נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1189 - כל המדורים ברצף
	"הסתכל בשלושה דברים"
	חז"ל קבעו לבקש ולתבוע
	כפר חב"ד
	חיבור השמות 'ישראל' ו'ארי' לייב'
	פרשת אחרי-קדושים
	"חלק לעולם הבא"
	"וספרתם לכם"
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1189, ערב שבת-קודש פרשת אחרי-קדושים, ט' באייר ה'תשע"ז (05.05.2017)

  דבר מלכות

"הסתכל בשלושה דברים"

דבר פלא במילה "גאולה": היא מורכבת מאותן אותיות של "גולה", אלא שבתוספת אל"ף – אלופו של עולם * ולכאורה: הייתכן שהגאולה העתידה – על כל מעלותיה, גילוייה וחידושיה הצפויים – אינה אלא אותה "גולה" עצמה (בתוספת אל"ף)?! * ביאור הדברים על-פי הוראת המשנה בפרקי אבות של שבוע זה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בקשר עם המדובר לאחרונה¹ אודות הגאולה האמיתית והשלימה, שמחכים לה בכל יום, ומקווים שתבוא בכל יום – כפסק-דין בהלכה שהנודר שלא ישתה יין ביום שיבוא המשיח, אסור לו לשתות יין לעולם² – ואודות הפעולות שצריך כל יהודי לעשות כדי להביא את הגאולה – מתאים להתעכב ולבאר את תוכן עניין הגאולה, ובזה יקל להבין (מה צריך להיות תוכן) העבודה הנדרשת בכדי להביא את הגאולה, וכיצד יש להתכונן למצב הגאולה.

תוכנו של כל דבר מתבטא בשמו³. כן הוא גם בנוגע להגאולה – יכולים אנו לקבל מושג מתוכנה על-ידי התבוננות בפירוש שמה – "גאולה".

עניין הגאולה מצויין בתורה בביטויים שונים. החל מד' הלשונות של גאולה⁴ בכתוב⁵: "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי", והלשון החמישי – "והבאתי"⁶. ואף-על-פי שכוונת כל לשונות אלו הוא התוכן הכללי דיציאה מגלות, ישנו עילוי בלשון "גאולה"; ויש לומר שבגלל מעלה זו נקראת (כל גאולה, ובמיוחד – ) גאולה האמיתית והשלימה (בפי כל ישראל) בשם "גאולה"⁷ (סתם)⁸ [דווקא הגאולה האחרונה היא הגאולה האמיתית והשלימה (בה"א הידיעה)], כיוון שמילה זו (גאולה) מבטאת את התוכן דגאולה האמיתית והשלימה.

ב. במילה "גאולה" רואים אנו דבר פלא: תיבת "גאולה" היא אותן אותיות דתיבת "גולה" (גלות) אלא בתוספת אל"ף!

וכדאיתא במדרש⁹ שבמילה "גולה" ("וגולה על ראשה"¹⁰) ישנם שני פירושים: "תרין אמוראין, חד אמר גולה (לשון גלות) וחד אמר גאולה". וידוע הביאור בזה, ש"תוספת האלף שעל-ידו נעשה מבחינת גולה בחינת גאולה"¹¹ קאי על האל"ף ד"אלופו של עולם", ועל-ידי העבודה דבני ישראל בגלות "להכניס" (להמשיך ולגלות) את האל"ף, של אלופו של עולם בגלות¹², נעשה מ"גולה" "גאולה".

ולכאורה אינו מובן: גאולה היא היפך הגמור מגלות. ואם כן, הייתכן ש(תיבת) גאולה כוללת בתוכה את תיבת "גולה" (גלות), ויתירה מזה: גאולה מורכבת (ונעשית) דווקא מ(תיבת) גולה, עד שרוב האותיות ד"גאולה" הינן בעצם "גולה"¹³, וההוספה היא רק אות אל"ף יחידה; וגם ראש התיבה¹⁴ (דגאולה) נשאר הגימ"ל ד"גולה"?!

ג. ויש לומר הביאור בזה:

גאולה אין פירושה, שעל-ידי היציאה מגלות מזניחים את החיים, הפעולות והעולם שהיה (קודם) בגלות. אדרבה: גאולה פירושה, שהמציאות שהיתה קודם משועבדת בגלות נעשית (לא בטלה חס ושלום, אלא) משוחררת.

והמעלה ושלימות דגאולה האמיתית והשלימה היא, שהכל משתחרר. אין שום עניינים שנשארים חס ושלום "אבודים" בגלות, לא יותירו בגלות שום עניין. אפילו ה"נידחים" וה"אובדים" (שנקראים כך בתורת אמת¹⁵) – ייגאלו. הגאולה תהיה גאולה אמיתית ושלימה בכמות ובאיכות בכל הדברים, מהכלל גדול שבהם עד הפרט שבפרט שבהם: כל יהודי וכל בני ישראל – "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"¹⁶, וגם חלקם בעולם – "כספם וזהבם איתם"¹⁷, עם כל פעולותיהם והישגיהם בגלות. הגאולה תשחרר כל אדם ואת כל בני האדם (גם אומות העולם) וכל ענייני העולם, וכל אחד ואחד בפרט עם כל ענייניו.

כל העניינים (החיוביים) בגלות נשארים גם הלאה, אלא שיתבטל מצבם הגלותי: שיבטל ההעלם והסתר המכסה על מציאותם האמיתית והפנימית¹⁸, והשיעבוד לדרכי הטבע וגשמיות העולם המשתלשל מזה.

וכפסק דין הרמב"ם¹⁹: "אל יעלה על הלב שבימות המשיח ייבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג... אמרו²⁰ חכמים²¹ אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד", החידוש אז יהיה – ש"ויחזרו כולם לדת האמת"²², "ויתקן (משיח) העולם כולו לעבוד את ה' ביחד שנאמר²³ כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד"²⁴.

על-פי זה מובן מדוע תיבת "גאולה" כוללת את תיבת "גולה", אבל – בתוספת אל"ף: הגאולה אינה מבטלת ה(עבודה ב)גלות, אדרבה: הגאולה עניינה להעלות את ה(חיים ב)"גולה" (על-ידי שחרור כל העניינים מהגלות) ומזה גופא לעשות "גאולה" – על-ידי זה שמגלים בכל העניינים ד"גולה" את האל"ף דאלופו של עולם – מסירים את ההעלם והסתר בענייני הגלות המכסים על מציאותה ותכליתה האמיתית, מגלים את האלופו של עולם שבזה – התכלית דכל ענייני הגלות שבשבילה נבראו על-ידי הקב"ה – כך שמ"גולה" נעשה "גאולה".

גאולה היא גילוי האל"ף (דאלופו של עולם) ב"גולה" – גילוי האמת והפנימיות בזמן הגלות; גילוי האלוקות בכל ענייני העולם – כפי שכל זה מגלה את "כבודו" של הקב"ה ("וכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו"²⁵) – של אלופו של עולם.

ד. האמור לעיל הוא הסברה איך "גאולה" כוללת בתוכה "גולה", כיוון שהכוונה היא שהגאולה תגביה (גם) את הגלות. אבל צריך ביאור: מדוע (העלייה דגולה) הוא עניין כזה עיקרי בגאולה, עד שזהו תוכן שמה "גאולה" (גולה בתוספת אל"ף), כידוע ששם מורה על מהות הדבר³?

ויתירה מזה: המעלה דגאולה אינה רק בעליית ענייני הגלות וענייני העולם, אלא שבגאולה (בתקופה השנייה²⁶ – לאחרי התקופה הראשונה שאודותיה מדובר ברמב"ם ז"ל) יתחדשו עניינים חדשים, חדשים ביותר בשינוי מנהגו של עולם (עד העניין העיקרי ויסודי דתחיית המתים²⁷, שהוא חידוש במעשה בראשית). אם כן הייתכן שהמצב דלעתיד לבוא כולו (גם מה שלמעלה מעולם וגלות – בתקופה שנייה) נקרא בשם כללי: "גאולה" – "גולה" בתוספת אל"ף?!

ומזה מובן, שכללות הגאולה – גם העניינים הנעלים שבה – קשורה עם העבודה דהכנסת האל"ף דאלופו של עולם ב"גולה". עד שזה פועל את הגאולה (כפי שתיבת "גאולה" מורכבת מאותיות "גולה" בתוספת אל"ף), וכל ענייני גאולה נמשכים ומרימים את ה"גולה", כדלקמן.

ה. הביאור בזה יובן על-פי המשנה הראשונה בפרק דשבת זו, פרק שלישי דפרקי-אבות: "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה", ואחר-כך ממשיכה המשנה למנות את ה"שלושה דברים" – "דע מאין באת, ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו'".

נשאלת השאלה – מניינא למה לי²⁸: מה נוגע לכאן המספר שישנם "שלושה דברים"? ואף אם המספר נוגע, מדוע צריכה המשנה לפרש זאת, כל אחד ואחד יכול הרי לספור בהמשך המשנה שהיא מונה שלושה דברים?

ויש לומר אחד הביאורים בזה:

דברי המשנה "הסתכל בשלושה דברים" [כידוע שלשון המשנה היא "דבר קצר וכולל עניינים רבים"²⁹] אין כוונתם רק לשלושת הדברים הנמנים בהמשך המשנה, אלא גם לעניין "שלושה דברים" בכלל; המשנה נותנת הוראה: "הסתכל בשלושה דברים" – אדם צריך להסתכל (הסתכלות בעיון) ב"שלושה דברים"³⁰, ועל-ידי זה "אין אתה בא לידי עבירה":

אדם יכול לחשוב שצריכים להיות אצלו רק שני עניינים: הוא עצמו והקב"ה כביכול שאותו הוא עובד, "אני נבראתי לשמש את קוני"³¹.

אומרת המשנה – "הסתכל בשלושה דברים": אדם צריך להתבונן (להסתכל) ולראות (שישנם) "שלושה דברים": נוסף על מציאותו ("אני") ומציאות הקב"ה ("קוני") כביכול – ישנו דבר שלישי: מציאות העולם שנברא על-ידי הקב"ה, ושעל-ידו משמש יהודי את קונו³².

תכלית³³ בריאת העולם וירידת הנשמה למטה בגוף גשמי בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו היא – למלאות את הכוונה ד"נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"³⁴, שיהודי על-ידי עבודתו יברר ויזכך את גופו ונפשו החיונית וגשמיות וחומריות העולם, ולעשות מכל זה דירה להקב"ה.

ואת זה הוא פועל על-ידי עבודתו בגוף למטה בקיום התורה ומצוות, ש(רוב) המצוות נתלבשו בדברים גשמיים³⁵, ועל-ידי קיום מצווה עם דבר גשמי מבררים ומזככים את הדבר הגשמי ועושים ממנו כלי לאלוקות. על דרך מצוות צדקה [ש"שקולה כנגד כל המצוות"³⁶, "עיקר המצוות מעשיות ועולה על כולנה"³⁷] – שיהודי לוקח "מיגיע כפיו"³⁷ מכספו הגשמי שהוא הרוויח, ו"נותן חיי נפשו לה'"³⁷. ועל דרך זה בכל המצוות.

והעניין השלישי ("הסתכל בשלושה דברים") לעשות דירה בתחתונים – הוא (לא עניין צדדי, אלא אדרבה: זה) נוגע לשלימות השניים (כביכול): הקב"ה והאדם העובד, כיוון ש"נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך בתחתונים", ו"זה כל האדם ותכלית בריאתו וירידתו לעולם הזה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"³⁸.

ועד כדי כך נוגע זה להאדם ("שיסתכל בשלושה דברים") – שבשביל זה היתה ירידת נשמתו למטה על-ידי הקב"ה: למרות גודל עילוי הנשמה למעלה, "נשמה³⁹ שנתת בי טהורה היא"⁴⁰ ואין שם מקום להיפך הטהרה, שלח אותה הקב"ה למטה, "אתה³⁹ בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי", עד בעולם העשייה הגשמית, שבו ישנו "את החיים ואת הטוב"⁴¹, וגם את הדרך השנייה של היפך הטהרה (עד שהנשמה צריכה שם לשמירה, "ואתה³⁹ משמרה בקרבי"⁴²) – בכדי למלאות את הכוונה דעשיית דירה בתחתונים.

דלכאורה: ירידת הנשמה בגוף היא היפך הנהגתו הרגילה של הקב"ה, שהוא מקור ותכלית הטוב והחסד, ומטבע הטוב להטיב⁴³, ומצד החסד והטוב היה צריך להיות תמיד עליות, וכאן לוקח הקב"ה נשמה ומורידה למטה, "ירידה גדולה ובחינת גלות ממש"⁴⁴, "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא"⁴⁵!

ומזה מובן גודל העילוי (והחסד) בעבודת ועשיית דירה בתחתונים, שבעבור זה כדאי להוריד את הנשמה למטה, לא בשביל הנשמה עצמה ("כי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל"³⁷), אלא כדי לתקן את הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם, בכדי לעשות דירה בתחתונים. כיוון שעל ידי הירידה ועבודת הנשמה למטה לעשות דירה בתחתונים, נפעל עניין נעלה יותר מעבודת הנשמה עצמה למעלה – הגילוי דעצמותו יתברך⁴⁶ בתחתונים.

עד שהעילוי נמשך ונפעל גם בנשמה (שירדה למטה), שנוסף על כך שהנשמה מגיעה לדרגא נעלית יותר (שלמעלה ממקום שמשם ירדה), גילוי תוקף הנשמה, מקבלת הנשמה גם שייכות לגילוי עצמותו יתברך שנפעל על-ידי (עבודת הנשמה למטה בעשיית) הדירה בתחתונים⁴⁷.

על-פי זה מובנת הוראת המשנה "הסתכל בשלושה דברים": מבלי הבט על גודל העילוי דנשמתו של יהודי, "חלק אלוקה ממעל ממש"⁴⁸, צריך תוכן עבודתו להיות, שנוסף לזה שעושה מעצמו "דירה" להקב"ה על-ידי גילוי נשמתו בגופו הגשמי (העילוי בהנשמה שבא על-ידי זה) – צריך גם להסתכל "בשלושה דברים", ויעשה דירה לו יתברך בתחתונים דעולם, שהעולם עצמו נעשה דירה להקב"ה.

ועל-ידי זה מגיע גם האדם עצמו לשלימות (כיוון ש"זה כל האדם ותכלית בריאתו כו'"), ואף-על-פי שלגביו הרי זו ירידה (בחיצוניות ו)לפי שעה, הרי דווקא על-ידי זה נפעל העילוי בו עצמו – ש"אין אתה בא לידי עבירה": על-ידי עבודתו בעשיית דירה בתחתונים (הסתכל בשלושה דברים), "אין אתה בא לידי עבירה", אפילו לא "לידי", האפשרויות לעשות עבירה.

ו. על-פי הנ"ל יובן גם העניין ד"גאולה" אותיות גולה בתוספת אל"ף:

גאולה (אינה מבטלת את ה"גולה", אלא) כוללת בתוכה את ה"גולה", ואדרבה: היא מעלה את הגולה על-ידי שמכניסה ומגלה בה את אלופו של עולם – כיוון שהכוונה היא לעשות דירה לו יתברך בתחתונים, כולל כפי שהתחתונים נמצאים בגלות, לגלות את אלופו של עולם בתחתונים במצבם כפי שהם נמצאים בגלות.

ואדרבה: זהו תוכן ומהות הגאולה [גם ענייני הגאולה שלמעלה מגלות, השינוי במנהגו של עולם, על דרך תחיית המתים⁴⁹] – "גילוי אור אין-סוף ברוך-הוא בעולם הזה הגשמי"⁵⁰, עד שנעשה דירה לו יתברך בתחתונים, לו לעצמותו⁵¹.

ולכן תלוי עניין הגאולה ב"מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"⁵⁰ (גולה), העבודה דהכנסת האל"ף (אלופו של עולם) בגולה, עד שעל-ידי זה נעשית גאולה [רוב האותיות וראש תיבת גאולה הוא – "גולה", כנ"ל סעיף ב'].

זאת אומרת: נוסף לזה שה(עלייה הגדולה דה)גאולה באה על-ידי הירידה בגלות [על דרך גילוי תוקף אור הנשמה על-ידי ירידתה למטה], נעשית גאולה מ"גולה" (בתוספת אל"ף) עצמה⁵² – הדירה לעצמותו נפעלת בתחתונים עצמם [על דרך העילוי שנפעל בנשמה על-ידי הדירה בתחתונים]⁵³.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת אחרי-קדושים, י"ג באייר ה'תנש"א;

התוועדויות תנש"א כרך ג עמ' 177-182 – תרגום מיידיש)

__________________________

1)    שיחות: כ"ח ניסן. ש"פ שמיני. ש"פ תזו"מ.

2)    רמב"ם הל' נזירות  פ"ד הי"א.

3)    ראה שעהיוה"א פ"א. וראה בארוכה בזה תשובות וביאורים (קה"ת, תשל"ד) ס"א*. לקו"ש ח"ו ס"ע 35 ואילך, ובהערות שם. וש"נ.

*) אגרות קודש כ"ק אדמו"ר ח"א ס"ע רפח ואילך. המו"ל.

4)    שהם גם ד' לשונות של גאולה העתידה (ראה ירושלמי פסחים פ"י ה"א. ד"ה והיה אור הלבנה תרנ"ד. ד"ה לכן אמור לבנ"י תרנ"ח. תרע"ח. וראה ספר הליקוטים – דא"ח צ"צ ערך גאולה ס"ג. וש"נ). וראה גם בחיי וארא ו,ח.

5)    וארא ו,ו-ז.

6)    שם,ח.

7)    דאף שכל גאולה (גם גאולה פרטית שאינו "גאולה דגלות... אלא שיגאלנו מן הצרות כו' ") "שם גאולה עלה" (מגילה יז,ב ובפרש"י) – הרי זה חידוש, ומובן (מזה גופא) שעיקר שם גאולה הוא בנוגע ל"גאולה דגלות" (ששלימותה תהיה בגאולה האמיתית והשלימה). וכפשטות דברי רבא בגמרא מגילה שם: גאולה בשביעית... מתוך שעתידין ליגאל בשביעית לפיכך קבעוה בשביעית. ורק אח"כ מבאר ש"מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא".

8)    וכלשון ניגון (חב"ד) הידוע: זאל שוין זיין די גאולה [כפי שניגנו לפני שיחה זו]. ועוד לשונות וניגונים כיו"ב – ע"פ מנהג ישראל.

9)    ויק"ר ס"פ אמור (ספל"ב). שהש"ר פ"ד,ז. קה"ר רפ"ד.

10)  זכריה ד,ב.

11)  לקו"ת בהעלותך לה,ג. וראה גם אוה"ת בא עמ' רעג. בהעלותך ס"ע תכג ואילך. נ"ך עמ' תקי. המשך מים רבים תרל"ו פקל"ד.

12)  שהרי "בכל מקום שגלו שכינה עמהן... גלו לבבל שכינה עמהן" (מגילה כט, א) – כפירוש הא' (במדרש שם) ב"וגולה על ראשה", ש"גלה לבבל וגלתה שכינה עמהן", "דהיינו מה שהאלקות הוא מוסתר והעולם נראה יש ודבר נפרד כו'" (לקו"ת שם, א).

13)  וגם לא נשתנה הצירוף (סדר האותיות) של "גולה".

14)  להעיר ש"לשון נוטריקון מן התורה" (שבת קה,א).

15)  ישעיהו כז,יג. וראה לקו"ת דרושי ר"ה ס, א. ובכ"מ. סה"מ אידיש עמ' 78 ואילך.

16)  כמ"ש ביצי"מ (ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו)) – בא י,ט.

17)  ישעיהו ס,ט.

18)  ראה הערה 12.

19)  הל' מלכים פי"ב ה"א. וראה עבוה"ק ח"ב פל"ח.

20)  שם ה"ב.

21)  ברכות לד,ב. וש"נ.

22)  שם ה"א.

23)  צפניה ג,ט.

24)  רמב"ם שם פי"א ה"ד.

25)  אבות ספ"ו.

26)  ראה "דבר מלכות" – חידושים וביאורים בהל' מלכים (קה"ת תנש"א) סימן ג (מלקו"ש חכ"ז עמ' 191 ואילך). סימן ד (מהדרן על הרמב"ם – נאמר יו"ד שבט תשמ"ז). וראה גם הדרן על הרמב"ם (משיחת ש"פ חיי שרה) ה'תנש"א. ועוד.

27)  אחד מי"ג העיקרים (פיה"מ להרמב"ם סנהדרין פ' חלק יסוד הי"ג). ועד שהכופר בזה אין לו חלק לעוה"ב (סנהדרין ר"פ חלק. רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ו).

28)  לשון הש"ס – שבת עג, ריש ע"ב. וש"נ.

29)  הקדמה לפיה"מ להרמב"ם (ד"ה אח"כ ראה להסתפק).

30)  וכיוון שלשון המשנה הוא "דבר קצר (וכולל עניינים רבים") – אין צריך לפרש מה הם ה"שלושה דברים".

31)  משנה וברייתא סוף קידושין.

32)  ראה גם שיחת ש"פ אחו"ק תשמ"ח ס"ט (ס' השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 435). ש"פ אמור תשמ"ט ס"ו (ס' השיחות תשמ"ט ח"ב ס"ע 439 ואילך). ש"פ אחו"ק תש"נ ס"ז.

33)  בהבא להלן – ראה  בארוכה תניא פל"ו ואילך. ובכ"מ.

34)  ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו.

35)  ראה גם תניא פ"ד (ח,ב). אגה"ק ס"י (קיד, סע"ב ואילך).

36)  ב"ב ט,א.

37)  תניא פל"ז (מח,ב).

38)  שם (מט, סע"א).

39)  נוסח ברכות השחר.

40)  ראה לקו"ת בחוקותי מו. סע"ד ואילך. ר"פ דברים. ובכ"מ.

41)  ניצבים ל,טו.

42)  ראה לקו"ת דברים שם. אוה"ת שמות (כרך ז') עמ' ב'תקיח.

43)  עמק המלך שער שעשועי המלך רפ"א. שעהיוה"א פ"ד. שומר אמונים ויכוח ב' סי' יד.

44)  כי גם כשיהיה צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה רבה בתענוגים לא יגיע למעלות דביקותו בה' בדחילו ורחימו בטרם ירידתו לעוה"ז החומרי לא מינה ולא מקצתה כו' (תניא שם (מח, סע"א)).

45)  ע"פ לשון חז"ל – חגיגה ה,ב.

46)  ראה קונטרס יו"ד שבט ה'תנש"א סעיף ג. וש"נ.

47)  בארוכה ע"ד ב' עניינים אלו – ראה לקו"ש חט"ו עמ' 246 ואילך. סה"מ מלוקט ח"ב עמ' שכ. קונטרס ב' אייר ה'תנש"א. ועוד.

48)  תניא רפ"ב.

49)  כמ"ש בתניא שם (רפל"ז): "תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים כו' תלוי במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות". וי"ל ש"ימות המשיח" קאי על תקופה הראשונה (שלא "יבטל דבר ממנהגו של עולם") ו"תחיית המתים" קאי על תקופה השניה.

50)  ל' התניא שם.

51)  המשך תרס"ו ס"ע ג. ובכ"מ – נסמנו בסה"מ מלוקט ח"ב עמ' רמא.

52)  וזהו הטעם ש"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" (אבות פ"ד מי"ז), מפני המעלה בעבודה "בעולם הזה" דווקא (גילוי האל"ף ב"גולה"), בעשיית דירה בתחתונים (תענוג בורא) שלמעלה "מכל חיי העולם הבא" (תענוג נברא), ובעולם הבא יהיה גילוי עניין זה למטה (ראה לקו"ש ח"ה עמ' 243 ואילך).

53)  ולכן שלימות השכר תהיה לנשמות בגופים דווקא, בתחיית המתים (לקו"ת צו טו, ג. ובכ"מ (נסמנו בסה"מ מלוקט ח"ד עמ' קעז הערה 7)) – כדעת הרמב"ן (בשער הגמול בסופו). ואדרבה: לע"ל תהיה הנשמה ניזונית מן הגוף (המשך וככה תרל"ז פצ"א-ב. המשך תרס"ו עמ' תקכח. ס' השיחות תורת שלום ס"ע 127 ואילך. סה"מ תרח"ץ עמ' ריט. לקו"ש ח"כ עמ' 44. חכ"א עמ' 88. ועוד). וראה קונטרס ב' אייר ה'תנש"א סו"ס ח ואילך.

 משיח וגאולה בפרשה

חז"ל קבעו לבקש ולתבוע

תביעת הגאולה תזרז אותה

לכאורה, תביעתם של האנשים שלא יכלו להקריב קרבן פסח במועדו, "למה ניגרע" – תמוהה ביותר...

לפני חודשים ספורים בלבד עמדו בני-ישראל במעמד הר סיני, ושם נאמר להם "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" על-ידי זה שיקיימו את התורה ומצוותיה, ולכן צריכים הם לקיים את כל ציוויי הקב"ה שנמסרו אליהם על-ידי משה רבינו – "משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'" לכל בני-ישראל; אבל מהי פשר הטענה והתביעה "למה ניגרע" – לקיים דבר שלא נצטוו עליו?!

אלא מכאן למדים אנו הוראה נפלאה – שכאשר יהודי מרגיש שחסר לו משהו בעניין הקשור עם יראת-שמים, תורה ומצוותיה, אינו סומך על אף אחד, לא על משה רבינו ואפילו לא על הקב"ה (כביכול), ואינו אומר "אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים"... אלא צועק ותובע: "למה ניגרע"!

הפתגם "אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים" – הוא אחד הסימנים דחושך הגלות, עקבות משיחא, ומבואר בספרים טעם הדבר – שבכך "מתרץ" את עצמו על העובדה שאינו עושה מאומה, מכיוון שאין לנו אלא להישען על אבינו שבשמים! [...].

יש הטוענים: מדוע מדברים ומכריזים ללא הרף על העניין דביאת המשיח, "אני מאמין . . בביאת המשיח . . אחכה לו בכל יום שיבוא" – יש לסמוך על הקב"ה שיגאל את ישראל מתי שירצה?! [...]

הנה על זה בא הלימוד וההוראה מ"פסח שני" [...]:

לא זו בלבד שבקשה ותביעה זו אינה היפך התורה חס ושלום, אלא אדרבה – התורה ציוותה להתנהג כן, על-ידי אנשי כנסת הגדולה, שתיקנו שכאשר יהודי מבקש צרכיו מהקב"ה בעת תפילת העמידה – יאמר בתפילתו "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח . . כי לישועתך קיווינו כל היום", "ותחזינה עינינו בשובך לציון"!

ואינו מסתפק בכך שמבקש ודורש זאת בתפילה אחת – אלא חוזר על בקשה ותביעה זו בכל תפילה ותפילה, ג' פעמים בכל יום!

לכאורה, כבר ביקש זאת בתפילת שחרית, ולאחרי כן גם בתפילת המנחה – המובחרת שבכל התפילות, כדברי הגמרא: לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה" ואם-כן, מהו הצורך לחזור ולבקש זאת בתפילה הסמוכה – תפילת ערבית? [...]

בני-ישראל מבקשים וצועקים – ביחד עם דוד המלך, דוד מלכא משיחא – "עד מתי!"... וכמו כן צועקים: אלוקים אל דמי לך ואל תחרש ואל תשקוט א-ל" [...].

ונמצא שעל-ידי זה שישראל מבקשים וצועקים אודות הגאולה – פועלים הם שהגאולה תבוא במהירות וזריזות יותר מכמו שהיתה לולי בקשה ותביעה זו!

(משיחת י"ד באייר, פסח שני, ה'תשד"מ; התוועדויות תשד"מ כרך ג, עמ' 1686-1680 – בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

כפר חב"ד

בתיאורים נלהבים דיווחו עיתונאים על ביקוריהם בכפר חב"ד הצעיר שהוקם על ידי עולים חדשים שנרדפו בברית המועצות * לרגל מלאות 68 שנים להיווסדו מוגשים כאן קטעי עיתונות ורשמים שהעלו על הכתב אישי ציבור שביקרו בכפר חב"ד

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

היסודות הרוחניים של כפר חב"ד הם בראשונה ("לכל לראש") כמובן כשמו של כפר חב"ד – לימוד פנימיות התורה, נשמת התורה, חב"ד דתורה יחד עם לימוד נגלה דתורה. ולזה דרושה גם הקדמת עבודת התפילה.

כך פתח הרבי את דבריו ביחידות המפורסמת לתושבי כפר חב"ד בכ"ו בתשרי התשד"מ ('משבחי רבי' עמ' 180).

עוד מפניני אותה 'יחידות' (שם עמ' 187-186):

לנשי ובנות ישראל יש השפעה גדולה מאוד על בעליהן, הוריהן, אחיהן ואחיותיהן. מובן, אפוא, שקיום כל עניינים אלו- של "האמת והשלום אהבו" – תלוי בהן. ובוודאי הן תראינה דוגמה חיה בכך, ובשמחה ובטוב לבב. וכך לא תהיה ל"מלך זקן וכסיל" שום דריסת רגל בכפר חב"ד

"כפר חב"ד הוא עיר הבירה ושם חשים גילוי אלוקות במוחש" אמר הרבי ב'יחידות' לרה"ח ר' ברוך גופין שי' מוותיקי ובוני הכפר. הדברים נדפסו לראשונה ב'משבחי רבי' עמ' 179.

"ביזמתו והשגחתו של הרבי מלובאביץ' "

כך מספר הד"ר הלל זיידמן בסיום מחקרו "לקורות יחס חב"ד לארץ ישראל" שהופיע ב'החסידות וציון' תשכ"ג עמ' רסט:

"גולת הכותרת של מוסדות ליובאביץ' היא כפר חב"ד, שנוסד עם קום המדינה ובעזרתה המליאה. עם תום מלחמת העולם השניה באה הפתעה לישראל הריהי עליית חסידי חב"ד מרוסיה, שהגיעו בעקבותיהם של פליטי פולין החל משנת תש"ז. רובם אנשים צעירין, שגילם אינו עולה על זה של השלטון הסובייטי, בערך 30 שנה. משמע שנולדו ברוסיה וכל חייהם בילו תחת שלטון הסובייטים ואת יהדות רוסיה בגדלותה ובפריחתה לא ידעו. ובכל זאת שמרו על הגחלת, וכאשר הגיעו אחרי נידודים וסכנות למחוז חפצם, לא"י המשוחררת , גחלת זו ללהב יצאה.

"לא זו בלבד שנשתרשו ונקלטו היטב בארץ תודות לעזרתה הרבה של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית ומוסדותיה, אלא גם קיימו ו"הפיצו מעיינותיהם חוצה" לימדו חב"ד לעולים מתימן ועדות המזרח, שעל חסידות חב"ד ועל חב"ד מימיהם לא שמעו.

"הם הקימו בשנת תש"ח בשפריר, ליד סרפנד, מושב חקלאי בשם כפר חב"ד, בו מתגוררות כמאתיים משפחות. הכפר קלט הרבה משפחות מעולי מארוקו וטוניס, וכעת מתכוננים להקים כפר חב"ד שני.

"בכפר קיימים מוסדות שונים כמו בית הספר חקלאי, ישיבה ותלמוד תורה, בית ספר לדפוס ובית-הספר למסגרות, סמינר למורות ובית הספר מקצועי לבנות "בית רבקה". ...העליה המתמדת ובניין הארץ של חסידי חב"ד מתנהלים ביזמתו והשגחתו של הרבי מליובאוביץ', המקדיש הרבה מזמנו למען תמיכת המפעלים בארץ-ישראל ולהרחבתם, ולבנות חדשים.

"מנהלי כפר חב"ד ומפעליו מבקרים לעתים תכופות אצל הרב[י] בברוקלין לקבל ממנו תמיכה, עידוד והדרכה בפעולותיהם.

"החסידים נשמעו לרבם"

בסקירה נוספת של עמנואל בן רשף (שם עמ' רפג-ד) מבליט הכותב את העובדה הבאה:

"אנשי הכפר הקימו מפעלים ודאגו לא רק לתושבי הכפר בלבד, אלא גם לעולים ונוער מן ארצות הגולה, ובייחוד מאפריקה הצפונית, שנהרו למושב זה.

"מתיישבי חב"ד מפורסמים בנאמנותם הדתית המוצקה וגם באהבת הארץ.

"בחורף שנת תשט"ז (1956)... ענה להם במברק התעודדות ודרש מהם שכל נסיון ומכשול לא יזיזום מעמדתם בארץ-ישראל; שעליהם להתגבר על צערם הגדול ולא לעזוב את הכפר הנועד להיות לאור ולמופת ליהדות הנאמנה. הוא קרא להם להכפיל את מרצם ומאמציהם להרחבת-יתר של גבולות מושבם, להאדיר את המוסדות ולהגדיל את כוח קליטתם בשביל עולים חדשים. החסידים נשמעו לרבם, ומאז השקיעו כל נפשם לפיתוח הכפר בחומר וברוח לתפארת כל התנועה החב"דית. בתחילה התנחלו בכפר כמאתיים משפחות עולי רוסיה ואירופה המזרחית, ומספרם הולך הלוך וגדל על ידי הוספת עולים חדשים. עכשיו הם עסוקים בהקמת מוסד גדול שייקרא "יד החמישה" על שם חמישה תלמידים שנספו בהתנפלות הערבים. לרגל הצלחת כפר חב"ד מתכננים כעת להקים מושב חקלאי שני של חסידי חב"ד בארץ ישראל".

מר ש.ז. שרגאי מאחל ומייחל (שם עמ' רפז): "חב"ד הארצישראלית, חב"ד הגאולתית, עתידה, לדעתי, לכבוש את חב"ד שבגולה. ולא ירחק כיום; חב"ד הכפרית הבונה את המדינה, מתחילה כבר כעת לכבוש את הלבבות לא רק מהיושבים בארץ, אלא גם של אלה הנמצאים עדיין בגולה...".

הרבי עודד ביקורי אישים בכפר חב"ד

"בוודאי כמנהגו הטוב כמה שנים יבקר בכפר חב"ד ביום הבהיר הוא יום י"ט כסליו הבע"ל"...

כך כתב הרבי למר שז"ר ('איגרות-קודש' כרך חי עמ' צ).

בכלל כמעט כל אישיות ארץ ישראלית, או אישיות שעמדה לבקר בארץ ישראל עשה הרבי כ"שליח –מצווה" למסור פרישת-שלום בכפר חב"ד.

"המשורר אורי צבי גרינברג ייענה להזמנת וועד כפר חב"ד, וימסור ב'התוועדות' חסידית... ד"ש מהרבי מליובאווטש.

"אצ"ג שהה בחדרו של הרבי בביקורו האחרון בארה"ב משך שעתיים ושמע את דעתו של הרבי על הבעיות העומדות ברומו של עולמנו" (שרות ידיעות חב"ד צוטט ב'משבחי רבי' עמ' 129-130).

ב-14.8.62 ביקר בכפר חב"ד יצחק בן דוד, שכתב בספר המבקרים באותם ימים: "באתי ראיתי והתרשמתי, ראויים על הברכה עמכם כל אחיי הקימו תלמידים רבים לתועלת המדינה לתורה ולעבודה.

"נהניתי מאווירת חב"ד בכפר חב"ד, לזאת באתי על- החתום תחזקנה ידי הבונים והתומכים חתם מרדכי ב"ר שמריהו קוסבר מניו-יורק י"ב תמוז תשכ"ג".

"אני מלא התפעלות לגודל המפעל החינוכי הזה ולשכלולו" – כתב בנימין אליהב בא' דר"ח אדר ב' תשכ"ג.

"מיזוג גלויות הוא צו השעה וזהו גפר חב"ד יבורכו העושים ותשרה עליהם ברכת ה'" – אלו דברי שמואל שלזינגר – ו' כסליו תשכ"א, י"ג לישראל.

"זכיתי ב"ה לראות במו עיני בכפר חב"ד והנה הכול עד להפליא יהי רצון שתזכו לראות ברכה במעשה ידיכם לפי שיטת חב"ד. יום ו ערב שבת קודש פרשת תזריע מצורע תשכ"א" – אפרים רבינסקי".

נחתום בהתבטאות של הרבי ('משבחי רבי' עמ' 182):

בעזרת ה', ובהשתתפותם של תושבי כפר חב"ד... נמצאים בתהליך של התפתחות והתפשטות "כפורחת עלתה ניצה...

ושם (עמ' 191) מסיים הרבי:

יתרחב ויתפשט ויגדל מעלה מעלה כפר חב"ד הן בכמות והן באיכות".

ונחזור לימי בראשית:

יושב ראש הכנסת הראשונה י. שפרינצק שיגר מכתב ברכה לוועדת הקליטה וההתיישבות של אגודת חסידי חב"ד באה"ק – ובו כתב (פרסום ראשון): "א. נ. יבורך השלב החדש בדרכם של אנשי חב"ד.  יגאל דם קדושי חברון – נאמני בעל התניא בהצמחת חיים עבריים חדשים בכפר ספוריה. בכבוד רב י. שפרינצק יושב ראש הכנסת".

 י"ג באייר

חיבור השמות 'ישראל' ו'ארי' לייב'

ההוראה משמו של הוו"ח ר' ישראל ארי' לייב ז"ל, אחיו של כ"ק אדמו"ר * לרגל יום היארצייט י"ג אייר

ההוראה מענינו של בעל היאצ"ט – יש ללמוד משמו, כמובן מהמבואר בשעהיוה"א בתחלתו בענין "שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש".

ובכן: שמו הראשון של בעל היאצ"ט הוא – "ישראל", ושמו השני – "ארי'". ונוסף לכך ישנו גם הכינוי דשם "ארי'" – "לייב", וכיודע שגם הכינוי נעשה חלק מהשם, ע"ד ובדומת שם "אלקים" שהוא כינוי לשם "הוי'" ("אלקים" בגימטריא "כנוי"), היינו, עם היותו למטה משם הוי', שם המפורש שם העצם ושם המיוחד, מ"מ גם הוא משמות הקדושים שאין נמחקים, ועד שהוא כינוי לשם הוי'.

והנה, התוכן דב' שמות אלו ("ישראל", "ארי' לייב") הוא – ע"ד ובדוגמת התוכן דב' הענינים ד"אחרי" ו"קדושים", וחיבור כל השמות יחדיו, שנעשים שמו של אדם אחד, הוא – ע"ד ובדוגמת החיבור ד"אחרי-קדושים", כדלקמן.

ובהקדמה:

מהחילוקים שבין עבודת הצדיקים ("אחרי") לעבודת הבע"ת ("קדושים") – שעבודת הצדיקים, להיותה כפי סדר המדרגה ע"פ התורה, לא שייך בה ענין הירידה למטה מטה כדי לפעול את הבירור דלעו"ז; משא"כ עבודת הבע"ת – הרי כל ענינה הוא בירור והפיכת הלעו"ז, "זדונות נעשו לו כזכיות", עד ל"זכיות" ממש, "זכיות" כאלו שאינם שייכים אצל צדיק, להיותם למעלה מסדר המדרגה דתורה, ואילו הבע"ת מגיע אליהם – לפי שהי' תחילה במקום החושך כו', ועי"ז בא לבחי' אהבה רבה, שזוהי האהבה ד"בכל מאדך", עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, שעל ידה ביכלתו לברר ולהפוך גם את הענינים דלעו"ז.

וזהו גם תוכן החילוק שבין השם "ישראל" לשם "ארי' לייב":

"ישראל" – קאי על אופן העבודה שאינו יורד למטה כדי לברר את בחי' הלעו"ז, ובלשון חז"ל: "אע"פ שחטא ישראל הוא", היינו, שאפילו בשעת החטא נקרא בשם "ישראל" – לא רק "יעקב" (מלשון עקב), כי אם "ישראל" ("לי ראש") דוקא, שם המעלה, דקאי על עצם ופנימיות הנפש אשר גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית', ולא שייך בה ענין של ירידה לברר את בחי' הלעו"ז (בדוגמת עבודת הצדיקים).

וארי'" – קאי על אופן העבודה דבירור הלעו"ז (עבודת הבע"ת), שכן, ארי' כפשוטו הוא חי' טמאה, ולא עוד, אלא "מלך שבחיות", כלומר, תוקף הלעו"ז, ואעפ"כ, מבררים ומהפכים זאת לקדושה, עד שנעשה מזה ארי' שבמרכבה, ובזה גופא – "פני ארי' אל הימין", היינו, לא רק הבירור באופן ד"רב תבואות בכח שור", שגם ענין זה קשור עם הבירור דלעו"ז, בירור הניצוצות שנפלו בשבה"כ דתוהו, אבל אעפ"כ, בירור זה אינו אלא לדרגת "פני שור מהשמאל", ואילו הבירור דארי' מגיע למעלה יותר – לבחי' "פני ארי' אל הימין".

ועאכו"כ שם הכינוי "לייב" – הרי להיותו כינוי בשם לע"ז, בלשון אידיש, שהוא הממוצע בין לשון הקודש לכל הלשונות דע' אומות, מובן, שענינו הוא בירור הלעו"ז, ע"ד המדובר במאמר שלפנ"ז בענין "יהוסף", שעי"ז שניתוספה לו אות אחת (ה') משמו של הקב"ה למד שבעיים לשון – שענין זה הי' בשביל שיוכל לפעול את הבירור דכל שבעים האומות, שעי"ז שיוכל לדבר עמהם בלשונם, "עם ועם כלשונו".

ונמצא, שתוכן השמות הנ"ל ("ישראל" ו"ארי' לייב") הוא בדוגמת תוכן העבודה דצדיקים ובע"ת, "אחרי" ו"קדושים".

עפ"ז מובן שחיבור שמות אלו יחדיו  (ישראל ארי' לייב") להיותם שם של אדם אחד – הוא ע"ד ובדוגמת חיבור ב' אופני העבודה דצדיקים ובע"ת, "אחרי-קדושים":

עבודת הצדיקים  כשלעצמה, ללא העילוי דעבודת התשובה – יש בה חסרון, וכמרומז בלשון חז"ל: "אע"פ שחטא ישראל הוא", היינו, שנמצא אמנם בדרגא ד"ישראל" (עבודת הצדיקים), אבל אעפ"כ, מכיון שאין בו עדיין העילוי דעבודת התשובה – הרי זה ענין של "חטא", מלשון חסרון, ובלשון הכתוב: "אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא".

ולא עוד, אלא שזהו חסרון גדול ביותר, עד כדי הבהלה – כי:

ענין הגאולה קשור עם "לאתבא צדיקייא בתיובתא", היינו, שע"י עבודת התשובה אצל צדיקים פועלים את ענין הגאולה, ובלשון הידוע: "אפילו אם הי' צדיק אחד חוזר בתשובה שלימה בדורו הי' בא משיח".

ולכן, בהתחשב עם העובדה שמדובר אודות גאולת כל בנ"י, הגאולה ד"שכינתא בגלותא", בנין ביהמ"ק, וגילוי אלקות בכל העולם כולו, "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו'" – הרי מובן, שהחסרון דעבודת התשובה אצל צדיקים הוא חסרון הכי מבהיל, מכיון שעי"ז מעכבים, רחמנא ליצלן, את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו!

ומזה מובן, שגם בעבודת הצדיקים צריך להיות העילוי דעבודת התשובה, היינו, שגם אצלם צריך להיות ענין הירידה למטה לברר בירורים [ע"ד ההוראה ד"אחרי מות שני בני אהרן", שעיקר העבודה היא – דירה בתחתונים (כנ"ל ס"ג)], עד לבירור דלעו"ז, ובפשטות – לצאת לרחוב כדי לקרב יהודים שרחוקים מיהדות ולעשות מהם "בעלי-תשובה".

וע"י עבודה זו נפעל גם בעבודתם (של הצדיקים) העילוי ד"קדושים", היינו, שעבודתם תהי' (לא רק באופן של מדידה והגבלה, כפי המדרגה, אלא גם) באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, עבודה של קב"ע ומס"נ, ועד לחיבור שניהם יחדיו (באופן ד"נמנע הנמנעות" – מצד הענין ד"קדושים תהיו כי קדוש אני", "יכול כמוני" (כנ"ל ס"ו)), היינו, שהעבודה המסודרת דקיום התומ"צ חדורה ונעשית מתוך תנועת הקב"ע ומס"נ שלמעלה ממדידה והגבלה.

וזוהי גם ההוראה מחיבור השמות "ישראל ארי' לייב" יחדיו:

עם היותם שמות שונים בעלי תוכן שונה – הרי נעשים כולם שם של אדם אחד, ואופן כתיבתם בשטרות ע"פ תורה – בשיטה אחת דוקא. אמנם, בהפסק ריוח בין תיבה לתיבה, אבל ביחד עם זה, בשיטה אחת דוקא.

וענינו בעבודת האדם – שב' אופני עבודות הנ"ל אינם בשיטות נפרדות, היינו, בזמנים ומצבים שונים, זמן מסויים שעבודתו היא באופן של קב"ע ומס"נ, וזמן מסויים שעבודתו היא באופן של אהבה בתענוגים, אלא כולם באים בשיטה אחת, באותו זמן ומצב, כלומר, שגם העבודה דאהבה בתענוגים חדורה בענין הקב"ע ומס"נ, כנ"ל בארוכה.

(משיחת ש"פ אחו"ק תשמ"ה – תורת מנחם תשמ"ה – כרך ג', עמ' 1942 ואילך)

 ממעייני החסידות

פרשת אחרי-קדושים

פרשת אחרי-מות

מות – עבודה של כלות הנפש, התעלות והתנתקות מהעולם.

אחרי מות – אין אדם רשאי להישאר בעבודה זו, אלא לאחר ('אחרי') ה'מות' דרושה עבודה אחרת – עבודה עם ובתוך העולם. אף-על-פי שעבודה זו היא 'אחרי', דהיינו בדרגה נמוכה יותר מהעבודה הרוחנית הנעלית דכלות-הנפש, בכל זאת, דווקא על-ידה משלימים את הכוונה העליונה של 'דירה בתחתונים'.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת אחרי-קדושים תשמ"ה. התוועדויות תשמ"ה כרך ג, עמ' 1931)

פרשיות אחרי-קדושים

אחרי – רומז לעבודה עם העולם (ראה לעיל), כלומר, עבודה מסודרת של קיום המצוות מתוך אהבה ותענוג; עבודת הצדיקים.

קדושים – עבודה של פרישות מן העולם, דהיינו קבלת-עול ומסירות-נפש שלמעלה ממדידה והגבלה; עבודת התשובה.

אחרי קדושים – יש לחבר שתי עבודות מנוגדות אלה, כלומר – כל עשייה בעבודת הבורא צריכה להיות חדורה הן באהבה ובתענוג והן בקבלת-עול ובמסירות-נפש.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת אחרי-קדושים תשמ"ה. התוועדויות תשמ"ה כרך ג, עמ' 1933)

בזאת יבוא אהרון אל הקודש (טז,ג)

זאת – דא היא יראת ה' (זח"ג נו)

הרבי מהר"ש מוצא רמז לחיוניותה של יראת-שמים בעבודת הבורא: כתיב (חבקוק ג,ב), "ה' שמעתי שמעך יראתי". ראשי ארבע התיבות האלה הם י"ש ש"י – בגימטרייה תר"ך, שהוא מניין מצוות התורה (תרי"ג מצוות דאורייתא ושבע מצוות דרבנן).

לומר לך, שלצורך קיום המצוות לא מספיקה אהבת ה' בלבד, אלא הכרחי גם ביראת-שמים – "יראתי".

("מים רבים" תרל"ו עמ' נו)

ובא אהרון אל אוהל מועד (טז, כג)

להוציא את הכף ואת המחתה שהקטיר בה הקטורת לפני ולפנים (רש"י)

באחד מביקוריו של החסיד הנודע רבי הילל מפאריטש בליובאוויטש, ראה אותו אחד מצעירי החסידים כשהוא הולך מבית-הכנסת לאכסנייתו, בידו תיק הטלית והתפילין (שבו היו גם ספרי קבלה), והוא משרך את רגליו בקושי בבוץ העמוק.

ניגש הצעיר אל רבי הילל והתנדב לשאת את הטלית ותפילין שלו לאכסנייתו. רבי הלל סירב וטעמו עמו:

לכוהן הגדול היתה טבילה מיוחדת וביאה מיוחדת לקודש-הקודשים רק בשביל להוציא את הכף ואת המחתה. הרי שגם לקיחת הכלים לאחר העבודה, חשובה עבודה. נמצאנו למדים אפוא, שגם לקיחת הטלית והתפילין מבית-הכנסת אחר התפילהי, עבודה היא. לא אסכים לוותר עליה.

(מפי השמועה)

כי ביום הזה יכפר עליכם (טז, ל)

מה אגוז אם נופל לתוך הטינופת מדיחו והוא יפה לאכילה, כך ישראל מתלכלכים בעוונות כל ימות השנה, בא יום-הכיפורים ומכפר עליהם (שהש"ר פ"ו)

כשם שאין הלכלוך והטינופת נוגעים אלא בקליפת האגוז בלבד, ולא בפנימיותו, ולכן מדיחו ודיו, כך אין החטא פוגם אלא בחיצוניות הנשמה, לא בפנימיותה ועצמותה, ועל-ידי הסרת הלכלוך החיצוני היא חוזרת לקדמותה.

זהו שאמרו בזוהר (ח"ג ערה) "רשע – עוונותיו חקוקים לו על עצמותיו": 'על עצמותיו' דייקא, כי אין הפגם נוגע בעצמותו ממש.

(אור-התורה ויקרא, עמ' שז)

כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו (טז,ל)

מאחר שכבר נאמר "יכפר עליכם לטהר אתכם", הרי כולם נקיים וטהורים, מהו אפוא "מכל חטאותיכם גו' תטהרו"?

אלא:

"יכפר עליכם לטהר אתכם" – היינו חטאים שבין אדם למקום.

"מכל חטאותיכם גו' תטהרו" – חטאים שבין אדם לחברו, שאין יום-הכיפורים מכפר עליהם עד שיפייס את חברו.

(ספר המאמרים קונטרסים ב, עמ' תמז)

כי נפש הבשר בדם היא (יז,יא)

"נפש הבשר" – היינו הנפש הבהמית.

"בדם היא" – נפש זו מלובשת בדם האדם להחיות את הגוף.

(תניא פרק א)

וחי בהם (יח,ה)

על האדם לזכך את גופו על-ידי עסק המצוות עד שיהיה "חי". וכמו חנוך ואליהו שגם גופם הגשמי עלה השמימה.

(כתר-שם-טוב, עמ' נג)

קדושים תהיו כי קדוש אני (יט,ב)

"קדושתי" – זו המשכה וגילוי של אור אלוקי שבאה מצד עצמה, כמו הבת-קול שיוצאת בכל יום ומעוררת את הבריות לתשובה.

"קדושתכם" – זו המשכה וגילוי מלמעלה שהיא תולדה של עבודת האדם.

"קדושתי למעלה מקדושתכם" – ההמשכה הראשונה נעלית בהרבה, שכן אין היא מוגבלת לפי גודל ה'כלי' שיצר האדם על-ידי עבודתו.

(ליקוטי-תורה במדבר עמ' מו)

לא תאכלו על הדם (יט,כ)

לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם (ברכות י)

'אדם' הוא א-דם. א – זו הנפש האלוקית, שהיא מופלאת ומובדלת מהגוף ומהנפש הבהמית. דם – זו הנפש הבהמית, שהיא מלובשת בדם האדם.

לפני התפילה אדם הוא 'דם' בלבד, שכן הנפש האלוקית עדיין אינה מאירה בנפש הבהמית; ואילו לאחרי התפילה הוא 'אדם', שכן הנפש האלוקית מאירה ומתלבשת בנפש הבהמית, ושתי הנפשות נעשות מציאות אחת.

(המשך תער"ב ב עמ' תתג)

כי תבואו אל הארץ (יט,כג)

יכול משבאו לעבר הירדן, תלמוד לומר אל הארץ, הארץ המיוחדת (רש"י)

יש אדם שטוען כי הוא שואף להגיע ל'ארץ-ישראל' הרוחנית, וכפתגמו הידוע של ה'צמח-צדק' – "מאך דא ארץ-ישראל" (=עשה כאן ארץ-ישראל), ולכן לא אכפת לו אם יצטרך להישאר בגלות תקופה נוספת, שכן בזמן זה יוכל "לעשות ארץ-ישראל" במקום נוסף בעולם. על כך אומר הכתוב:

"יכול משבאו לעבר הירדן" – שגם היא נקראת ארץ-ישראל (נחלת בני גד ובני ראובן), בדוגמת 'ארץ-ישראל' ברוחניות,

"תלמוד לומר אל הארץ, הארץ המיוחדת" – צריכים לבוא לארץ-ישראל כפשוטה, בגשמיות, בביאת משיח צדקנו בקרוב.

וכסיפור הידוע, שפעם שאל הרבי מהר"ש את אביו, ה'צמח-צדק', על ה'קץ' של שנת תר"ג, והשיבו ה'צמח-צדק' שבאותה שנה נדפס הליקוטי-תורה. נענה הרבי מהר"ש: אנו רוצים וצריכים משיח כפשוטו!

(מהתוועדות אחרון-של-פסח תשד"מ. התוועדויות תשד"מ כרך ג, עמ' 1523)

מפני שיבה תקום (יט,לב)

בזוהר כאן (ח"ג פז) מפרש:

"מפני שיבה" – עוד בבחרותך, לפני שאתה מזדקן,

"תקום" – בעמידה טובה וישרה, לפי רצון התורה,

"והדרת" – אדם הנוהג כן הרי הוא הדור ומשובח. ואילו אדם ש"קם" לעת זקנתו – אין לו במה להשתבח כל כך.

* * *

"מפני שיבה" – לפני שהיצר-הרע, הנקרא "מלך זקן וכסיל", משתרש בך, היינו בשנותיך הצעירות,

"תקום" – עליך להתייצב ולעשות תשובה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת קדושים תשי"ד. תורת מנחם כרך יא, עמ' 248)

 פרקי אבות

"חלק לעולם הבא"

רבי אלעזר המודעי אומר: המחלל את הקודשים, והמבזה את המועדות, והמלבין פני חבירו ברבים, והמפר בריתו של אברהם אבינו, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה –  אף-על-פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא (פרק ג משנה יא)

פירש רבנו עובדיה מברטנורא:

ולא חזר בתשובה מאחת מעבירות הללו שבידו, אף-על-פי שבאו עליו ייסורים ומת בייסורים, אין לו חלק לעולם-הבא. אבל אם חזר בתשובה קודם מותו, אין לך דבר שעומד בפני התשובה.

פירש כ"ק אדמו"ר:

הנקודה המשותפת לחמשת העניינים המנויים במשנתנו היא, שבכולם מתכוון האדם לבטל דבר שבקדושה שנתחדש על-ידי מעשה בני-אדם. משום כך אין לו חלק לעולם-הבא, כי בזה הוא מהרס ופוגע בעניין כללי ועיקרי שקבע הקב"ה בעולמו: לכל אחד ואחד מישראל ניתן הכוח והיכולת להפך מחול לקודש; ולא זו בלבד שאינו מנצל כוח זה, אלא עושה היפוכו:

המחלל את הקודשים – רוב ענייני קודשים אינם קודש בידי שמים (כקדושת בכור), אלא חולין שנתקדשו על-ידי מעשה בני-אדם (כמו בהמה שהקדישה בעלה לקורבן; תרומה ומעשר; וכיו"ב). וה"מחלל את הקודשים" מתכוון לחלל קדושה זו ולעשותה חולין ("מחלל" מלשון חולין), היפך עניין הקדושה.

המבזה את המועדות – קביעת המועדות נמסרה לבית-דין, כמאמר רז"ל "ישראל אינהו דקדשינהו לזמני", היינו שיום חול מתקדש על-ידי מעשה בני-אדם. והמבזה ימים אלו מתכוון לבטל קדושה זו. ולכן נקט "מועדות" ולא שבת, כי שבת "מקדשא וקיימא" ואינה תלויה במעשה ידי אדם.

המלבין פני חבירו ברבים – ידידות ואחווה ("חבירו") הרי בא על-ידי מעשה בני-אדם – פעולותיהם של שני החברים. וכאשר במקום לכבד את חבירו במידה יתירה הוא מנצל את הידידות להיפוכה ומלבין פני חבירו (וכנראה במוחש שאינה דומה הלבנת-פנים על-ידי איש זר להלבנת פנים על-ידי חבר), "אין לו חלק לעולם הבא".

המפר בריתו של אברהם אבינו – הנתינת-כוח על המילה באה לנו בירושה מאברהם אבינו, היינו שהוא דבר שבקדושה שנתחדש על-ידי מעשה בני-אדם. והמפר ברית זה מתכוון לחלל ולהפקיע קדושה זו.

המגלה פנים בתורה שלא כהלכה – האדם מקבל ידיעותיו בתורה מרבותיו שלמד תורה מפיהם, היינו שידיעותיו בתורה נקנו לו על-ידי מעשה בני-אדם. כוונת הלימוד היא שיתנהג האדם על-פי תורה; וזה מנצל ידיעותיו בתורה לגלות פנים בתורה שלא כהלכה, היינו שלא זו בלבד שאינו מקיים מצוות התורה אלא שטוען שהתורה אומרת כך.

(משיחת מוצאי שבת-קודש פרשת וישלח תשל"ח – בלתי מוגה; 'ביאורים לפרקי-אבות' כרך א (א-ה) עמ' 158-160)

 הזמן גרמא

"וספרתם לכם"

גילוי חב"ד שבנפש

 [..] לפני שנהג הרב המגיד להתחיל הלימוד או הסיפור, היה הרב המגיד קורא בקול תחנה ובקשה: א-ל הוי' ויאר לנו. ובסוף הלימוד או הסיפור בגמר שעת הלימוד, נהג הרב המגיד לומר: יהי רצון שיאיר ויתגלה אור חיה יחידה בחב"ד שבנפש בגילוי ובהצלחה.

מורנו הבעש"ט והרב המגיד היה דרכם בקדש, שספירת העומר נהג כל אחד מהם בזמן נשיאותו, לספור כעובר לפני התיבה בבית הכנסת. כאשר הרב המגיד ספר ספירת העומר במנין לפני העמוד בתפלת ערבית, ליל התקדש הוד שבהוד, הרגיש רבנו הזקן את גילוי חב"ד שבנפשו. ומאז ראה רבנו הזקן במוחש את קיום תפלת וברכת המגיד – א-ל הוי' ויאר לנו; ותפלתו וברכתו של הרב המגיד שאצלו – רבנו הזקן – מאיר חב"ד שבנפשו בהתגלות בהצלחה מופלגה בזמן במחשבה וכן בכתיבה בסגנון קצר המחזיק את המרובה.

(ספר השיחות תש"ו עמ' 19-20, תרגום מאידיש)

גילוי העצמות בתיקון המדות דוקא

שבועות הוא זמן מתן תורה והזמן של קבלת התורה. מתן תורה הוא על ידי הכנה של ספירת העומר, שמצותה היא למימני יומי ולמימני שבועי. הפירוש הפנימי בזה הוא, שמצות ספירת העומר להבהיר את עניין ירידת הנשמה, שמשביעין אותו תהי צדיק, ופירוש שובע הוא מה שנותנים מלמעלה לכל אחד כוחות לתיקון המדות, שזהו [דוקא] ספירת העומר ועל ידי זה – לא על ידי המוחין – מגיעים לגילוי העצמות במתן-תורה.    

(ספר השיחות תש"ח עמ' 234, תרגום מאידיש)

בנים זכרים חסידים

ידוע שאדמו"ר האמצעי היה נוהג בל"ג בעומר לצאת לשדה, והיו רואים אז הרבה מופתים בנוגע לנשים עקרות שעל ידי ברכתו נפקדו בבנים זכרים חסידים.

[בשאר זמנים שהיו באים אליו לבקש ברכה על ילדים, היה נוהג לשלוח לאחיו ר' חיים אברהם, ור' חיים אברהם היה לובש הכובע (או ה"שטריימל") וכו', מה שאין כן בל"ג בעומר, בצאתו לשדה, היה בעצמו מקבל הבקשות ומברך בבנים זכרים חסידים].

(תורת מנחם כרך א עמ' 60)

בשליחות הרבי – כל יום הוא חיוב לעצמו

בנוגע למילוי השליחות של הרבי – יש לימוד והוראה מכללות עניין ספירת העומר:

ספירת העומר – אין לה תשלומין, שאם שכח ולא ספר כל היום, אינו יכול לספור למחרתו בברכה. מה שאין כן חג השבועות – יש לו תשלומין כל שבעה, שאם לא הקריב הקרבנות בחג השבועות, יכול להקריבם בימי התשלומין.

וטעם החילוק בפשטות – כי, חיוב הקרבנות בחג השבועות אינו על שבעה ימים, אלא על יום אחד בלבד, ואם לא הקריבו ביום זה, יכולים להשלים בימי התשלומין, שמצד עצמם אין בהם חיוב, כי אם בתור תשלומין, מה שאין כן בספירת העומר שהחיוב הוא על כל מ"ט הימים, לא שייך שיום פלוני יהיה תשלומין ליום שלפניו, כיון שיום זה מצד עצמו חייב בספירת העומר.

ועל-דרך מצות תלמוד תורה שלא שייך בה תשלומין – מכיון שחיוב תלמוד תורה הוא בכל יום ובכל רגע, הרי לימודו הוא מצד החיוב שביום זה וברגע זה (ודיו שיפקיע את עצמו), ולא בתור תשלומין על היום והרגע שלפני כן.

מחר יהיה אחרת לגמרי...

ומזה מובן גם שאין תשלומין לעבודה הרוחנית של ספירת העומר, בירור המדות, שאינו יכול להשלים חסרון העבודה ביום זה על ידי שלימות עבודתו מחר – כי סדר העבודה הוא באופן שמיום ליום צריך להיות הוספה בעילוי אחר עילוי, וכפתגם החסיד ר' גרשון דוב שהיה רגיל לומר בכל לילה: "מאָרגן דאַרף מען אויפשטיין גאָר אַן אַנדערער" (מחר צריכים לקום אחרת לגמרי), וכיון שאילו היה עובד עבודתו ביום זה היתה עבודתו מחר באופן נעלה יותר, אינו יכול להשלים חסרון העלייה שהיתה יכולה להיות אצלו על ידי עבודתו ביום זה.

וכך גם בנוגע לשליחות של הרבי – שמילוי שליחות זו הוא חוב המוטל על כל אחד ואחד בכל הזמנים, וכשמחסיר יום אחד ממילוי החוב אינו יכול להשלים חוב זה בזמן אחר, שמצד עצמו יש בו החוב של מילוי השליחות.

(תורת מנחם כרך א, עמ' 64-65)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

קריאת 'שניים מקרא ואחד תרגום': למנהג רבותינו נשיאינו¹ יש לקרוא 'ראשון' או גם 'שני' בליל שישי (יום חמישי בלילה). בעש"ק אחר חצות², קוראים את כל הפרשה, ואומרים (בסיום שתי הפרשיות) את שתי ההפטרות: של פרשת אחרי "הלוא כבני כושיים", ושל פרשת קדושים "הלדרוש אותי" (יחזקאל כ,ב-כ. בכמה חומשים לא נדפסה כלל).  בשבת-קודש לפני תפילת שחרית קוראים שוב 'שביעי', ללא הפטרה. למנהג הרגיל³ – קוראים רק בעש"ק אחר חצות את כל הפרשה עם שתי ההפטרות.

שבת-קודש פרשת אחרי-קדושים
י' באייר

הפטרה: "הלוא כבני כושיים" (עמוס ט,ז-טו)⁴.

פרקי-אבות – פרק ג.

יום שלישי
י"ג באייר

יום השנה לפטירת הוו"ח אי"א נו"נ ובעל מידות ר' ישראל-אריה-לייב שניאורסאהן ע"ה (תרס"ט-תשי"ב), אחיו של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו⁵.

בתפילת מנחה היום – אומרים תחנון⁶.

יום רביעי
י"ד באייר – פסח שני

אין אומרים תחנון (גם לא בקריאת-שמע שעל המיטה הלילה)⁷.

"אין עתה היכולת והאפשרות לשנות (ולבנות) כפי הדרוש להקרבת קורבן פסח וכו' – ולכן גם אין מקום שלא להיות בערב פסח או בי"ד באייר קרוב לירושלים ת"ו"⁸.

מנהגנו לאכול מצה בסעודת היום בפסח-שני⁹.

יום חמישי
ט"ו באייר

סוף זמן קידוש לבנה לכתחילה – יום רביעי בלילה, אור ליום חמישי, שעה 2 ועשר דקות.

_____________________________

1)     היום יום, ד' טבת.

2)     חצות – בת"א בשעה 12:38.

3)     היום יום ל' סיוון, ספר המנהגים עמ' 25 (בשני המקומות לא נזכרה כלל הנהגת רבותינו, ומשמע שהיא איננה הוראה לרבים).

4)     לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדה"ז (רפד,יג) כמנהג האשכנזים, שלא כרוב הפרשיות המחוברות בהן מפטירים בהפטרת הפרשה השנייה, ומקורו ממרדכי (פ"ד דמגילה סי' תתלא), שם משמע שהטעם לזה הוא משום שמעדיפים שלא להפטיר בהפטרת קדושים "התשפוט", שיש בה מתועבות ירושלים [וכבר העירו, שטעם זה אינו אלא להאשכנזים המפטירין אותה כשפ' קדושים נפרדת, משא"כ הספרדים שמפטירין אז "הלדרוש", מפטירין אותה גם בפ' אחו"ק. וכיוון שמנהגנו בפרשיות נפרדות כמותם, צ"ע מדוע אין נוהגים כמותם גם במחוברות]. ובס' אגודה (שם, אות מז) כתב מפני שבהפטרת אחרי יש מעין שתי הפרשיות (הובא בלבוש סי' תצג ומחצית-השקל שם). וראה בארוכה בס' 'בין פסח לשבועות' פ"ד הע' מז.

למעשה נפוץ אצלנו לקרוא בקריאת שמו"ת את שתי ההפטרות, ז"א גם את "הלדרוש אותי" (כמנהגנו בכל הפרשיות המחוברות), אף שלפ"ד האגודה הנ"ל הפטרת 'אחרי' מתאימה לשתי הפרשיות. וכן משמע ב'רשימות היומן' עמ' קצז, שמדובר בה על "פרשיות מחוברות" כשהפרשה השניה לפי התאריכים דאז היא פ' אחו"ק.

5)     לוח כולל-חב"ד. וראה קובץ 'י"ג אייר' (קה"ת תשנ"ב). צילום מצבתו ב'ימי חב"ד' ביום זה. ראה אודותיו בס' 'תולדות לוי-יצחק' (הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד. מהדורה רביעית, תשנ"ה, פרק טו). נפטר בליברפול שבאנגליה. ע"פ בקשת כ"ק אדמו"ר הועלה ארונו לארה"ק, ונטמן בחלקת חב"ד בעיה"ק צפת ('ימי חב"ד').

6)     סידור אדמו"ר הזקן, תפילת שחרית לפני 'למנצח... יענך'.

7)     סידור אדה"ז שם. וכתב הרבי: "ובזה חידוש גדול (וצע"ג ליישבו): עיקר עניין פסח-שני צריך להיות (לכאורה, על-דרך פסח ראשון) בליל ט"ו, ואפילו הקרבתו הוא לאחרי התמיד (מנחה) - ולכן מוסיף (=מחדש) שם "שהוא י"ד באייר"" – 'התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 1056.

גם במוצאי היום, כיוון שהוא הזמן דאכילת הפסח, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה - נוטה הרבי לומר שאז יש לנהוג בקריאת שמע שעל המיטה כבמוצאי שבת ולא לומר תחנון (אבל במוצאי ראש-חודש וכדומה, אין סיבה מספקת כל-כך שלא לומר תחנון, מכיוון שאז מתחיל כבר יום ב' בחודש – התוועדויות תשמ"ג ח"ג עמ' 1414, בלתי מוגה. וראה הדעות בזה בכף-החיים סי' קלא ס"ק יד).

8)     מכתב מי"ג אייר תשל"ה, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' ריג.

בראשונה, בשיחות אחרון-של-פסח תשכ"ח אמר הרבי, שיש להימנע ולא להיות ביום י"ד באייר בתוך ט"ו מיל סמוך לירושלים. וזאת אף שעדיין צ"ע בנושא, ובמיוחד שרבו האוסרין להקריב פסח בזמן הזה - כיוון שלדעת הר"ח [או רבנו יחיאל] מפריס ישנו החיוב דפסח גם עכשיו, ובפרט שלדעת רבי (שהרמב"ם פסק הלכה כמותו) פסח-שני הוא 'רגל בפני עצמו' וחייבין עליו כרת. אך לאחר שהשתנה המצב, עקב כך שמאז הניצחון בששת הימים מחזרים ללא הרף אחרי הגויים למסור להם הכול וכו', נשתנה הדין כאמור בפנים.

הקושיות שכתב הגרש"י זוין ז"ל לרבי על פסקו הראשון, נדפסו בהוספות לס' 'חידושים וביאורים בש"ס' ח"א עמ' שמז, והתשובות עליהן נדפסו שם בפנים סי' ט, וכן בס' 'שערי הלכה ומנהג' סי' ריב, ובכ"מ.

9)     הרבי הביא מס' 'דרכי חיים ושלום', שאף שאכילת פסח-שני היתה בליל ט"ו, מכל-מקום ההקרבה היתה ביום והעיקר הוא ההתחלה, לכן אוכלים מצה ביום י"ד – אג"ק ח"ב עמ' שנב. עם זאת, ניתן לקיים את המנהג גם בליל ט"ו באייר, וכך נהג הרבי ברוב השנים (הרה"ח רי"ל שי' גרונר).