חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:37 זריחה: 6:32 י"ג בכסליו התש"פ, 11/12/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

קם רבה ושחטי' לרב זירא
ניצוצי רבי

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1180 - כל המדורים ברצף
"ועשו לי מקדש" - בכוחו של משה רבינו
קם רבה ושחטי' לרב זירא
הלכות ומנהגי חב"ד

השיחה שהסעירה את העולם בשנת תשד"מ, והתפרשה על שתי התוועדויות * מדוע אסור לפסוק הלכה מתוך שכרות? * שלוש שיטות להסברת המושגים 'איבסום' ו'השתכרו' * חידוש נפלא של הרבי המחבר את עולמות הנגלה והחסידות, והבהרות

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

שיחה נפלאה שהרעידה עולמות השמיע הרבי בשנת תשד"מ, בביאור דברי הגמרא מסכת מגילה ז, ב: אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע כו'... רבה ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום (נשתכרו – רש"י) קם רבה ושחטי' לר' זירא".

תוכן הדברים:

רבה ור' זירא שתו יין במהלך סעודתם כדי שיתגלה אצלם יין שבתורה, רזי תורה. וכן קרה בפועל כתוצאה משתייתם נגלו להם סודות תורה נעלים ביותר בחינת "עד דלא ידע".

שניהם, אפוא, השתכרו אך רק אצל ר' זירא פרחה נשמתו משום שכלי השכל שלו לא יכלו להכיל גילוי כה גדול, ולכן פרחה נשמתו, בעוד שרבה נשארה נשמתו בגופו.

"שחטי'" פירושו שרבה העלה את ר' זירא לדרגא כה גבוהה, עד שנפרדה נשמתו מגופו כו'. אך "למחר", כשאין ציווי להתעלות עד כדי כך, והרי הכוונה העליונה היא לעבודת את ה' כשהנשמה בגוף, ביקש עליו רבה רחמים והחייהו, את ר' זירא.

הסיפור נתבאר בהרחבה ב'לקוטי שיחות' כרך לא עמ' 177 ואילך, ולפני כן נדפס בסמיכות לאמירת השיחות ב"משיחות ש"פ שמיני וש"פ תזריע תשד"מ" ('התוועדויות תשד"מ' כרך ב' עמ' 1361 ואילך) וכן בשנת תשמ"ו ('התוועדויות תשמ"ו' כרך ב' עמ' 871 ואילך). וראה יומן רישומה של שנה שנת תשד"מ עמ' 179.

בסעיף ד' בשיחה הובאו דברי השל"ה (שער האותיות פד, ב) במעלת השתי' אצל צדיקים, שעל ידה גילו סודות התורה וכו'.

והוא הדין – ממשיך שם בסעיף ה' – בנידון־דידן; "שתיית היין שלהם (כפשוטה) היתה לכוונה הנ"ל בשל"ה, שמתוך משתה היין יתגלה אצלם יין שבתורה כו'" [וראה הנסמן שם בהע' 32 (וכן לפני זה בהע' 21)], עד כאן.

לאור דברים אלו יומתק הנאמר במסכת ברכות נז, א: היין, יש שותהו וטוב לו, שנאמר (תהלים קד) ויין ישמח לבב אנוש... א"ל רבי יוחנן לתנא תני תלמיד חכם לעולם טוב לו שנאמר (משלי, ט,ה) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי.

והיינו: כאשר הוא "לכוונה הנ"ל... שמתוך משתה היין יתגלה אצלם יין כו'".

מאידך, מובא בסנהדרין (ע"א, ב): יין ושינה כו' ולצדיקים רע להן (שאין עוסקין בתורה; רש"י) ורע לעולם (...וכשהן מתבטלין פורעות בא לעולם; רש"י).

כלומר, כאשר אין זה לכוונת הגילוי שעל־ידי־זה, אז הרי זה ביטול תורה כפשוטו.

וראה יומא עו, ב: זכה (כלומר אם זכה וידע להזהר בעצמו מלשתות יותר מידי משמחו שמפקח את הלב; רש"י) לא זכה משממו והיינו דאמר רבא חמרא וריחני פקחין (עשאוני פקח; רש"י).

* * *

אמנם, מאידך נדרש הסבר: לכאורה, מדוע נפסק להלכה שלשתוי אסור לפסוק הלכה (ראב"ד עירובין סד, ב וש"נ. רמב"ם הלכות ביאת מקדש פ"א ה"ג. פרטי הדינים בזה נאספו באנציקלופדיה תלמודית ערך הוראה עמודים תצד־ט).

בעוד שלימוד התורה אפשרי לאדם שתוי, כפי שנפסק שם: "ומותר לשיכור ללמוד תורה ואפילו הלכות ומדרשים"?!

ואולי אפשר לבאר הדברים:

שתייה מצד עצמה, ולרוב בני אדם, הרי היא משבשת הדעת (ולא חילקה תורה בין אדם לאדם?) ואף שאצל קדושים אשר בארץ יש בזה עילוי רב ועצום ואדרבה מפקחת דעתם – הנה גם אצלם קבעו חז"ל "לפום חורפי' שבשתא", כלומר, העילוי של שתיית יין הוא השבחת הדעת באופן בלתי טבעי (כל כך) ולשם הוראה הלכה למעשה רצון התורה שהרב יפסוק פס"ד ע"פ שכלו ודעתו שלו ולא מצד עילוי על טבעי (ולהעיר שזהו בדומה קצת להדין ד"תורה לא בשמים"). וק"ל.

"איבסום" או "נשתכרו"

אחד הדיוקים שדייק כ"ק אדמו"ר בשעת אמירת השיחה לראשונה (ראה תשד"מ שם עמ' 1362, תשמ"ו שם), הוא מדוע תיבת "איבסום" המופיעה בגמ' בלשון יחיד (ולא "איבסומו" לשון רבים) פירש רש"י בלשון רבים "נשתכרו"? ברם, דיוק זה הושמט כמעט לגמרי ב'לקוטי שיחות' חל"א שם,

ננסה לבדוק טעם הדבר ולבחון שמא מיושב הדבר תוך כדי ביאורו של כ"ק אדמו"ר במהדורה הסופית של השיחה (בלקו"ש שם).

נקדים לברר האם באמת יש הבדל בין "לבסומי" ובין "להשתכר", דלכאורה, אם כפירוש רש"י שאין הבדל בין שתי ההגדרות, מדוע לא התבטאה הגמרא חייב להשתכר, כדמצינו לדוגמא במסכת ברכות ח, ב: "דההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהילולא דברי דרבי יהושע בן לוי".

בעיון בדברי הפוסקים וגדולי ישראל מצינו בזה, לכאורה, כמה שיטות:

שיטה ראשונה: 'לבסומי' פחות מ'שכרות'

הסבורים בשיטה זו הם השל"ה, הב"י בפירושו לטור, הרב חיים וויטאל ז"ל, הקרבן נתנאל וכן החידושי הרי"ם, שפתי חכמים למגילה, ועוד. להלן מקצת מדבריהם:

זה לשונו של השל"ה (תורה שבכתב שובבים ת"ת סט, ב): "...עוד יש לדקדק דקדוק הל' שאמר חייב לבסומי, כי השכרות גדול אינו נקרא בסומי רק מבוסם נקרא מי שאינו שכור כל־כך... הזהירנו כאזהרה שלא נש[ת]כר כל־כך... שמחוייב לישאר מבוסם".

בדומה לזה הביא הבית יוסף (בפירושו לטור סתרצ"ב) מארחות חיים:

"חייב איניש לבסומי בפוריא לא שישתכר שהשכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו... אך שישתה יותר מלימודו [ – הרגלו] מעט". [את דברי הב"י הביא גם בספר יסוד ושורש העבודה (שער י"ב פ"ז) כשלפני זה הקדים: "והנה דקדקו חכמי הגמרא בלשונם הצח והקדוש, ואמרו "לבסומי" ולא אמרו חייב איניש "להשתכר" בפורים..."], וכדברי הארחות חיים מפורש ב'כל בו' סימן מה.

וב"סוד מרדכי ואסתר להרח"ו ז"ל", הנדפס בחלק ממהדורות פרי עץ חיים שער הפורים פ"ו (תעח, ב): "מצוה לשתות יין בפורים כי ריבוי החסדים דאבא ממתיק היין... לא ישתכר אלא יתבסם עד דלא ידע..."].

החילוק שבין שתוי (שכרות מוחלטת) ו"לבסומי", שפירושו להיות בשמחה, נתבאר היטב בקרבן נתנאל (ברא"ש מגילה שם סימן ח' ס"ק יו"ד) בהרחבה, נראה גם יד אפרים להג"ר אפרים מרגליות.

גם הרא"מ מגור (בעל 'אמרי אמת') בהסכמתו לספר פסקי תשובה (מהרב אברהם פיוטרקובסקי), פיעטרקוב תרצ"ג־ו, ביאר בשם החידושי הרי"ם החילוק בין שכרות ולבסומי... וכן נתבאר הדבר בספר שפתי חכמים למגילה. וראה עוד להלן סוף סעיף ד.

[דבריו של הרח"ו כאן לכאו' עומדים קצת בסתירה למ"ש ב"פרי עץ חיים" עצמו בשער הפורים פ"ד: "ולזה צריך שישתכר האדם ביום הזה... צריך לאומרו שלא בכוונה אחר שהוא שכור ובכך יצא מדעתו... כשאנו ממשיכין... על ידי שתיית היין ברבוי גדול כו'". ועד"ז בשער הכוונות, ענין פורים, קרוב לסופו: "חייב איניש לבסומי בפוריא עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כו'... צריך לומר ברוך המן, להמשיך אל הנצוץ ההוא אור. ולכן צריך לומר בלא כונה, אחד שהוא שכור ויצא מדעתו, שאם יהיה ח"ו בכוונה יאיר גם אל הקליפה ח"ו".

בהכרח, אפוא, לפרש, כדלהלן (בפנים): "בלא כוונה" "ויצא מדעתו" שיתבטל קצת ממציאותו. יהיה מבוסם, אבל לא שיכור לגמרי, וק"ל.]

שיטה שנייה: 'לבסומי' יותר מ'שכרות'

זוהי שיטת הב"ח (בפירושו לטור סתרצ"ה), הסבור להיפך משיטה הקודמת:

"ומיהו דוקא לבסומי... הוא דדתינן לה. אבל מיהו צריך לשתות הרבה מלימודו שייסב לבו במשתה ויהיה שתוי או אפילו שכור...".

(וכן משמע קצת סגנונו של עורך הספר "דרכי חיים ושלום" דלהלן בסעיף הבא).

שיטה שלישית: 'לבסומי' ו'שכרות' היינו הך

רש"י כאמור בריש דברינו מפרש כך בפשטות הן "לבסומי" הן "איבסום".

הרמב"ם (הלכות מגילה פ"ב הט"ו) כותב: "ושותה יין עד שישתכר...". גם הטור כותב: "וצריך שישתכר עד שלא ידע כו'".

אף השולחן ערוך העתיק דברי הגמרא בלשונהּ. ועל דבריו הביא הרמ"א (סתרצ"ח ס"ב): "וי"א דא"צ להשתכר כ"כ".

ולתווך בין רוב הדעות י"ל (בדוחק עכ"פ): יש שני מצבים של שכרות א) שכרות קלה. ב) שכרות חזקה. לכל הדעות צריך להיות במצב של "שמחה" כתוצאה משתיה, עכ"פ שכרות קלה, ורש"י שכתב בפירוש "לבסומי" "להשתכר" אף הוא התכוון לשכרות קלה.

(השל"ה והסבורים כמוהו חולקים על הב"ח בהגדרת "לבסומי" אם בזה הכוונה לשכרות קלה, או דווקא החזקה יותר, אבל שניהם סבורים שצריך להיות שתוי עד כדי שמחה).

כשרש"י כותב "נשתכרו", כוונתו לפרש את המציאות בפועל, שאכן שניהם נשתכרו. העוּבדה שהגמרא הדגישה זאת בלשון יחיד – לכאורה אפשר לבאר ע"ד מה שהביא בספר "דרכי חיים ושלום" (מונקאטש ת"ש) סימן תתנ (במהלך תיאור סעודת פורים של בעל ה"מנחת אלעזר" במחיצת יחידי סגולה – תוך התרוממות הנפש לעילא ולעילא ודיבורים בלתי רגילים):

"בבחינת נכנס יין יצא סוד עיין בשער יששכר... שאצל החסידים בעת שמחה ובפרט בפורים אשר בדיחא דעתם כמצוות התורה ודברי חז"ל אשר יגלו בדבריהם קצת מהצפון בלבותם בכל ימות השנה בבחינת הצנע לכת אך צריכים ליותר שלא ידברו כזה בעת שהם מבושמים קצת וכו' ופן יגלה יותר וכו' רק לגלות מעט בתחילת שתייתם... וז"ש נכנס יין יצא סוד (היינו בתחילת כניסת היין ששותה לבסומי אז) יצא סוד (אז יצא סוד מה שרוצה לגלות כדי לשמח לבב אנ"ש ובנ"י) אבל לא אח"כ כששותה הרבה פן יאמר ויעבור את הגבול ממה שרוצה לגלות כמובן".

ולפי זה אכן אפשר לבאר שב"איבסום" כוונת הגמרא להדגיש שרבה אכן נכנס 'לשתייה' קלה אך כתוצאה מזה, בשלב שני, נשתכרו שניהם, וה"איבסום" הוא הקדמה להתעלות של רבה (המסופרת שם בהמשך) ש"קם רבה ושחטי' כו'" כמבואר בהרחבה בהשיחה, כדלהלן.

והנה בסעיף ד בשיחה (בלקו"ש) איתא: "ובזה מבוארת גם הדגשת הגמרא "איבסום" – "נשתכרו" (לשון רבים), היינו שרבה ור' זירא שניהם נשתכרו, ומשמע ששכרות שניהם גרמה ל"קם רבה שחטי' לר' זירא", כי (לא רק מעשהו של רבה אלא) גם מיתת ר' זירא היתה מפני שהגיע למצב של שכרות המביאה ל"כלות הנפש" של האדם כנ"ל, אלא שזה נעשה בו ע"י רבה, 'קם רבה שחטי' לר' זירא'".

והנה לכשנדייק היטב, הרי אף שלכאו', היה צריך להיות כתוב "איבסמו" בלשון המדגישה רבים, הרי באמת גם הלשון "איבסום" כולל לשון רבים, וראיה לדבר:

א) מדלא כתבה הגמרא איבסום רבה או איבסום רב זירא יכולה, אפוא, להיות המשמעות שזה מוסב על שניהם.

ב) בגמרא סנהדרין לח, א. (גמרא זו הובאה באופן חלקי בהערה בשיחה הערה 32): "בני ר' חייא הווה יתבי בסעודתא קמי רבי ולא הוו קאמרי ולא מידי אמר להו אגברו חמרא אדרדקי כי הכי דלימרו כיון דאיבסום, פתחו ואמרו כו'".

ג) ע"ד הלשון (ברכות ח, ב. שהובא לעיל אות ב') דאישתכור – למרות שמדובר בזוג־חכמים!

לסיכום: "לבסומי" הוא להיות במצב של שמחה וטוב לב, שכרות קלושה אשר לפעמים מסתעף ממנה מצב של שכרות שלמה וכמעשה הנ"ל (ראה גם שפת אמת למגילה שם: דאין הכוונה שמחוייב להשתכר כ"כ עד דלא ידע וכו').

וראה גם "תורת משה" להחת"ס פ' תצוה: "מצוה לשתות כדי שכרות, אבל לא ישתכר רק יתיישב ביינו ויהי' בו מדעת קונו".

וכך: "איבסום", רבה התבסם תחילה, וכתוצאה מזה, בשלב שני, נשתכרו שניהם.

בסיום השיחה מסיים כ"ק אדמו"ר:

"והנה להלכה נפסק בשו"ע שיש חיוב לבסומי עד דלא ידע, ואין חוששים שיסתעף מזה שום דבר בלתי רצוי כו'". ומזה מובן גם בנוגע לתוכן הרוחני של שתיית היין... להגיע לדביקות כזו בסודות התורה המבטלת מציאותו כו'".

[ראה גם 'התוועדויות תשמ"ט' ח"ב ע' 454, ובכ"מ. ולהעיר גם ממ"ש החת"ס סימן קצר: "שלוחי מצוה אינם ניזוקים ולא תצא תקלה ומכשול משמחת מצוותינו". את רעיונו של החת"ס באותה תשובה דחה כ"ק אדמו"ר (לקו"ש חל"א ע' 177). אבל אין הדבר שייך לנדו"ד].

ויש לציין לדברי הרח"ו ז"ל ב"סוד מרדכי ואסתר" (שהובא לעיל בסעיף ב) שכותב:
"כי במקום יין המשומר בענביו, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, ולכן כי שחטי' רבה לר' זירא, בעי רחמי ואתסי, נמי חריך שקיא, לבטל דינא של גהנם". ומסיימים בטוב.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)