חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:21 זריחה: 6:08 י"ז באב התשע"ט, 18/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

הזעקה והמענה
דבר מלכות

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1174 - כל המדורים ברצף
הזעקה והמענה
מזכים אותנו בהבאת הגאולה
מנהג מבטל הלכה?
פרשת שמות
רבנו הזקן
הכנה לתפילה
הלכות ומנהגי חב"ד

המשמעות העמוקה שבחיסור אות ו' בשם הוי' * מה פשר שאלת בני ישראל "מה שמו" של הקב"ה, בשעה שההבטחה לגאולה כבר נמסרה להם על-ידי האבות?! * בני ישראל זועקים: באיזה אופן פועל הקב"ה בגלות הנוראה שלא הייתה כמותה? * למרות ההעלם והסתר, הגאולה תהיה באופן רחמים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. נהוג לבאר ענין בפירוש רש"י על פסוק בפרשת השבוע – הן ביאור בדברי רש"י, והן ביאור בענין מוקשה בפשטות הכתובים שרש"י אינו מתעכב לבארו.

על הפסוק1 "ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלקי אבותיכם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור" מפרש רש"י: "זה שמי לעלם – חסר וי"ו, לומר העלימהו שלא יקרא ככתבו. וזה זכרי – למדו היאך נקרא. וכן דוד הוא אומר ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור".

וצריך להבין:

א) מה קשה לרש"י בפשטות הכתובים שמשום זה צריך לפרש ששמו של הקב"ה (שם הוי') נכתב באופן אחד ונקרא באופן אחר ("שלא יקרא ככתבו")?

ואין לומר שרש"י בא לבאר מדוע נכתב "לעלם" "חסר וי"ו" – כמדובר כמ"פ שכללות הענין דחסר ויתיר (שתיבה מסויימת כתובה באופן דחסר או באופן דיתיר) אינו דורש ביאור והסבר בפשוטו של מקרא, ולכן מצינו ריבוי תיבות שכתובות באופן דחסר או יתיר ורש"י אינו מבאר את טעם הדבר (מכיון שאין זה נוגע לפשוטו של מקרא) – מלבד במקומות מסויימים ששם ישנו קושי בפשטות הכתובים המתיישב ע"פ ביאור הטעם דכתיבת תיבה מסויימת באופן דחסר או יתיר.

[ולדוגמא: עה"פ2 "ועפרון ישב גו'" מפרש רש"י: "ישב כתיב חסר, אותו היום מינוהו שוטר עליהם, מפני חשיבותו של אברהם שהי' צריך לו עלה לגדולה". כלומר: מכיון שישנו קושי בפשטות הכתובים איזה עסק הי' לאברהם אבינו עם עפרון, לכן מפרש רש"י ש"אותו היום מינוהו שוטר עליהם . . עלה לגדולה", כמרומז בזה שתיבת "ישב" היא באופן ד"חסר כתיב". ועד"ז בנוגע לפרש"י עה"פ3 "ולוט ישב בשער סדום", וכיו"ב].

ועפ"ז צריך להבין: מהו הקושי בפשטות הכתוב שלכן צריך רש"י לבאר ש"לעלם חסר כתיב, לומר העלימהו שלא יקרא ככתבו וכו'"?

ב) שם הוי' נזכר כבר עשרות פעמים בחומש בראשית, וא"כ, מדוע נאמר ציווי זה ("העלימהו שלא יקרא ככתבו . . למדו היאך נקרא") רק כאן – האם דוקא כאן הוא המקום המתאים לצוות לבנ"י אודות האופן שבו יקרא שם הוי' ("שלא יקרא ככתבו"), כאשר בנ"י נמצאים בקושי השעבוד כו', עד כדי כך ש"לא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה4" – אז באים לומר להם ציווי חדש בנוגע לאופן הזכרת שם הוי' ("למדו היאך נקרא"); ומה הי' מקודם לכן, כיצד קראו את שם הוי' עד עתה?!

ג) רש"י מביא הוכחה לדבריו – "וכן דוד הוא אומר ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור". ולכאורה – ממה נפשך: אם פשוטו של מקרא דפסוק זה מכריח לומר את הפירוש שבדברי רש"י – לשם מה זקוקים להוכחה נוספת, "וכן דוד הוא אומר כו'"; ואם מצד פשוטו של מקרא בפסוק זה אין הכרח לפרש כן – מהי התועלת בהבאת ראי' והוכחה מפסוק שאמר דוד?!

ב. כמו כן ישנו ענין הדורש ביאור בפשטות הכתובים בנוגע לכללות תוכן הענין, ולכאורה, לא מתעכב רש"י לבאר זאת בפירושו:

בפסוקים אלו מסופר שהקב"ה התגלה למשה ואמר לו "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים . . וארד להצילו מיד מצרים . . לכה ואשלחך . . והוצא את עמי בני ישראל ממצרים5", ובהמשך לזה – "ויאמר משה אל האלקים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלקי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם", ואז – "ויאמר אלקים אל משה אהי' אשר אהי' ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהי' שלחני אליכם", ולאח"ז – "ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלקי אבותיכם . . שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור6".

וצריך להבין:

משה רבינו אומר להקב"ה: "הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלקי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם". ולכאורה תמוה ביותר: וכי עד עתה לא ידעו בנ"י מהו שמו של הקב"ה – שמשום זה ישאלו למשה (כאשר יבוא ויאמר להם "אלקי אבותיכם שלחני אליכם") "מה שמו"?!

[תוכן קושיא זו מובא – בארוכה – ב"מורה נבוכים" להרמב"ם7].

ובפרט שמודגש בכתוב "אלקי אבותיכם שלחני אליכם" – והרי האבות (אברהם יצחק ויעקב) בודאי ידעו את שמו של הקב"ה, כפי שמצינו בחומש בראשית ששמו של הקב"ה מופיע ריבוי פעמים ביחס לדיבור אל האבות – "ויאמר ה' אל אברהם", וכיו"ב; ולא רק שם אחד, אלא כמה שמות – שם הוי', שם אלקים, שם שד-י, ומכיון שהאבות ידעו את שמו של הקב"ה, בודאי מסרו זאת לבניהם אחריהם כו', ובפרט שתיכף ומיד עם ירידתם למצרים שלח יעקב את יהודה "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה", ומכיון שבודאי ידעו בנ"י את שמו של הקב"ה – מה מקום לשאלה "מה שמו"?!

ונוסף לזה:

בנ"י ידעו שסוכ"ס יגאל אותם הקב"ה ממצרים – כפי שאמר יוסף8: "אלקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב". ובודאי נמסרה הבטחה זו מדור לדור (במשך כל זמן היות בנ"י במצרים), ובפרט ש"וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקוד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה", וא"כ, היו מוכרחים למסור את הדברים לבניהם אחריהם, כדי שיוצאי מצרים יקיימו את שבועתו של יוסף ויקחו עמהם את ארונו של יוסף (ועד"ז בנוגע לשאר השבטים). וכמו כן מובן בפשטות שכאשר הקב"ה אמר ליעקב – מיד עם ירידתו למצרים – "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה", מסר יעקב לבניו שהקב"ה הבטיחו שלא ישארו במצרים אלא סוכ"ס יצאו ממצרים.

ועפ"ז – כאשר משה בא לבנ"י ואומר להם "ה' אלקי אבותיכם שלחני אליכם" מכיון שהגיע זמן הגאולה – מה מקום לפליאה ותמיהה מצדם של בנ"י, עד שישאלו "מה שמו" – הרי כבר הובטח להם "פקוד יפקוד אלקים אתכם"?!

ומכיון שרש"י אינו מתעכב לבאר דיוקים אלו – בהכרח לומר שהדברים מובנים בפשטות לבן חמש למקרא. וכפי שיתבאר לקמן.

ג. [. .] הביאור בפרש"י:

הבן חמש למקרא למד כבר בפרש"י בהתחלת פ' בראשית אודות החילוק שבין שם הוי' לשם אלקים – ששם הוי' מורה על מדת הרחמים, ושם אלקים מורה על מדת הדין: "בראשית ברא אלקים – ולא אמר ברא הוי', שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין (אלקים) וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים (הוי') ושתפה למדת הדין, והיינו דכתיב ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים".

כלומר: הקב"ה נקרא בכו"כ שמות – בהתאם לפעולה שעושה באותה שעה: כאשר עושה פעולה של דין – נקרא בשם "אלקים", וכאשר עושה פעולה של רחמים – נקרא בשם "הוי"', וכיו"ב בשאר שמותיו של הקב"ה.

וע"ד פרש"י9 בנוגע לשמות המלאכים – "משתנים שמותינו לפי מצות עבודת השליחות שאנו משתלחים".

ועפ"ז מובן מהו תוכן שאלת בנ"י – "מה שמו":

בנ"י ידעו אודות שמותיו של הקב"ה – השמות שמצינו אצל האבות אברהם יצחק ויעקב, וידעו גם שכל שם קשור עם הנהגת הקב"ה באופן מסויים, כלומר, לצורך פעולה והנהגה מסויימת נקרא הקב"ה באופן כך וכך.

ולכן, כאשר מדובר אודות מצב מיוחד במינו, שלא הי' עד עתה – שכל בנ"י נמצאים במצב של גלות והקב"ה שולח אליהם את משה כדי להוציאם מהגלות – שואלים בנ"י: "מה שמו", כלומר, באיזה שם נקרא הקב"ה ביחס לפעולה ומצב כזה.

דהנה, שמותיו של הקב"ה שמצינו אצל האבות – הם בקשר להבטחה על בנים, ירושת הארץ, וכיו"ב (אצל אברהם), ברכה מיוחדת כו' בקשר לבואו של יצחק לארצו של אבימלך מלך פלשתים, ברכה מיוחדת לשמירה בדרך אצל יעקב, וכיו"ב; אבל כאן מדובר אודות מצב מיוחד במינו שלא הי' כמוהו עד עתה (שכל בנ"י נמצאים בגלות כו'), ולכן שואלים בנ"י: "מה שמו" – כיצד תהי' הנהגתו של הקב"ה (המתבטאת בשם שנקרא בהתאם לכך) במצב זה.

בסגנון אחר ובעומק יותר:

השאלה "מה שמו" מבטאת את תמיהתם של בנ"י על כללות המצב בו הם נמצאים: משה אומר להם "אלקי אבותיכם שלחני אליכם", כלומר, שהקב"ה מתייחס כאן בתור "אלקי אבותיכם", שהם הבנים של אותם "אבות" שהוא אלקיהם. ואעפ"כ, בנוגע לפועל הניח הקב"ה שמצרים ישעבדו ויעבידו אותם בעבודת פרך במשך מאתיים ועשר שנים, ורק לאחרי שפרעה הי' רוחץ בדמם של תינוקות ישראל... "טויזנטער אידישע קינדער זיינען אומגעקומען"... – שולח הקב"ה את משה לבשר לבנ"י ש"אלקי אבותיכם שלחני אליכם"! – "א שמחה האט געטראפן" – בשורת הגאולה לאחרי מעמד ומצב שכזה! – היכן הי' הקב"ה עד עתה הרי הוא "אלקי אבותיכם"?!

ויתירה מזו: אפילו כאשר מחליט לגאול אותם מהגלות – שולח הוא שליח בלבד!

וזהו התוכן הפנימי דשאלת בנ"י – "מה שמו": מה מתרחש כאן במצב שכזה, מה פשר הנהגתו של הקב"ה באופן כזה, ומהו שמו של הקב"ה בהתאם להנהגה זו – מצב של גלות איום במשך זמן, ורק לאח"ז – בשורה אודות ענין של גאולה, ומכיון שכן הוא מצב הדברים – מי יודע באיזה אופן תהי' כבר הגאולה (לאחרי הנהגה כזו – עם היותו "אלקי אבותיכם")?!

ד. ועל זה בא מענה הקב"ה – "ויאמר אלקים אל משה אהי' אשר אהי' . . אהי' שלחני אליכם":

"אהי' עמם בצרה" – כאשר בנ"י נמצאים במצב של צרה, נמצא גם הקב"ה במצב של צרה, כלומר: אין הכוונה שהקב"ה נמצא עמם בהיותם בצרה אבל הוא בעצמו נמצא במצב של הרחבה, כי בהיותו עמם בצרה הרי הוא משתעשע בעצמותו – אלא הקב"ה בעצמו נמצא גם הוא במצב של צרה, "בכל צרתם לו צר", ולכן, כאשר בנ"י בוכים... על קושי הגלות, עד שפרעה רוחץ בדמם של תינוקות ישראל... בוכה גם הקב"ה... כי גם הוא נמצא במצב של צרה, וכאמור – "בכל צרתם לו צר".

ומכיון ששמו של הקב"ה (במצב זה) הוא "אהי' אשר אהי'", "אהי' עמם בצרה", כלומר, שגם בזמן הגלות נמצא הקב"ה ביחד עם בנ"י ומצטער בצרתם, ולכן "אהי' שלחני אליכם" כדי להוציאכם מהגלות – הרי בודאי שכאשר מחליט לגאול אותם, תהי' הגאולה בתכלית השלימות, כדלקמן.

ה. [...] וממשיך בפסוק שלאח"ז – "ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל הוי' אלקי אבותיכם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור":

מכיון שגם בזמן הגלות נמצא הקב"ה עם בנ"י, שזהו התוכן דשם "אהי'", "אהי' עמם בצרה" – לכן, כאשר מגיע זמן הגאולה, אזי הגאולה היא באופן של רחמים "הוי' (מדת הרחמים) אלקי אבותיכם . . שלחני אליכם".

ובקשר לשאלה מה הי' עד עתה, כלומר, כיצד יתכן שבנ"י היו עד עתה במצב של גלות, היתכן שהקב"ה – "הוי' אלקי אבותיכם" – הניח שיהי' מצב כזה, היכן היא ההנהגה מצד שם הוי', מדת הרחמים?! – על זה באה התשובה: "זה שמי לעלם – חסר וי"ו, לומר העלימהו כו'", כלומר, שעד עתה הי' שם הוי' (מדת הרחמים) באופן של העלם כו'.

אבל אעפ"כ – "וזה זכרי לדור דור": גם כאשר שם הוי' הוא בהעלם – אין הכוונה שההנהגה בפועל ובגלוי קשורה עם שם אדנ-י בלבד – "אדון אתה לכל בריותיך" [וכפי שרואה הבן חמש למקרא שבכל מקום שנכתב הוי' קורין בשם אדנות] – אלא "זה זכרי גו'", כלומר, שבזה גופא זוכרים ומזכירים את שם הוי' (מדת הרחמים).

ועי"ז פועלים שיהי' הגילוי דשם הוי', כלומר, שפעולותיו של הקב"ה יתגלו לכל באופן של רחמים (ולא רק שבהעלם יש בזה ענין של רחמים).

ו. עפ"ז מובן שאין להקשות באיזה אופן הזכירו את שם הוי' עד עתה – קודם שנאמר הפסוק "זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור", שמזה למדים "שלא יקרא ככתבו למדו היאך נקרא":

כאשר מדובר אודות האבות (אברהם יצחק ויעקב) שאצלם מצינו ריבוי פעמים שם הוי' – אפשר לומר שהיו מזכירים את השם ככתבו, בדוגמת הזכרת השם ע"י הכה"ג ביוהכ"פ.

וכאשר מדובר אודות שאר בנ"י – אין כל הכרח לומר שהיו משתמשים בשם הוי', ויתכן לומר שבאותם זמנים לא היו משתמשים כלל בשם הוי', כפי שבימינו אלו לא משתמשים בשם הוי' (מלבד בנוגע לכתיבת שם הוי' בתורה כו'), אלא בשם אדנות.

וזהו החידוש שנתחדש בפסוק זה – "זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור" – שמשתמשים אמנם בשם הוי', אבל בהדגשה "שלא יקרא ככתבו", כי אם באופן אחר – "למדו היאך נקרא", שזה קשור עם כללות ענין הגלות, שאז שם הוי' (מדת הרחמים) הוא בהעלם – "זה שמי לעלם, חסר וי"ו, לומר העלימהו שלא יקרא ככתבו".

ז. בפרשת השבוע10 מסופר אודות דברי יעקב ליוסף בקשר לקבורת רחל: "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם".

והנה, עפ"ז יש מקום לומר שהציווי ד"העלימהו שלא יקרא ככתבו" קשור דוקא עם זמן הגלות, כלומר, כאשר שם הוי' (מדת הרחמים) הוא באופן של העלם, אזי ישנו הציווי ד"העלימהו שלא יקרא ככתבו", משא"כ לאחרי ביטול הגלות – כאשר שם הוי' (מדת הרחמים) הוא בגלוי. ולפועל – יודע הבן חמש למקרא שלימדו אותו שבכל זמן ובכל מצב אין לקרוא את שם הוי' ככתבו, אלא בשם אדנות בלבד.

וכדי לבאר זאת, ממשיך רש"י – "וכן דוד הוא אומר ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור":

מפסוק זה בלבד הי' אמנם אפשרות לומר שזהו ענין הקשור עם מצב הגלות בלבד; אבל מכיון שדוד אומר "ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור", והרי דוד הי' לאחרי הגלות, כלומר, בזמן שבו היתה מדת הרחמים (שם הוי') בגלוי, ואעפ"כ אמר "ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור", כלומר, שישנו חילוק בין "שמך" ל"זכרך" ("שלא יקרא ככתבו") – הרי מזה מובן שהציווי ד"העלימהו שלא יקרא ככתבו" אינו רק במצב של גלות (כאשר מדת הרחמים היא בהעלם), אלא בכל מעמד ומצב.

* * *

ח. בהערות אאמו"ר על הזהר דפרשתנו11 מביא את מאמר הזהר12: "ר' חייא הוה אזיל . . והוה ר' יוסי עמי' . . א"ל אי בני עלמא ידעין יקרא סגיאה דיעקב בשעתא דא"ל קב"ה אנכי ארד עמך מצרימה, הוי מלחכי עפרא כו' דהכי מפרשי . . מאריהון דמתניתא: כתיב ויצא משה לקראת חותנו כו', אשתכחו דכל ישראל כלהו נפקו לקבלי' דיתרו, מאן חמא למשה דנפיק ולא יפוק כו', אשתכח דבגין משה נפקו כולהון. ומה אם בגין משה כך, בגין קב"ה כד אמר אנכי ארד עמך מצרימה עאכ"ו". ומבאר זאת אאמו"ר בארוכה – ע"ד הקבלה.

וההוראה מזה בנוגע לעבודת האדם:

כאשר יהודי נמצא בגלות – יודע הוא שהקב"ה נמצא יחד עמו, כמ"ש בנוגע לכללות ירידתו של יעקב לגלות (התחלת ושורש ענין הגלות) "אנכי ארד עמך מצרימה", ועד כדי כך – ש"ה' נצב עליו . . ובוחן כליות ולב כו'13".

ומזה מובן שאין ליהודי מה להתפעל מחשכת הגלות – כי מכיון שהקב"ה נמצא יחד עמו [וכתורת הבעש"ט (שר' לוי"צ מברדיטשוב הי' חוזר עלי' תמיד) עה"פ "ה' צלך על יד ימינך" – בדוגמת ענין ה"צל" שהוא נמצא תמיד יחד עם האדם, וכל תנועה שעושה האדם פועלת שגם הצל יתנועע בהתאם לכך, וכמו כן הוא בנמשל, בנוגע להקב"ה ויהודי כו'] – הרי יש לו את הכל, ובלשון הזהר: "מאן חמא למשה דנפיק ולא יפוק . . ומה אם בגין משה כך, בגין קב"ה עאכ"ו".

ועד"ז כאשר יהודי עושה חשבון ממעמדו ומצבו הפרטי, ורואה שרוב זמנו הולך על עניני אכילה ושתי' וטיול, עניני פרנסה, וכיו"ב [אמנם הוא עושה זאת ע"פ ציווי השו"ע, אבל – סוכ"ס הולך רוב זמנו על עניני העולם, ואף שכוונתו היא "לשם שמים" – הרי זה רק "לשם שמים" – ואילו עצם הענין הוא ענין של חול כו'], וא"כ, נמצא הוא – בעבודתו הפרטית – במעמד ומצב של "מצרים" – כמ"ש "אנכי ארד עמך מצרימה" ומכיון שהקב"ה נמצא יחד עמו הרי הנה על זה אומרים לו שגם בהיותו במצרים נמצא הקב"ה יחד עמו "אמר מלכא עקר טורא", כלומר, אין הכוונה שמבטל מכל וכל את מציאותו של היצה"ר, אלא שעוקרו ממקומו ומביאו למקום אחר – אתהפכא חשוכא לנהורא, זדונות נעשו לו כזכיות, ועד שמביאו למעמד ומצב כפי שהי' בהתחלת הבריאה – כמארז"ל14 שהי' בבחי' "שמש גדול".

ובדוגמת הענין דאתהפכא שהי' אצל יתרו – כמבואר בארוכה בהערות אאמו"ר שמלכתחילה הי' יתרו במצב דהיפך הקדושה, ואח"כ נתברר ועלה לסטרא דקדושה, ואז – "כל ישראל כלהו נפקו לקבלי' דיתרו".

ובמכ"ש וק"ו: אם הענין דאתהפכא הי' אפילו אצל יתרו, עם היותו בדרגא הכי תחתונה, עד שהי' מכיר בכל ע"ז שבעולם ולא הניח ע"ז שלא עבדה, תחתון שאין למטה ממנו – הרי עאכו"כ שהענין דאתהפכא (עקר טורא) יכול להיות בעבודת כאו"א מישראל.

ט. וזוהי ההוראה בנוגע לפועל – שיהודי צריך לדעת שהקב"ה נמצא יחד עמו, ולכן, בוודאי שהקב"ה עושה את הכל עבור כאו"א מישראל, ומהיהודי נדרש אך ורק להשתתף בזה באופן של "אצבע קטנה". ועי"ז זוכים בקרוב ממש לביטול כללות ענין הגלות, ובאופן דאתהפכא – כלומר, שפרעה עצמו שולח ומגרש את בנ"י מהגלות, כמ"ש בסיום פרשתנו "כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו".

ואז נפעל כללות ענין הגאולה – "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל", ובאופן ד"מיד הן נגאלים", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן "ווי וואנט משיח נאו".

הזכיר אודות אמירת ברכה אחרונה.

לאחרי תפלת מנחה התחיל לנגן "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו".

(מהתוועדות ש"פ שמות ה'תשמ"ג. 'התוועדויות' תשמ"ג כרך ב עמ' 311-316, בלתי מוגה)

___________________________

1)     פרשתנו ג, טו.

2)     חיי שרה כג, י.

3)     וירא יט, א.

4)     וארא ו, ט.

5)     פרשתנו ג, ז-י.

6)     יג טו.

7)     סוף חלק ראשון (פס"ג).

8)     ס"פ ויחי.

9)     וישלח לב, ל.

10)   מח, ז.

11)   לקוטי לוי"צ ע' ו'.

12)   ה, א.

13)   תניא רפמ"א.

14)   סנהדרין נט, ב.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)