בבת אחת השתררה דממה בבית המדרש הגדול בעיר שפולי. החסידים המתנצחים ומתפלפלים בסוגיות התורה קמו ממקומותיהם ביראת כבוד. בפתח ניצבה דמותו של רבם, הלוא הוא הצדיק רבי אריה-לייב, 'הסבא משפולי'.
כולם הביטו בצדיק וציפו לדבריו. ה'סבא' ניגש למרכז בית המדרש ופנה אל הנוכחים: "מבקש אני מכם לנקות את בית המדרש ביסודיות, שיהיה כולו מצוחצח וממורק!". הצדיק השמיע את בקשתו ומיד סב על עקביו ועזב את בית המדרש. תמיהתם של התלמידים הייתה רבה: מה פִשרה של מטלת הניקיון הפתאומי?
כולם ניגשו במרץ למלאכה. הם הסיטו את הספסלים הכבדים הצדה, גררו את בימת בית המדרש לפינה אחרת, ואף יתר הרהיטים רוכזו במקום אחד. רצפת בית המדרש מורקה. זגוגיות החלונות הוברקו. המנורות נוקו אף הן מאבק.
כעבור שעה שב הצדיק לבחון את התקדמות עבודות הניקיון. על פניו עלתה ארשת של אי-שביעות רצון. "רצוני שתבריקו כל כיסא וכל ספסל; אל תדלגו אפילו על מדף ספרים אחד!", ביקש.
התלמידים הסתערו בכוחות מחודשים על בית המדרש, ושוב חזר הצדיק כדי לעקוב אחר מעשיהם ולהתרשם מן התוצאה. הצדיק בחן בשבע עיניים את המרצפות והקירות. כאן ביקש ניקוי יסודי יותר, ושם הִפנה את התלמידים לפינה שלא נוקתה עד תום.
סוף-סוף הושלמה המשימה, לשביעות רצונו של הסבא משפולי. בית המדרש לבש פנים חדשות. התלמידים היו מותשים אחרי המאמץ הממושך, ובלבם פיעמה שמחה גדולה על שזכו למלא את חפצו של רבם. אך התמיהה הגדולה הוסיפה לרחף בחלל – מה הסיבה המיוחדת שבגללה זכה בית המדרש לניקיון פסח?
כמה מהתלמידים העזו לפנות אל רבם ולהביע את שאלתם. בת צחוק עלתה על פניו. "היום נקבל כאן את התורה", אמר קצרות והוסיף: "מהרו לבתיכם והחליפו את בגדיכם לבגדי שבת".
ככל שהתייגעו התלמידים להבין את כוונתו – לא הצליחו. שום אירוע מיוחד לא תוכנן לאותו יום. בתוך כך פשטה בכל העיר השמועה על המירוק הפתאומי של בית המדרש ועל 'מתן תורה' הצפוי להתרחש בסתם יום של חול. רבים נהרו למקום לחזות במתרחש.
הסבא משפולי עצמו יצא מביתו לבוש בבגדי השבת שלו. נהרה מיוחדת שרתה על פניו. "התלוו אליי אל הכניסה לעיר", ביקש מתלמידיו. כך יצאה לה לדרכהּ תהלוכה מרובת משתתפים, בראשה צועד הצדיק הנודע ואחריו תלמידיו ושאר תושבי העיר.
הפמליה הגיעה אל פאתי העיר, והצדיק עצר. את מבטו נשא לעבר האופק, כשכל הנוכחים מצפים במתח לבאות.
פתאום נראתה נקודה קטנה ממרחק. אט-אט היא הלכה וגדלה, והתגלתה כמרכבה רתומה לסוסים שנעה במהירות על הדרך המתפתלת. חיוך קל נראה בזווית פיו של הרבי, והוא התרחב והלך ככל שהתקרבה המרכבה.
העגלה עצרה סמוך לפמליה הממתינה בשערי העיר. הרבי נכנס אל תוך הכרכרה. הוא השתהה בפנים רגעים מספר, ולאחר מכן יצא ממנה וזרועו שלובה בזרועו של יהודי בעל פנים מאירות, זקנו ארוך ועיניו מפיקות חכמת אלוקים. השניים צעדו יחד ושוחחו ביניהם בידידות, והקהל ליווה אותם בשירה רמה.
כך השתרכה התהלוכה בחגיגיות ברחובות העיר, בואכה בית המדרש המרכזי, שאך הבוקר מורק וצוחצח כהוגן. תושבים שהבחינו בצועדים מיהרו להצטרף וללוות את הצדיק ואת אורחו הדגול.
אך מיהו האורח? חדי-עין החלו לזהותו, ושמו עבר בלחישה מפה לאוזן. זה היה רבי שניאור-זלמן, שכונה אז 'המגיד מליאוזני'.
עם בואם לבית המדרש הורה המארח לפתח את ארון הקודש ולומר את פסוקי 'אתה הראת', כנהוג בשמחת תורה. בתום אמירת הפסוקים בנעימה החגיגית, החל הסבא משפולי לשיר את הניגון המסורתי של שמחת תורה, וסחף אחריו את הקהל כולו.
לפתע ניגש אל אורחו, נשא אותו על כפיו והכריז: "הרי לנו כאן ספר התורה עצמו, שכן קדוש וטהור הוא כספר תורה ממש! ועתה נערוך 'הקפות' סביב הבימה, עם ספר התורה שזכינו לארח אצלנו, ולכבודו הברקנו וקרצפנו את בית המדרש".
ובדברו, בעודו נושא את רבי שניאור-זלמן בזרועותיו, כאילו אחז ספר תורה ממש, החל הצדיק להכריז: "אנא ה', הושיעה נא..." ולהקריא את שאר קטעי ההקפות, והקהל מחרה-מחזיק אחריו, עד שהשלים שבע הקפות.
בתום ההקפות הוזמן הציבור לסעודת מצווה, והסבא משפולי הכריז באוזני כל הנאספים: "רבותיי, זכות נדירה נפלה בחלקנו. הבה נגיל ונשמח על הזכות שזיכה אותנו הקדוש-ברוך-הוא!".
(לרגל כ"ד בטבת, יום ההילולא של אדמו"ר הזקן) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
