המצווה המרכזית של ראש-השנה, 'מצוות היום', היא תקיעת שופר. על מצווה זו אומר הרמב"ם: "אף-על-פי שתקיעת שופר בראש-השנה גזרת הכתוב, רמז יש בו, כלומר, עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה".

בדבריו אלה מלמדנו הרמב"ם שבתקיעת שופר שני עניינים: א) עניין שלמעלה מהשגתו של האדם – "גזרת הכתוב"; ב) עניין שניתן להבנה ולתפיסה על-ידי האדם - ההתעוררות לתשובה שיוצר קול השופר.

נקודה על-שכלית

ראש-השנה הוא יום כללי ומרכזי, שעליו נאמר "זה היום תחילת מעשיך". ביום הזה הבריאה מתחדשת, וכאילו נבראת מחדש. ההתחדשות הזאת מקיפה את כל העולמות, העליונים והתחתונים. על-כן קשורים ענייני ראש-השנה לעצם כוונת הבריאה.

שני העניינים הנזכרים לעיל במצוות שופר מקבילים לשני עניינים דומים בכוונת הבריאה. כשם שבתקיעת שופר יש נקודה על-שכלית, שלמעלה מתפיסת האדם, ונקודה שניתנת להבנה, כך גם בתכלית הבריאה קיימים שני עניינים אלה.

למה נתאווה?

חז"ל אומרים, שכוונת הבריאה היא – "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". מדוע נתאווה לכך הקב"ה? – על זה אין תשובה. רבנו הזקן אמר על כך, שחז"ל משתמשים בכוונה בביטוי "נתאווה", משום ש"על תאווה אין שואלים קושיות". ביטוי זה משמעותו אפוא, ש'תאוותו' של הקב"ה לברוא את העולם אינה יכולה להיות מובנת ונתפסת על-ידי יצור נברא כלשהו, אלא זו 'תאווה' שלמעלה מטעם ודעת.

ובכל-זאת, אף שאיננו מבינים מדוע נתאווה לכך הקב"ה, הרי אנו יודעים ומבינים מה הוא הדבר שבו הקב"ה חפץ: רצונו הוא שהעולם הזה התחתון, שמעצם בריאתו מסתיר את האור האלוקי, יהיה 'דירה' ומשכן לו יתברך.

רמז כפול

גם במצוות תקיעת שופר יש נקודה שהיא למעלה מכל הבנה – "גזרת הכתוב". אין פירוש הדבר שבעצם יש למצווה טעם והסבר, ומסיבה כלשהי לא נתגלה לנו; אלא הכוונה היא שתקיעת שופר, בעצם מהותה, היא גזרת הכתוב שלמעלה מכל טעם ונימוק. כך רוצה הקב"ה, רצון שלמעלה מכל טעם והסבר.

ועם זה יש בתקיעת שופר גם "רמז" לעבודת התשובה, על שני היבטיה – 'סור מרע' ו'עשה טוב'. השופר מעורר את האדם: "עורו ישנים משנתכם", רמז ל'סור מרע', וכמו-כן הוא קורא: "וחזרו בתשובה", רמז ל'עשה טוב'. שני ההיבטים הללו בתקיעת שופר מקבילים לשני ההיבטים בכוונת הבריאה, ועל-ידי כך מתחדשת מלכותו של הקב"ה על העולם.

(לקוטי שיחות כרך יד, עמ' 123)