נגע מצוי
״אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת״ (ויקרא יג,ד). בארבעה שמות נקרא האדם: איש, גבר, אנוש ואדם. על-פי הזוהר התואר אדם הוא החשוב במעלה. לכן בפרשת נגעים מוזכר רק השם אדם. כי נגעים באים על עוון לשון הרע, והמידה המגונה הזאת מצויה מאוד אצל אנשים רמי מעלה דווקא.
(רבי מרדכי מאיזביצה)
התנשאות מלימוד תורה
״יהיה בעור בשרו שאת״ – סופי תיבות 'תורה'. הנגעים באים על גסות הרוח, והפסוק מרמז לנו שאפילו אם ההתנשאות היא בשל הגדולה בתורה, גם זה חטא גדול ונגעים באים על אדם זה.
(חסד לאברהם)
סימני זיקנה
״ושער בנגע הפך לבן... וראהו הכהן וטמא אותו״ (ויקרא יג,ג). שערות לבנות הן סימני זיקנה. סימן הוא שנתיישן הדבר. לכן שיער לבן הוא סימן טומאה.
(תפארת יהונתן)
מחוץ למחנה
״כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא, בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו״ (ויקרא יג,מו). כל זמן שהנגע בו, שהוא ממשיך בהוצאת דיבה ולשון הרע, אף ש״בדד ישב״, יושב בהתבודדות ועוסק בתורה – אין התורה מגינה עליו. ״מחוץ למחנה מושבו״ – מקומו מחוץ למחנה.
(רבי זושא מאניפולי)
לשמור על הכלל
את המצורע מוציאים אל מחוץ למחנה כדי שלא תהיה לסטרא אחרא יניקה מכלל ישראל באמצעות המצורע, ויישאר הכלל טהור.
(רבי אברהם מסוכוצ׳וב)
חיים שאינם חיים
זהו שאמרו חכמים (נדרים סד) ״מצורע חשוב כמת״. מכיוון שהוציאוהו אל מחוץ למחנה ואין לו שיח ושיג עם הבריות, הרי חייו אינם חיים. "או חברותא או מיתותא״ (תענית כג).
(עיטורי תורה)
סילוק החכמה
כאשר מאיר אור החכמה, לפנינו מצב של 'עֹנג', כפי שמובא ש"צהבו פניו של רבי אבהו כאשר מצא תוספתא חדשה״; וכפי שנאמר ״חכמת אדם תאיר פניו״. אבל בסילוק החכמה מתקבל 'נגע' במקום 'עֹנג'.
(הרבי הריי״צ מליובאוויטש)
הטומאה המסוכנת
״ואם פרח תפרח הצרעת... כולו הפך לבן טהור הוא״ (ויקרא יג,יב-יג). אם כל הצרעת, כל הטומאה, יצאה החוצה, טהור הוא, אין הוא מזיק עוד. טומאה חיצונית, הגלויה לעין, אינה מזיקה, שכן אפשר להיזהר מפניה. איזו טומאה מזיקה ומסוכנת? בעיקר זו הנסתרת, הצרעת המכוסה.
(מאוצרנו הישן) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
