חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:38 זריחה: 6:35 י"ז בכסליו התש"פ, 15/12/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1199 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת פינחס, כ' בתמוז ה'תשע"ז (14/07/17)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1199 - כל המדורים ברצף
במסירות-נפשו של צלפחד זכה לבנות ש'כובשות' את הארץ
על-ידי עבודתנו מתגלה פנימיות עניין הגלות
סעודתא דדוד מלכא משיחא
פרשת פנחס
"לא מצאתי לגוף טוב משתיקה"
שמחה המותרת
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1199, ערב שבת-קודש פרשת פינחס, כ' בתמוז ה'תשע"ז (14.07.2017)

  דבר מלכות

במסירות-נפשו של צלפחד זכה לבנות ש'כובשות' את הארץ

כאשר "בן אין לו", שאינו מתנהג כאיש ש'דרכו לכבוש', אזי "והעברתם את נחלתו לבתו" – יהיו הבנות מי ש'יכבשו' את הארץ * כיצד התכוון צלפחד לשם שמים בקוששו עצים בשבת, ומאידך לא עבר על איסור תורה? * תפקיד הנשים שבדור אינו רק בדרך טפל אלא בכוחן להוסיף ולפעול בחיזוק התורה והיהדות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ישנו עוד עניין של חידוש בפרשת פינחס – שבה נאמרה פרשת נחלות וירושה:

כאשר בנות צלפחד באו לפני משה ושאלו "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחוזה"1 – אזי "ויקרב משה את משפטן לפני ה'"2,

– כיוון ש"נתעלמה3 הלכה ממנו, כאן נפרע ("שקליה למטרפסיה כו'"4) על שנטל עטרה לומר והדבר5 אשר יקשה מכם תקריבון אלי", ועוד זאת, ש"זכו בנות צלפחד ונכתבה (פרשה זו) על-ידן"3

ואז נאמרה פרשת נחלות וירושה: "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו וגו'"6.

ולהעיר, שכללות עניין מתן-תורה על-ידי משה רבינו (עד לשמונה פסוקים האחרונים שהיו בסוף שנת הארבעים), לא היה יכול להסתיים – לב' הדעות במסכת גיטין7 אם "תורה חתומה ניתנה" או "מגילה מגילה ניתנה" – עד שבאו הנשים הצדקניות שבאותו הדור (בנות צלפחד) וזכו שעל-ידן ניתנה ונשלמה פרשה זו בתורה.

ב. ויש לבאר העניין בזה – על פי פתגם הבעל שם טוב8 שמכל עניין צריך ללמוד משהו בנוגע לעצמו:

בפרשה זו מדובר אודות מצב שיהודי בא ואומר ש"בן אין לו".

ובהקדם החילוק שבין בן ובת – כדאיתא בגמרא במסכת יבמות9 ש"איש דרכו לכבוש, והאשה אין דרכה לכבוש".

והעניין בזה10 – כדאיתא בספרי מוסר שתפקידו של יהודי הוא לכבוש את חלקו בעולם ולפעול בו כל מה שהקב"ה רוצה שיהודי יפעל בעולם, ולזה צריך תוקף הדעת, שלא להתפעל ושלא להתיירא כו', גם כאשר יש צורך במלחמה – שזהו ענינו של איש (בן).

אמנם, כאשר "בן אין לו", כי אם בנות בלבד, היינו, שמאיזה טעם שיהיה לא התעסק בהעמדת איש שדרכו לכבוש – אין לחשוב שעובדה זו פוטרת אותו מכיבוש הארץ; אף אחד אינו פטור מכיבוש הארץ. וגם אם "בן אין לו" – אזי "והעברתם את נחלתו לבתו", היינו, שהעבודה שהיתה צריכה להיעשות על-ידי הבנים, יכולות הבנות לעשותה.

וזהו גם התוכן בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר11: נושאים אנו תפלה להשם יתברך, "יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו"12, הגם שאין אנו יכולים להידמות לאבותינו – שהרי אין זה אפילו בבחינת "חלא בר חמרא"13 [=חומץ בן יין], אלא הרבה למטה מזה.

ועל דרך זה בנדון דידן, שכאשר "בן אין לו" – שזהו על-דרך שנמצאים בדור כזה ש"אבותינו" אינם נשמות בגופים – אזי בהכרח לנצל את הסייעתא דשמיא וברכת ההצלחה באופן שהבנות יכבשו ויירשו את הארץ, מצד חיבת הארץ שיש אצלן14.

ג. ואצל מי גדלות בנות כאלו – אצל יהודי בעל מסירת-נפש ("אַ מסירת-נפש איד"), יהודי שאינו מתיירא אפילו להפסיד את העולם-הבא:

צלפחד בן חפר – "מקושש עצים היה"15, ו"לשם שמים נתכוון", שמסר נפשו להיות "מקושש עצים ביום השבת", "כדי שיהרג ויראו אחרים"16, היינו, שעל-ידו תתגלה ותתבאר הלכה ופסק דין בתורה – מהו דינו וענשו של מחלל שבת רחמנא ליצלן.

והגע עצמך:

לשם מה צריכים לדאוג ("באַוואָרענען") ליהודי מחלל שבת, שיינו יין נסך וכו'17, ובפרט לדאוג לו על-ידי עשיית מעשה שכל הרואה יאמר עליו שהוא מחלל שבת?!...

– האמת היא שהמקושש עצים לא חילל את השבת, כדאיתא באחרונים, בשו"ת של הרב מלובלין18 (לא בעל ה"תורת חסד", אלא ר' מאיר מלובלין, בעל התקנה של לימוד דף היומי), שהטעם שבחר במלאכה של מקושש עצים, כיוון שחלוקה משאר המלאכות בכך שחיובה אינו אלא כאשר צריך לעצים, אבל כשאינו צריך לעצים פטור19, וכיוון שצלפחד עצמו ידע שלא היה צריך לעצים, אלא כל רצונו אינו אלא שיתברר דין בתורה, נמצא, שלאמיתו של דבר לא חילל את השבת.

ומכל-מקום, כיוון ש"האדם יראה לעינים"20, ו"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות"21, הרי כאשר באו עדים והעידו שראוהו מקושש עצים [ועל כרחך צריך לומר שגם השתמש בעצים, שאם לא כן, היו העדים מעידים שלא היה צריך לעצים, ובמילא לא היה חייב מיתה, ואז לא היה מתברר הדין של חילול שבת], חייבים בית-דין לדון אותו כמחלל שבת. וכך הצליח לפעול שני העניינים גם יחד: הן בירור דינו של מחלל שבת, והן באופן שידע בעצמו שלא חילל את השבת.

ובכל אופן, כלפי כל הקהל היה זה חילול שבת – נוסף על עניין חילול השם – ומה גם שכיוון שמאורע זה היה מיד בשבת השנייה22, הרי בגלל זה לא היה יכול להיות העניין ש"משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים"23 (כשם שמצינו גבי לוקטי המן, ש"אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון, שנאמר24 ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט, וכתיב בתריה ויבוא25 עמלק"23).

אלא שעניין זה היה באופן של מסירת-נפש!

וכאשר נמצא יהודי בעל מסירת-נפש שמאיזו סיבה שתהיה לא זכה לבנים, ל"איש" ש"דרכו לכבוש" – לא הפסיד חלקו בארץ, אלא, הבנות שגידל וחינך זכו שעל-ידן היתוספה פרשה בתורה שבה נתבאר סדר ירושת הארץ, ש"ירושה אין לה הפסק"26.

ד. ועוד זאת, שמעלת הירושה שאין לה הפסק, פועלת גם בעניין המתנה:

ובהקדמה – שמבואר בחסידות27 שלכל לראש ישנו העניין שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, אבל אין זה מספיק עדיין, ולאחרי זה מקבלים מה שהקב"ה נותן בדרך מתנה (שזהו עניין "קוב"ה שריא באתר שלים"28), והיינו, שלאחרי שמקבלים האתערותא דלעילא שבערך האתערותא דלתתא, לפי ערך עבודתו ויגיעתו, אזי נותנים מלמעלה בדרך מתנה באופן נעלה יותר שלא בערך.

ולכאורה: כיוון שמתנה יש לה גריעותא לגבי ירושה, שהרי מתנה יש לה הפסק26 – מהי המעלה שמבקשים שיהיה גם חלק המתנה?

ומבאר הצמח צדק29, שהדין הוא30 שהנותן מתנה למי שראוי ליורשו, אזי יש במתנה זו שתי המעלות: הן המעלה שבירושה והן המעלה שבמתנה.

ובנדון דידן: כיוון שמדובר אודות בני אברהם יצחק ויעקב שהנחילו לכל אחד ואחד מישראל חלק בארץ בגשמיות (כפי שמצינו בנוגע לדין פרוזבול31), שזהו לפי שכל אחד ואחד מישראל יש לו חלק בארץ ישראל ברוחניות – הרי גם מה שמקבל באופן של מתנה נעשה באופן שאין לו הפסק.

ה. ו"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"32:

פרשה זו בתורה היתוספה על-ידי הנשים צדקניות שבאותו הדור, שפעלו עניין כזה שעד אז לא פעל מישהו אחר – "ויקרב גו' משפטן לפני ה'".

ועניין זה מהוה הוראה – שבכל זמן ובכל מקום שנמצאים, צריכות הנשים שבאותו הדור לידע שאינן רק טפל בלבד, ועליהם לעשות רק את העניינים המיוחדים אליהן ותו לא מידי, אלא יכולות הן להוסיף; כאשר תגשנה לקבל על עצמן הוראה מנשיא הדור, שזהו כ"ק מו"ח אדמו"ר, כפי שסידר את העבודה – אזי "ויקרב גו' משפטן לפני ה'", ואז מוסיפות הן עניינים של נחלה שאין לה הפסק, שאף אחד מלבדן אינו יכול לפעול, ואחר כך מקימות הן בתים בישראל, ומהן למדים כמה וכמה דינים, הן בנגלה שבתורה והן בפנימיות התורה.

וכאמור לעיל – יש לפרש כל עניין בפשטות:

הנשים ובנות של דורנו זה צריכות לידע את היכולת הגדולה שיש להן לפעול בחיזוק והפצת היהדות, הן בבית שלהן, והן בסביבתן, ואפילו במקומות הרחוקים.

וכיוון שיש להן היכולת – הרי מובנת האחריות שמוטלת עליהן, והזכות שיש להן כאשר ממלאות את רצון הקב"ה להרבות חלק בתורה, להנחיל ולהקים משפחות בישראל שיהיו אחר כך למופת ולתפארת.

(מהתוועדות יום א' פרשת פנחס י"ג תמוז ה'תשט"ו. תורת מנחם כרך יד, עמ' 208-212)

____________________

1)    כז, ד.

2)    שם, ה.

3)    פרש"י עה"פ.

4)    לשון חז"ל – פסחים נז, ב. יבמות קה, ב.

5)    דברים א, יז ובפרש"י.

6)    שם, ח.

7)    ס, סע"א.

8)    ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סרכ"ג ואילך. וש"נ.

9)    סה, ב.

10)  ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ב ע' 153. וש"נ.

11)  לקו"ד ליקוט לז – י"ל לג' תמוז שנה זו (תשט"ו). – לקו"ד ח"ד תרצא, ב ואילך. ולאח"ז בסה"ש תרפ"ז ע' 169 ואילך.

12)  מלכים-א ח, נז.

13)  לשון חז"ל – חולין קה, א.

14)  ראה פרש"י כו, סד. כז, א.

15)  פרש"י שם, ג.

16)  תוד"ה אפי' – ב"ב קיט, סע"ב.

17)  ראה חולין ה, א. וש"נ.

18)  שו"ת אור המאיר סי"ב. – וראה לקו"ש חכ"ח ע' 94 ואילך. וש"נ.

– כ"ק אדמו"ר אמר, שאומר עניין זה "בשם אומרו", כיוון שצריכים להביא את המשיח ("כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" – אבות פ"ו מ"ו. וראה גם שיחת י"ב תמוז תש"ח סכ"א (סה"ש תש"ח ע' 245)).

כ"ק אדמו"ר אמר גם שנמצא כאן בהתוועדות מחסידי לובלין.

19)  ראה לקו"ש שם הערה 14. וש"נ.

20)  שמואל-א טז, ז.

21)  סנהדרין ו, סע"ב. וש"נ.

22)  פרש"י שלח טו, לב.

23)  שבת קיח, ב.

24)  בשלח טז, כז.

25)  שם יז, ח.

26)  ב"ב קכט, ב. קלג, סע"א.

27)  ראה לקו"ת שה"ש כב, ב ואילך. ובכ"מ.

28)  ראה זח"ג צ, סע"ב.

29)  ראה אוה"ת תשא ס"ע א'תתקע ואילך. וראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"י ע' 104 ואילך. וש"נ.

30)  שם קל, רע"א (במשנה).

31)  ראה לקו"ש ח"כ ע' 309. וש"נ.

32)  שבת סג, א. וש"נ.

 משיח וגאולה בפרשה

על-ידי עבודתנו מתגלה פנימיות עניין הגלות

איך מתאים ברית-מילה של נשיא בישראל לימי בין-המצרים?

י"ט תמוז – יום כניסת כ"ק מו"ח אדמו"ר לבריתו של אברהם אבינו ע"ה (בשנת תר"ם) – הוא מהימים הראשונים שב"שלושת השבועות" ש"בין המצרים" (שבעה-עשר בתמוז עד תשעה באב).

מכיוון שהכל בהשגחה פרטית, על-אחת-כמה-וכמה עניינים הקשורים עם נשיא בישראל, מובן שישנו טעם ודיוק בכך שיום הברית חל דווקא ב(תחילת) "בין המצרים" [...]; ומכיוון שזהו יום הברית של נשיא בישראל, נשיא דורנו, אשר הנשיא הוא הכל – הרי מובן שזה גם עניין כללי, שנוגע לכל בני ישראל בדור זה.

על-פי זה דרוש הסבר: התוכן של ברית – אשר קשורה עם שמחה גדולה – הוא לכאורה ההיפך מ"בין המצרים", זמן אבלות אצל בני-ישראל, אשר בו לא עושים שמחות, בגלל המאורעות הבלתי-רצויים שאירעו לעם היהודי בימים אלו, בעיקר – חורבן בית-המקדש, שממנו החלה הגלות המרה (הזו).

הביאור בזה:

בנוגע לעניין "בין המצרים" כבר דובר פעמים רבות, שלמרות שימים אלו קשורים בגלוי עם ירידה הכי גדולה, דברים בלתי רצויים שקרו אז, אולם הכוונה בירידה זו – צורך עלייה, בכדי להגיע למקום ודרגה גבוהים יותר משהיה מלכתחילה (לפני הירידה), כיתרון האור מן החושך אשר מתגלה על-ידי אתהפכא חשוכא לנהורא, ועד לעלייה של הגאולה האמיתית והשלימה, גאולה שאין אחריה גלות (למעלה מהמצב שהיה בבית ראשון ושני – קודם הירידה) – אשר באה כתוצאה מכך שההעלם וההסתר (הגלות) מעורר התגברות בעבודה (מעשינו ועבודתנו) של יהודי (יותר מכפי שהיה קודם הירידה), אשר מביאה את הגאולה.

ויתירה מזו – (לא רק שהכוונה ב"בין המצרים" והגלות בכלל היא בשביל העלייה, אלא) הפנימיות ואמיתיות של ימים אלו גופא הוא טוב נעלה ביותר – העלייה שבזה.

[...] אלא שלעת עתה הטוב בתכלית ההעלם וההסתר (ויתגלה לעתיד לבוא), כי הקב"ה רוצה שהגילוי של זה יבוא על-ידי העבודה של בני ישראל (מעשינו ועבודתינו), לזכך את העולם ולעשותו ל"כלי" לקבל את הטוב הכי נעלה – שעל-ידי זה מתגלה הטוב של "בין המצרים" והגלות (על-ידי שמכניסים בה את ה"אלף" של אלופו של עולם) – העלייה שלא בערך של הגאולה האמיתית והשלימה, שאין אחריה גלות (ושההעלם שלפני זה היה רק הכנה והכשרה לגאולה).

[...]  ועל-דרך זה יש לומר בנוגע ליום הברית י"ט תמוז (יום שמחה גדולה) שאין זה עניין הופכי מ"בין המצרים", אלא אדרבה – זה גופא הוא תוכנם האמיתי של "בין המצרים", כי הפנימיות של ימי "בין המצרים" הוא – ימי ששון ושמחה ומועדים טובים.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת פינחס, י"ט בתמוז ה'תשמ"ט

- התוועדויות תשמ"ט, עמ' 47-49 – תרגום מאידיש)

 ניצוצי רבי

סעודתא דדוד מלכא משיחא

מנהג הבעל-שם-טוב ותלמידיו להרבות נרות במוצאי שבת * מה למדים מחג הגאולה שחל מיד לאחר השבת? * נדרשת הכנה מיוחדת ל'מלווה מלכה', כדי שהמאכלים יהיו טריים * איזו תוספת חיות נגרמת על ידי הנאת עצם הלוז? * מלווה מלכה חסידי ממשיך התעוררות על כל השבוע

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

בשנת תשמ"ג חל י"ט כסלו ביום ראשון. בהתוועדות שהייתה באותו ערב הקדים הרבי ואמר ('התוועדויות תשמ"ג' כרך א' עמ' 630):

היום הראשון בשבוע מתחיל במוצאי שבת, שהרי כבר במוצאי שבת מבדילים בין יום השביעי לששת ימי המעשה, ואם-כן מובן שאז מתחיל כבר יום הראשון.

בהמשך למד מכך הוראה נפלאה – כהגדרת הרבי – אשר יש לממשה בחיי היום-יום:

כאשר יהודי נמצא במעמד ומצב של "שבת"... עלול הוא לחשוב שביכולתו להסתפק במצבו זה, ובוודאי שאינו צריך להתייגע ולשאוף לעלות למעלה מעלה יותר, שהרי לדעתו הוא במצב שבתי, כאשר אפילו אכילתו, שתייתו ושנתו הם ענייני מצווה, וכל-שכן וקל-וחומר תורתו ותפילתו.. ואם-כן למה עליו לשאוף עוד? על-כך קיימת ההוראה במוצאי שבת: גם אחרי שבת – עדיין יש צורך לגאולה.

עת רצון לבקשות הגאולה

אחדים ממכתביו הכלליים של הרבי נשאו את התאריך "מוצאי שבת קודש". בהערות מציין הרבי את תמצית מעלתו של מוצאי שבת, כדלקמן:

 "מוצאי שבת קודש" שאז מסדרים כדי ללוות את השבת (. .). וללוות – היינו שגם (הארת) השבת עם המלווים – וב'פרי עץ חיים' שער השבת פרק כד: שהוא סעודה דדוד מלכא. וב'סידור האריז"ל' בכוונת הבדלה ומוצאי שבת: ויאמר דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא. ובזמירות למוצאי שבת כמה וכמה בקשות לביאת אלי[הו] ומשיח.

כמו-כן מסיק הרבי בשיחה תורנית-הלכתית ('לקוטי שיחות' כרך לו עמ' סב) כי:

הטעם שסעודה זו היא "סעודת מלווה מלכה", שאז מלווים את השבת ביציאתו, כיוון שבסעודה זו הוא גמר "ברכת" השבת.

על הסעודה וזמן קיומה

בליל ד' דחג-הסוכות תשמ"ה ('תורת מנחם – התוועדויות תשמ"ה' כרך א, עמ' 268) מתבטא הרבי בין השאר:

מכיון שמדובר אודות סעודה חשובה – דרושה הכנה הראויה לשמה: "יסדר אדם שולחנו . . בכל מיני סידור הנהוגים אצלו בעריכת השולחן לסעודה גמורה" (שולחן ערוך אדמו"ר הזקן ריש סימן ש), וכן בישול והכנת המאכלים לסעודה, שהרי אם יאכל את המאכלים שנותרו מיום השבת (ממה שנתבשל בערב שבת) – לא יהיה בזה העילוי דמאכל טרי, ולכן נהגו ישראל ("מנהג ישראל תורה היא") לבשל ולהכין לסעודה זו (על-כל-פנים חלק חשוב ממנה) לאחרי הבדלה. ומזה מובן, שסעודה זו אינה מיד בהתחלת הלילה, כי אם לאחרי משך זמן.

"ידוע מעלת המאחר במוצאי-שבת-קודש", כתב הרבי בתשובה הלכתית משנת תשי"ח ('אגרות קודש' כרך יז עמ' קכד). ובשיחה משנת תש"נ מתבטא ('התוועדויות תש"נ' כרך א' עמ' 311) ש"מנהג חסידים להמשיך ("אריינצען") ענייני השבת . . משך זמן לאחרי-זה".

אולם לפועל, מציין הרבי ('אגרות קודש' שם):

מה שראיתי נוהגים כאן, בניו יורק לחכות לערך חמישים רגעים לאחרי השקיעה.. אלא שבבית הכנסת צריך להיות באופן שרוב הציבור יכולים לעמוד, ופשוט שזהו בהנוגע להידור אבל לא בהאסור על פי דין והרי גדולה שבת ששקולה כנגד כל המצוות.

סעודה שמחדשת את החיות

"וכידוע הסיפור איך שהבעל-שם-טוב ותלמידיו הרבו בנרות במוצאי-שבת-קודש" – כתב הרבי בי"ד במרחשוון תש"כ ('אגרות-קודש' כרך יט עמ' מא).

באותה איגרת, שנכתבה ל"כבוד המשתתפים בהתוועדות מלווה מלכה, סעודתא דדוד מלכא משיחא", פותח הרבי: "נעם לי לקבל מכתבם בהתוועדות האמורה בצירוף החלטתם הטובה בתלמוד תורה דרבים".

ומאחל בהמשך המכתב:

ויהי רצון, על-פי המובא באליה רבא אורח-חיים סימן ש' יתרון סעודה זו בהנאת עצם לוז, אשר ממנו יחיה האדם וכו' – אשר תתחדש החיות וההתלהבות בכל ענייני תורה ומצוות, וגם בחיי היום-יומיים.

במכתב משנת תשט"ו ('אגרות קודש' כרך יו"ד עמ' שא) משיב הרבי לשאלה שנשאל על-ידי הרה"ח ר' ישראל זוסמן דבורץ, מתושבי כפר חב"ד:

מ[ה] ש[כותב] שנהגו במי שיש לו יארצייט לעשות סעודת מלווה מלכה ולומדים אז בשיחות הק[דושות], הרי אף שלא שמעתי מנהג בכ[ל] ז[ה], אסיפת כמה מישראל ובפרט בהתוועדות שנלמדים בזה דברי תורה, ונוסף על זה גם סעודתא דדוד מלכא משיחא, וכנודע בכ[מה] מ[קומות] במכתבי כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות התוועדות בעריכת מלווה מלכה, הרי יישר חילם, וימשיכו ההתעוררות על כל השבוע כולה...

 ממעייני החסידות

פרשת פינחס

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (כה,יא)

פינחס הוא אליהו (ילקוט שמעוני)

"פינחס" – רומז לעבודת ה' מתוך מסירות נפש, שבה מתגלה עצם הנפש, בחינת 'יחידה'.

"הוא אליהו" – עבודה זו מקרבת את ביאתו של מבשר הגאולה, שאז יתגלה מהותו ועצמותו יתברך, בחינת 'יחיד'.

(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 344)

והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם (כה,יג)

החטא של בועל ארמית גורם לחידוש ושינוי הטבע, שהרי יהודי מוליד גוי ר"ל, ובכך מתבטלת המחיצה הטבעית בין ישראל לעמים. ומכיוון שפינחס ביטל חטא שיש בו משום שינוי הטבע, קיבל את שכרו מידה כנגד מידה, וניתנה לו כהונה בדרך של חידוש ושינוי הטבע, שהרי הוא לא היה ראוי לכך מצד עצמו, כפי שרש"י מפרש כאן.

(לקוטי שיחות כרך ח, עמ' 153)

* * *

אף משה רבנו הסיר את חרון אפו של מקום מעל ישראל (לאחר חטא העגל), ובכל-זאת לא זכה לשכר של "לו ולזרעו אחריו", ובניו לא ירשו את כבודו.

בטעם הדבר אומר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:

משה רבינו ביטל את הגזֵרה למעלה על-ידי תפילה, ובלשון החסידות – בדרך "המשכת אור". מכיוון שהתוצאות של עבודה זו הן בדרך כלל זמניות בלבד, שהרי כאשר האור מסתלק חוזר ה"מטה" למצבו הקודם, לכן היה גם השכר ארעי.

לעומת זה, פינחס פעל בדרך של 'העלאת המטה' – הוא החזיר את העם בתשובה על-ידי המעשה שעשה. כתוצאה מעבודה זו משתנה ה'מטה' עצמו, כך שאין סיבה שיחזור לקדמותו; והשכר היה מידה כנגד מידה, שכהונתו עברה גם לזרעו אחריו.

(לקוטי שיחות כרך יח, עמ' 344)

זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעני (כה,יד)

במקום שייחס את הצדיק לשבח ייחס את הרשע לגנאי (רש"י)

כנגד מה שטענו השבטים שזמרי עשה כאן מעשה חסד (בעבורם), ופינחס עשה מעשה אכזריות, באה התורה ומייחסת כאן את פינחס לאהרון איש החסד. ללמדנו, שפעולתו של פינחס, שנראתה כפעולה של גבורה, לא היתה אלא מעשה של חסד, פעולה שהביאה להצלת העם.

באותה מידה בקצה ההפוך לגמרי, "במקום" זה, מתואר זמרי כנשיא שבט שמעון, שעליו נאמר (ויחי מט) "כלי חמס מכורותיהם". לומר לך, כי למרות שעשה מה שעשה כדי להציל את בני שבטו מעונש מיתה (רש"י סוף פרשת בלק), היינו מעשה של חסד, הרי לאמיתו של דבר זו היתה פעולה אכזרית, שכן במקום להוכיח את בני שבטו על מעשיהם, הצטרף אליהם, וכך מנע מהם מלחזור בתשובה.

(לקוטי שיחות כרך ח עמ' 169)

לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו... אך בגורל יחלק את הארץ (כו,נד-נה)

גורל מורה על בחינה על-שכלית ועל-טבעית – "בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו" (משלי טז). ואילו "לרב תרבה... ולמעט תמעיט" רומז לבחינה הגיונית וטבעית. העובדה שבחלוקת הארץ היו שתי הבחינות יחד מלמדתנו, שאף בעבודת האדם יש לחתור למיזוג הטבע עם הלמעלה מהטבע.

כלומר: מצד אחד יש לעבוד ולפעול בדרך הטבע, ואין סומכים על הנס; אך עם זה חייבים לגלות שגם הטבע הוא הנהגה אלוקית, כשם שניסים הם הנהגה אלוקית. ובלשון החסידות: ש"הטבע עצמו הוא למעלה מן הטבע".

(שיחת ט"ו תמוז תשמ"ו. התוועדויות תשמ"ו כרך ד, עמ' 70)

אך בגורל יחלק את הארץ (כו,נה)

המשמעות של חלוקת הארץ, כפי שהיא בעבודת האדם לקונו, היא, שלכל יהודי ניתנה מצווה אחת השייכת לו במיוחד. וכמאמר רז"ל (שבת קיח) "אבוך במאי הווי זהיר טפי".

לכן נחלקה הארץ בגורל, שכן מבואר בחסידות כי האור הפרטי הזה, המאיר לנשמות פרטיות, הוא בבחינת "למעלה מטעם ודעת", "כך עלה במחשבה"; וגם הגורל הוא עניין על-שכלי, שלמעלה מטעם ודעת.

(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 346)

צו את בני-ישראל (כח,ב)

לפי שאמר משה יפקוד ה' איש על העדה... אמר לו הקב"ה: עד שאתה מפקדני על בניי, פקוד בניי עלי (ספרי)

משה ביקש "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה". כלומר, שיכירו תמיד שיש רועה ומנהיג לעולם, וכל ענייני העולם מונהגים בהשגחה פרטית – "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם". בהמשך לזה ציווה הקב"ה על הקרבת קרבן התמיד, המסמל את כללות הקרבנות, שכן עבודת הקרבנות מחזקת ומגבירה את התחושה שיש מנהיג לעולם.

(לקוטי שיחות כרך יב, עמ' 18)

ואמרת אלהם... ואמרת להם (כח,ב-ג)

"ואמרת אליהם" – קאי על בחינת המחשבה והדיבור שבקרבנות. מחשבה – עבודת התפילה (תפילה במקום קרבנות תקנום), שהיא עבודה שבלב; ודיבור – הדיבור בדיני והלכות הקרבן.

"ואמרת להם" – קאי על בחינת המעשה, הקרבת הקרבן בפועל.

(לקוטי תורה במדבר עמ' עה)

* * *

"ואמרת אליהם" – הקרבת הבהמה הגשמית. "ואמרת להם" – הקרבת הבהמה שבליבו של אדם, הנפש הבהמית. "זה האישה אשר תקריבו לה'" – יש להקריב את האש הזרה של הנפש הבהמית ולהפכה לאהבת הבורא.

(אור התורה במדבר עמ' א'צח)

את קרבני לחמי (כח,ב)

מדוע נמשלו הקרבנות ללחם? כי האוכל ממשיך ומוריד את חיות הנפש לתוך הגוף, וכמו-כן עבודת הקרבנות ממשיכה שפע אלוקי לעולמות.

(לקוטי תורה במדבר עמ' מא)

אִשֶׁה ריח ניחח לה' (כח,ח)

מפרש הרב המגיד ממזריטש:

"אִשֶׁה" – כאשר אדם עובד את ה' בחמימות ובהתלהבות, הרי זה "ריח ניחוח לה'".

(אור תורה במדבר עמ' נ)

ריח ניחוח לה' (כח,ח)

נחת-רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני (רש"י)

מדוע נאמר עניין זה אצל קרבנות דווקא? והרי כל מצווה גורמת נחת רוח למעלה.

אלא: כל המצוות מביאות גילוי אור בנשמה, ואין גילוי זה נראה וניכר בעולם. יתרה עליהם מצוות הקרבנות, שגרמה לירידת אש מן השמים, גילוי שנראה במוחש בעולם, על המזבח. זהו "ונעשה רצוני" – הקרבנות מגלים את הרצון העליון בעולם העשייה הגשמי.

משום כך אי-אפשר להקריב קרבנות אלא בבית-המקדש, שכן גילוי נעלה זה היה אפשרי רק במקדש.

(לקוטי תורה במדבר עמ' עה)

על עולת התמיד יעשה ונסכו (כח,טו)

אין ונסכו מוסב על השעיר, שאין נסכים לחטאת (רש"י)

קרבן חטאת מורה על עבודת התשובה, ואילו נסכי יין, המשמח אלוקים ואדם, רומז לשמחה. לכן אין נסכים לחטאת, שכן עבודת התשובה חייבת להיות מתוך מרירות, לא בשמחה (אמנם יש כאן שמחה, אבל זו שמחה פנימית, לא שמחה גלויה וניכרת).

(אור התורה במדבר עמ' א'קפז)

ביום השמיני עצרת תהיה לכם (כט,לה)

ואילו בשביעי של פסח כתיב (דברים טז) "עצרת לה' אלוקיך".

אומר כ"ק אדמו"ר הזקן:

כשיצאו בני-ישראל ממצרים, לפני קבלת התורה, לא היו מסוגלים לקלוט את הניסים הגדולים שנעשו להם (היינו הגילוי האלוקי שבניסים האלה); הגילוי לא האיר בהם אלא בבחינת 'קטנות'. לכן נאמר בשביעי של פסח "עצרת לה' אלוקיך". ואילו בחג הסוכות, שאז האיר הגילוי בנשמות-ישראל בבחינת גדלות, נאמר "עצרת תהיה לכם".

(לקוטי תורה ויקרא עמ' יג)

פר אחד איל אחד (כט,לו)

מדברי הרבי מהר"ש:

'שור' ו'עז' הם שני ציורים של הנפש הבהמית. שור – היינו שור תם ושור נגח. עז – היינו תוקף וחוצפה.

יש גם 'שור' ו'עז' בקדושה (הלעומת-זה של שור ועז שבנפש הבהמית), אך אינם 'סחורה מיוחלת'. זה אדם 'בעל ציפורניים', דוקרני.

ואילו 'פר' ו'איל' – אף שהם מאותו סוג בהמות של שור ועז – עומדים בדרגה נעלית יותר; מורגש בהם ה'אחד'.

זהו "פר אחד איל אחד".

(ספר השיחות ת"ש עמ' 53)

* * *

פר אחד איל אחד (כט,לו)

אלו כנגד ישראל... כבנים הנפטרים מאביהם, והוא אומר להם: קשה עלי פרידתכם, עכבו עוד יום אחד (רש"י)

לכאורה היה לו לומר "קשה עלי פרידתנו", ומהו "פרידתכם"?

אלא הפירוד בין ישראל לקב"ה, 'פרידתנו', אינו נובע אלא מ'פרידתכם'. שכן פירוד לבבות בין איש לרעהו מפריד ח"ו אף בין ישראל לאביהם שבשמים, כמאמר "ברכנו אבינו (רק כאשר) כולנו כאחד".

(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 433)

 פרקי אבות

"לא מצאתי לגוף טוב משתיקה"

כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. ולא המדרש עיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא

(פרק א משנה יז)

שלושת החלקים של המשנה מבארים את החיסרון של דיבור, והתנא מבאר את החיסרון בשלוש דרגות:

תחילה הוא אומר שאין דבר טוב משתיקה. מזה משמע שיש עוד טוב לגוף, אפילו כמו שתיקה, אבל לא יותר טוב משתיקה. בהמשך הוא אומר, "ולא המדרש עיקר אלא המעשה", היינו, שדיבור – "מדרש" – הוא למטה ממעשה, ובמילא – גם משתיקה (שהרי מעשה אינו טוב משתיקה). ובחלק השלישית אומר יתרה מזו – לא זו בלבד שדיבור אינו עיקר, אלא יש לו עוד חסרון אמיתי – שהריבוי בזה מביא לידי חטא.

בפשטות משמע (כמובא במפרשים), שבבבות הא' והג' מדובר בדיבור של דברי הרשות, והתנא מזהיר שיש להשתדל להמעיט בדיבור, כי "המרבה דברים מביא חטא", ולכן אין טוב יותר משתיקה; ואילו בבבא הב' מדובר בדיבור של מצווה ותורה, ועל זה אומר התנא, שהגם שיש בו צורך, לא זה העיקר, אלא התכלית היא – להביא את הדיבור במעשה בפועל.

ולא מובן:

א) מהו החילוק בין בבא הא' לבבא הג' – שבבבא הא' מבאר רק מעלת השתיקה, ובבבא הג' – גם אודות החיסרון של הדיבור?

ב) בנוגע לכל דברי הרשות – הרי ממה-נפשך: אם עושים אותם לשם שמים – הרי הם נעשים קדושה, ואם אינם לשם שמים – יש בהם לא רק החיסרון שיכולים להביא לידי איסור, אלא הם עצמם שלא כדבעי. וכן בדיבור: אם האדם מדבר בדברים הנוגעים לפרנסתו וכדומה, עניינים על-פי תורה – הרי הוא צריך לדבר בהם, וצריכים רק לדרוש ממנו לעשות זאת לשם שמים. ואם הוא דיבור שאין לאדם צורך בו, ויכול להתקיים גם בלעדיו – הרי דיבור זה לא רק "מביא חטא", אלא זה איסור: "ודיברת בם ולא בדברים אחרים"!

יש לבאר זאת:

לכל לראש נאמר "ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה", גוף כפשוטו וגוף של העולם. העבודה ב'גוף' יכולה להיות בשני אופנים: א) העולם תופס מקום אצלו, אבל העיקר הוא אלוקות (יחודא תתאה), גילוי בחינת הדיבור; או ב) למעלה מהעולם לגמרי (יחודא עילאה). ועל זה אומר "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה". יש זמנים שבהם זקוקים לאופן הא' שבעבודה (ובפרט – בעלי עסק), ואז הרי זו היא עיקר העבודה. אבל בשביל הגוף, אין דבר טוב יותר משתיקה – ביטול הגוף.

אמנם, כל זה הוא בנוגע לטוב ובנוגע לגוף. אבל העיקר הוא – דירה בתחתונים, עולם העשייה, ועניין זה בא בעיקרו על-ידי עניינים של עשייה בפועל – "לא המדרש עיקר אלא המעשה", ובתורה – הרי זה גליא דתורה.

ומסיים, "וכל המרבה דברים מביא חטא": הגם שהמעשה הוא העיקר, מכל-מקום, אם הוא מרבה דברים (וגילוי), שעומד בתנועה של התפשטות כו' – מביא חטא, (מלשון) חסרון, שחסר בזה גילוי העצמות, ולכן מוכרח להיות הביטול שבא על-ידי עבודת התפלה, ובתורה – על-ידי לימוד פנימיות התורה.

(תורת מנחם כרך כה, עמ' 259,265)

 הזמן גרמא

שמחה המותרת

חכמה ושמחה

הרבי [=רבינו הזקן] אמר: קיבלתי מהסבא – מורנו הבעל שם טוב נ"ע – ששטות, לא רק רוח שטות אלא שטות, מה שאנשים קוראים אדם לא-חכם; עצבות, והרגש מעלת עצמו – הם אצל חסידים עבירות מהתורה.

חכמה, מה שאנשים קוראים חכם; שמחה – על-ידי שמוצאים בכל דבר את הטוב שמשמח, וזריזות במתינות – הן אצל חסידים מצוות מהתורה.

(ספר השיחות קייץ ה'ש"ת ע' 52)

מעבירה באונס לא צריך לשמוח

הרב מבאַרדיטשוב ציווה לתלמידיו שלא יחבשו כובע עם קאַזיראָק [=מצחייה], מפני שכשמביטים השמימה זו סגולה ליראת שמים, שכך הוא דרך כל ישראל שהוא מביט השמימה ומתוך כך נזכר על השם יתברך, וקאַזיראָק מונע מזה, על כן ציווה שלא יחבשו עם קאַזיראָק.

פעם אחת יצאה גזירה מהמלך ניקאָלאַי שיחבשו כובעים רק בקאַזיראָק.

...מה היו עושים, כשהיו הולכים בחוץ היו הולכים בכובע עם קאַזיראָק והיו מחביאים השטריימלאך, וכשהיו באים למקום שלא היו יראים היו לובשים השטריימלאך.

גם בבאַרדיטשוב, כאשר יצאה הפקודה לבשו כובעים עם קאַזיראָק. פעם פגש הרב מבאַרדיטשוב חסיד שהיה חובש כובע עם קאַזיראָק, והיה החסיד שמח מזה. אמר לו אקשה לך קושיא, מפני מה באמצע התוכחה כתיב "תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה כו'", מקודם תוכחה ואחר-כך תוכחה: לומר, שאפילו אם נוטים מדרך הישר ח"ו מחמת אונס, אבל שמחה אין צריך להיות מזה.

(ספר השיחות תר"פ-תרפ"ז, שמח"ת תרפ"ו,  ע' 97)

להתחיל לשמוח כמו בזמן העתיד לבוא

איתא בספרים שחודשי תמוז ואב מחודשי הקיץ היו צריכים להיות זמן שמחה, להיותם לאחרי זמן מתן תורתנו, אלא שמצד ענייני החטאים גרמו שבחודשים אלה יהיו "צום הרביעי וצום החמישי".

וכיוון שהכוונה בכל עניין של קלקול היא שעל-ידי תיקון הקלקול יתוסף עילוי גדול יותר, באופן של "כפליים לתושייה", כמו בלוחות שניות שלאחרי חטא העגל – הרי מובן שלעתיד לבוא יהיו חדשי תמוז ואב זמן שמחה, ושמחה גדולה ביותר.

ואחת ההכנות לזה, שכאשר נמצאים בזמן הגלות, שזוהי הדרך שבה הולכים מבית שני, שלא נתקיים לעד, להיותו בידי אדם, לבית שלישי, שיהיה קיים, לעד כיוון שיהיה בניין בידי שמים, והרי אני מאמין שיבוא בכל שעה – עושים כבר עניין של שמחה [שמחה של מצווה בכלל, ובפרט התוועדות של שמחה לחיזוק היהדות] בתקופת תמוז ואב – כפי שנפעל על-ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר לקבוע את ימי י"ב-י"ג תמוז לימי שמחה – וזו ההכנה לגאולה, וייתן השם יתברך שתהיה הגאולה למטה מעשרה טפחים על-ידי משיח צדקנו במהרה בימינו, בשנה זו ממש.

)שיחת יום ג' פ' פינחס,  י"ב תמוז ה'תשי"ד.  תורת מנחם-התוועדויות (יב) תשי"ד חלק שלישי ע' 115)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת-קודש פרשת פינחס1
כ"א בתמוז

בשבתות של בין-המצרים יש להישמר מעניינים של חשש אבלות, יותר מאשר בשאר שבתות השנה, כדי שלא לתת מקום לחשש אבלות בשבת2.

הפטרה: "דברי ירמיהו" (ירמיהו א,א – ב,ג), הנדפסת בחומשים בסוף פרשת מטות.

פרקי-אבות – פרק א.

_______________________

1)     ברוב המקורות הישנים (כמו: סה"מ תרס"ג ח"ב, תרס"ט, עת"ר, אעת"ר, עטר"ת, המשך תרס"ו, המשך תער"ב, סה"מ תרפ"ז, תש"ב, היום יום, לקוטי שיחות א-ד. וראה גם חי"ג עמ' 256 הע' 1. חכ"ג עמ' 397 בגוף המכתב) – 'פנחס' חסר יו"ד. במענה משנת תשכ"ב (אג"ק חכ"א עמ' עח) לשאלת הרב הנמען מדוע כתב הרבי את שמו חסר, הביא הרבי את דברי מהרש"ל, "דרובן כותבין חסר", והוסיף: "(כנראה הכוונה במקום שאינו נוגע לדין). וכן הוא בש"ס בשמות דרבי פנחס בן יאיר וכיו"ב". לראשונה מופיע 'פינחס' מלא בלקוטי שיחות חי"ג עמ' 93, ושם בהערה 1 ציין הרבי מקורות לזה. להלן הערה מחלק ח"י עמ' 318: 4) "מלא –  ראה בית שמואל הל' גיטין, שמות אנשים. שי למורה שם. ובטיב גיטין שם. ועוד. וראה בעניין פינחס מלא בזוהר חלק ג (נז,ב. ריג,ב. רכ,א. רלו,ב) מנחת שי ריש פרשתנו...".

בשיחת ש"פ בלק תשט"ז סכ"ד ('תורת מנחם – התוועדויות' חי"ז עמ' 97) הסביר הרבי, שהעניין ד'מלא' הוא על-דרך מה שכתוב "אלה תולדות פרץ" תולדות מלא, ששייך למשיח, שאז יהיה באופן כפי ש"עולם על מילואו נברא", עיי"ש. ואולי זו הסיבה שהרבי (החל מהשיחה דחי"ג הנ"ל) דייק לכתוב תמיד בשיחותיו באופן זה. וראה גם תורת מנחם ח"א עמ' 144.

2)     לקוטי-שיחות כרך ד עמ' 1091. ומציין לחגיגה (יח, סע"א) – שגם איסור התירו שם מטעם כעין זה. והיו שנים שבהן הקפיד הרבי להתוועד בכל אחת משבתות בין-המצרים. והנה בהלכות אבל (שו"ע יו"ד סי' ת) נפסק שיש אבלות בשבת, ורק אבלות דפרהסיא אסורה אז. על-כן אין לתמוה על שלמנהגנו אין מברכים שהחיינו בשבת שבין המצרים, שהרי אין זה 'בפרהסיא'. אמנם בכמה שיחות הלשון היא שבשבת "אין בכלל אבילות":

         *     לקו"ש ח"ב, 358 - מש"פ מטו"מ תשט"ו. (ההנחה –  תו"מ יד, 223) אין עצבות, וכדי למנוע כל ספק, צ"ל בשמחה יתירה, כסעודת שלמה בשעתו.

*    לקו"ש ח"ד, 1090 ('שערי המועדים - תמוז' סי' מה. ראה תו"מ ח"כ עמ' 195 וש"נ לעוד שיחות) "אין בה אבילות".

*    תורת מנחם חכ"ג עמ' 201 – שכל ענייני בין המצרים אינם שייכים בשבת.

*     סה"ש תש"נ ח"ב עמ' 566 ששבת הו"ע הקדמת רפואה למכה, כי שבת שייכת לגאולה.

ולכאורה כל זה הוא רק מצד העניין הרוחני של ש"ק, ועל-דרך האמור בלקוטי-שיחות ח"כ, ס"ע 354 מס' פלח הרימון בשם אדה"ז, שלפני נשמות הגבוהות כרשב"י לא היה חורבן, ואעפ"כ [כמו שבלקו"ש ח"ה, עמ' 149 בהערה מזכיר הרבי שאעפ"כ נחבא הרשב"י במערה] חייבים הם בכל דיני האבילות דבין המצרים.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)