח השבוע לשבת זו, 'התקשרות' גיליון תתקל"ט. וראה בס' חקרי מנהגים ח"א עמ' קכו.

4)    ספר-המנהגים עמ' 33. לוח כולל-חב"ד.

5)    ראה ספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 233.

6)    כך נהגו בקרה"ת בליובאוויטש. כאשר שינו והנהיגו בבית-חיינו לסיים פסוק אחד לפני 'שני', כדי שלא להתחיל בפסוק 'איכה', כנדפס בספר-המנהגים ס"ע 31 (אף שספר זה הוגה חלקית ע"י הרבי), העירו על כך הזקנים, והדבר חזר לקדמותו. וראה בזיכרונות הבעל-קורא בבית-חיינו, הרה"ח ר"מ שוסטרמאן ע"ה ("למען יידעו… בנים יוולדו", אה"ק תשנ"ז, עמ' 138), המספר שהוא שהנהיג זאת וכיצד הפסיק לנהוג כך (וסו"ס ישנן הנהגות שלומדים מהנהוג בבית הכנסת של הרבי, שמשם התחיל גם המנהג שבוטל, כאמור באג"ק ח"ג עמ' רכ וב'דברים אחדים' מהמו"ל להוצאה הראשונה של ה'מחזור השלם').

לגופו של עניין, המקור לזהירות זו הוא כמ"ש באשל אברהם להרה"צ מבוטשאטש סי' קלח. ובליקוטי מהרי"ח (ח"ג נב,א) כתב, שנוהגין כן אף במקומות שאין מנגנין הפסוק בניגון איכה. אך לאמיתו של דבר, ע"פ הפשט, וכן ע"פ המדרש –  איכ"ר רפ"א, פסוק זה אינו תוכחה! ואכן בלקוטי-שיחות חלק לד עמ' 231 ציין הרבי במכתבו הכללי "יום ועש"ק, פ' איכה אשא לבדי" וביאר בהערה שם שהוא ע"ד הקדמת רפואה למכה. וכן בשיחת ג' מנ"א תשמ"א לילדי צבאות ה', שיחות קודש ח"ד עמ' 327 סי"ב: "ותמורת 'איכה ישבה בדד' בתשעה באב – הנה כאשר ייהפכו ימים אלה לששון ולשמחה ולמועדים טובים – יאמרו 'איכה אשא לבדי'"! (תודה להרב מנחם מענדל שי' רייצס).

7)    ספר השיחות תש"ד עמ' 161 (בלה"ק עמ' קמז), ספר המנהגים עמ' 77.

8)    יתר על הנהוג בכל ערב-ראש חודש (המנהג, ב'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג ס"ע 593).

9)    "על-פי פסק-דין שו"ע או"ח סי' תקע"א ס"ג".

10)  מתוך: פתח-דבר ל'הלכות בית הבחירה להרמב"ם עם חידושים וביאורים' של הרבי (הוצאת קה"ת, מוצש"ק מברכים מנ"א, תשמ"ו, ברוקלין נ.י.).

11)  לקוטי-שיחות כרך כד עמ' 266. ולהעיר שנשים חייבות לסייע במצוות בניין ביהמ"ק (הל' בית-הבחירה פ"א הי"ב), ושהערה זו שייכת להוספות שהורה הרבי בכל העניינים מי"ז בתמוז ואילך.

12)  המתפלל בביהכ"נ שאינם מניחין תפילין דר"ת, וממהר להניחם כדי להספיק תפילת מוסף עם הציבור, ייזהר שלא יחלוץ התפילין בפני הספר-תורה (שו"ע אדה"ז סו"ס כה) אלא יסתלק לצדדין, או יחלצן מתחת הטלית-גדול (משנ"ב שם ס"ק נח). ואם עובר ל'חדר שני' יעשה זאת אחרי גמר ה'קדושה דסדרא' של הציבור (תרגום הפסוק "ברוך כבוד ה' ממקומו". שו"ע הב"י סי' קלב ס"ב).

13)  "לדעת את המעשה אשר יעשון, כל זמן שמשיח צדקנו עדיין לא בא" – עפ"י 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 78, 91 (מוגה), 108.

בלקוטי-שיחות כרך כד עמ' 265 מזכיר גם את לימוד ספר הזוהר, והסברתו בתורת החסידות. כן מזכיר שם אודות הוספה גם בקו התפילה – בעבודתה באיכות, וכן באמירת תהילים – עכ"פ מזמור אחד נוסף בכל יום. ומעורר ע"ז גם בכרך כח עמ' 286 הע' 60, וש"נ.

14)  ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 578.

15)  ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 606.

16)  ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 579 והערה 186. וב'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 38 הלשון "ומקצת במסכת תמיד".

17)  ופעם אחת מצאנו שהורה הרבי ללמוד בנוסף לכך גם "הלכות הקורבנות" (שיחת מוצש"ק פ' דברים תשל"ט, הנחת הת' בלתי מוגה סכ"ו וסס"א).

18)  לקוטי-שיחות חכ"ג ס"ע 265. ובפרט בצדקת מקדש מעט – בתיכ"נ ובתי-מדרש (ישיבות וכו'), לקו"ש כח עמ' 287. וראה סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 733.

19)  ב'התוועדויות' תשמ"ו ח"ד עמ' 187 מבואר, שהל' בית הבחירה נחלקו לשמונה פרקים, כדי ללומדם שמונה ימים "עד ערב ת"ב לפני חצות", עיי"ש. מאידך, בסה"ש תנש"א (מוגה) ח"ב עמ' 691 הערה 87, מפורש שיש ללמוד שיעור בהל' בית הבחירה גם ביום תשעה באב (נדחה) בעצמו: "באופן המותר, כמובן, לאחרי חצות היום, או להשלים במוצאי היום".  ולכן לא נכנס העניין בפנים.

20)  'התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 102.

21)  'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 96 הערה 127.

22)  'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 50. וכנראה ה"ה ל'סיומים' המובאים אח"כ.

23)  לוח כולל-חב"ד.

24)  כף-החיים סי' תקנא ס"ק צא. ולמעשה נזהרים בזה בחולצות ומכנסיים, שמלות וחצאיות, אך לא בלבנים וגרביים. [מי שלא הספיק: יניחם לזמן-מה על הרצפה להוריד הבגד מניקיונו, ואח"כ רשאי ללבשם. כן ניתן ללבוש בש"ק בתנאי שייהנה מזה בש"ק עצמה, אחד בלילה ואחד בבוקר ואחד בצהרים וכדומה].

25)  שו"ת אגרות-משה אה"ע ח"ד סי' פד אות ד, נטעי-גבריאל הל' בין-המצרים ח"א פמ"ב ס"ד. וראה גשר-החיים ח"א ס"ע רכ, המתיר בזה באבילות דיחיד אפילו בסבון ובמים חמים (וע' נטעי-גבריאל הל' אבילות ח"א פרק קה סי"ג). מאידך בכף-החיים סי' תקנ"ד סוף ס"ק מו כתב בעניננו, שאם יכול להעביר זאת בצונן לא ירחץ בחמין.

26)  וכן הטובל בכל יום, לעניין הטבילה בלבד. ראה לוח 'דבר-בעתו'.

27)  ולמעשה רוחצים כל הגוף, במים חמים ובסבון. וכן הורה הרה"ג והמשפיע ר' חיים-שאול ברוק ע"ה. (וצ"ע מהמובא בליקוטי-סיפורים להרב פרלוב ע"ה מהדורה ראשונה עמ' קכב). וראה בכ"ז בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"א ס"ק יא.

28)  אגרות-קודש כרך ט עמ' רכח.

29)  שם כרך יט עמ' שצ.

30)  שם עמ' שעו.

31)  עיקר הדברים – מוגה, מסה"ש תנש"א ח"ב עמ' 708 ועוד, ומסה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 564, ומשיחות-קודש תש"מ עמ' 672 – שיחת ש"פ מטות ומסעי תש"מ, בלתי מוגה. ושולבו הוראות מכ"מ כמצויין בהערות.

32)  אף שיש דעות שניתן לעשות סיום על פרק, או על מסכת שלמה במשניות, מוטב לערוך סיום על מסכת בגמרא, 'סיום' עם כל הפרטים, לכל הדעות, כמו מסכת תמיד ('התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 86. וראה גם 'התוועדויות' תש"נ ח"א עמ' 97).

בליובאוויטש אמרו בסיום מסכת רק 'הדרן עלך' ושמות בני רב פפא, ותו לא, וסיימו בקדיש דרבנן רגיל (רשימת דברים להרב חיטריק ח"ד עמ' ריט). והרב בנימין שי' אלטהויז, כשהיה 'חיוב' בשנת אבלו על אביו הרב פנחס ע"ה, שאל את הרבי איזה קדיש לומר בסיום מסכת, והוסיף שראה בהתוועדות של הרבי (כ"ד טבת תשי"ב, הפעם היחידה שנערך 'סיום' ממש בהתוועדות, ולא רק 'הדרן' של הרבי) שהרב מאיר אשכנזי ז"ל אמר 'קדיש' "של הגמרא" (="בעלמא דהוא עתיד" כנדפס בגמרא). וענה הרבי: "אצלי זה חידוש. מלבד הפעם הזאת, לא ראיתי זאת מעולם" (תודה להרב מיכאל שי' זליגזאן). וכן ל' הש"ך יו"ד סי' רמו ס"ק כז, וכ"מ באג"ק חי"ד עמ' שעה, עיי"ש. לגבי המשך נוסח הסיום, ראה התוועדויות תשמ"ה ח"ג עמ' 1700 דמשמע שאומרים אותו, וע"ע).

33)  "אפילו כשאין אוכלים סעודת בשר אחר-כך. להעיר מהנהגת אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לעשות סיומים בתשעת-הימים אף שלא היה סועד אחר-כך בבשר ויין – ספר-המנהגים – מנהגי חב"ד – מנהגי בין המצרים" (לקו"ש חכ"ג עמ' 223, ובכ"מ). ואכן עפ"ז לא נהגו אצלנו לעשות סיומים בבשר ויין, וכן מסר הרב אלי' שי' לנדא. וכ"כ בנטעי גבריאל הל' בין המצרים פמ"א סוף הערה יב "ומנהג חב"ד ונדבורנא להדר לעשות סיומים בכל יום, אך בלי בשר ויין". ואולי נובע הדבר מההסתייגות באחרונים, שלא לכוון לסיים בימים אלו דווקא בשביל לאכול בשר, כמובא בערוך השלחן סי' תקנ"א סכ"ח ובפסקי תשובות שם הע' 200. אם כי מהמובא בלקוטי שיחות שם בהערות משמע שאין בזה שלילה מוחלטת.

34)  'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 74.

35)  ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 733.

36)  "להעיר גם מהפתגם הידוע [בשם הרה"צ ממונקאטש] בפירוש דברי חז"ל: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" – ש'ממעטין' העניינים הבלתי-רצויים דתשעת-הימים 'בשמחה', על-ידי ההוספה בשמחה, באופן המותר על-פי שולחן-ערוך, כמובן".

37)  אע"פ שביארצייט שחל בשבת (התוועדויות תשד"מ ח"ב עמ' 872) שלל הרבי עריכת 'סיום', כיוון שמנהג זה עלול להתפרש כנתינת מקום לעניין של תענית.

38)  "ולדוגמא: מסכת תמיד (מסכת הכי קטנה, שמונה דפים בלבד, שיכולים ללמדה ולסיימה במשך זמן קצר) שסיומה "השיר שהיו הלוויים אומרים במקדש", וכן הסיום ד"כל בניך לימודי ה'" – בארבעת המסכתות: ברכות, נזיר, יבמות, כריתות – ראשי-תיבות "בניך".

39)  שיחות-קודש תש"מ ח"ג עמ' 672.

40)  'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 96.

41)  'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 108.

42)  ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 719. ולמרות האמור שם "במיוחד בשנה זו" אין נראה שזו הוראת שעה, עיי"ש.

43)  'התוועדויות' תשמ"ג ח"ד עמ' 1849.

44)  ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 708. ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 564.

45)  'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 123.

46)  (כמו נתינת עצה טובה ועאכו"כ לימוד תורה – 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 376 בקשר לשבת שלפני ר"ה) סה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 565 והערה 127. בשיחה הנ"ל נוסף גם: קבלת החלטה טובה שתיכף לאחר השבת יתן לצדקה ממש (יפריש לעצמו, ויתנה בפועל לעני או לגבאי בבוקר). ובסה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 222 (שבת ט"ו בשבט) – שיחליטו גם כמה לתת.

47)  מענה שנדפס בס' מאוצר המלך ח"א עמ' 283.

48)  ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 580.

49)  משיחת ש"פ מטות, מבה"ח מנ"א תשמ"א, בסופה.

50)  אגרות-קודש חלק טו עמ' רנז. וכן במקרה נוסף שלא ניתן לעשות סעודה במוצאי היום, באג"ק חי"ז עמ' פז, כשחל במוצש"ק ליל ער"ה, מבאר שהסעודה צ"ל מיד ברגע הראשון שנכנס למצוות. מאידך בחי"א עמ' שמ כשחל בעיו"כ מציע להתחיל בחצי יום הראשון (והכוונה כנראה ביום) ולהמשיך במוצאי יוהכ"פ, אך ייתכן ששם לא התאפשר לקיים הסעודה בליל עיו"כ. אבל בדרך כלל, מנהגנו מובא בספר-המנהגים עמ' 75 מלקוטי-דיבורים (ח"ב דף רסח,א), שאחרי שחרית חוזר הבר-מצוה מאמר ומכבדים ב'לקח' ומשקה, ובערב (מוצאי היום) עושים את הסעודה (כפי שנהג אדמו"ר הזקן). ראה אג"ק חכ"ב עמ' כג. חכ"ג עמ' לד.

51)  'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 109.

52)  לעניין רחיצה וטבילה, ראה לעיל.

53)  ספר המנהגים עמ' 46, משו"ת דברי נחמיה יו"ד סי' כז, שכך נהג אדה"ז, וש"נ לפוסקים הדנים בעניין זה. וראה גם בהוספות לשו"ע אדה"ז, במהדורה הישנה חלק ה-ו עמ' 1846 בשולי-הגיליון [במהדורה החדשה לא מצאתי זאת, אלא ב'שער השמועה' שבסוף חלק השו"ת, סי' טו (עמ' רו). וציינו לשו"ת הרב סי' ל, שם העיר, שלפי המבואר בזה בפוסקים, אין זו 'רשות' בלבד, אלא שאסור ללבוש בגדי חול, מצד אבילות דפרהסיא בשבת].