חודש אייר תש"ה. שש שנים נוראות באו אל קיצן. בכל מקום נראו תוצאות ההרס וההרג שזרע מלאך המוות. ערים שלמות חרבו עד היסוד. העוני והמחסור היו נחלת הכול.
אט-אט החלו להיראות סימני חיים ברחובות המופגזים. הם נתמלאו חיילים משוחררים, פצועים ובני משפחה שכולים. ניצולי שואה רבים ניסו לאתר את קרוביהם הנעדרים.
לא אחת גילו הניצולים כי נותרו בודדים מכל משפחתם, בבחינת "אחד מעיר, שניים ממשפחה". אך על אף האסון הנורא החלו להתגלות ניצנים של חיים חדשים. זוגות נישאו, תינוקות נולדו, והניצולים ששרדו נשאו מבט אל העתיד.
שבת אחת בחודש תמוז מילא קהל רב את בית המדרש של חסידי ויז'ניץ בעיר שאץ שברומניה. ניצולים רבים מן החסידות התקבצו לקהילה שהתגבשה שם, שבראשה עמדו השוחט ר' צבי ויז'ניצר ור' שלמה קוסטינר. למרבה השמחה גילו כי מורם ורבם, האדמו"ר רבי חיים-מאיר הגר, בעל 'אמרי חיים', ניצל אף הוא. הם שיגרו אליו מכתב וביקשו כי יבוא להתארח שבת אחת במעונם ולהרעיף נוחם ועידוד על הנפשות המדוכאות.
הידיעה על דבר ביקורו של הרבי הפיחה רוח חיים בקרב יהודי האזור. רבים נהרו לבית הכנסת כדי לחזות בפני הצדיק ולהתברך מפיו.
מראהו של הרבי הכמיר את לב כל רואיו. הרשעים הצליחו לפגוע בהדרת פניו ולקצץ את זקנו, אולם את רוחו של הרבי לא הצליחו לשבור. זו הייתה שבת מרוממת. דבריו החמים של הרבי הקלו במקצת על לבם הדווי של הניצולים. את תפילת קבלת השבת עשה הרבי בבית המדרש הגדול, ואחר-כך ערך 'שולחן' בבית מדרשו של בן-דודו, רבי חיים משאץ.
בסעודה השלישית נשא הרבי דרשה חוצבת להבות. דבריו נאמרו בלהט גדול ובהשתפכות הנפש, והותירו רושם עז על כל השומעים. כמו בחזון העצמות היבשות, חשו היהודים כי נמסך בהם כוח רענן לקום מן השבר הנורא ולכונן מחדש את החיים.
רבים מקרב הנאספים ביקשו להתברך מפי הצדיק עצמו, ובקשות לא חסרו להם. עד מהרה השתרך ליד אכסנייתו של הרבי תור ארוך של ממתינים לבקשת ברכה.
בין הממתינים הייתה האישה דבורה פונד, שבאה לשאץ מהעיר גורא-הומורא. היא התייצבה במקום עם בן-דודה, ר' צבי ויז'ניצר, וביקשה שזה ידריך אותה בכניסתה אל הצדיק. "בקשה מיוחדת לי אליו", אמרה.
כשהגיע תורה פרצה האישה בבכי תמרורים. הרבי תלה בה עיניים טובות והמתין שתירגע. "מה בפיך?", שאל בנועם. "ההורים שלי", ענתה בבכי מקוטע. "הם אנשים מבוגרים, כבני שמונים. כמה שנים לפני המלחמה עזבו את בוקובינה והיגרו לווינה. אין לי שום ידיעה מהם. אני מבקשת את ברכת הרבי שאזכה לראותם בחיים".
היא הניחה על השולחן את פתק הבקשה שכתבה. "רבי", הוסיפה ואמרה, "האם לנסוע לווינה לחפשם?".
"בהחלט!", השיב הרבי, "סעי, ובעזרת ה' תפגשי את הורייך בריאים ושלמים!".
עיניה של האישה אורו. הבעת אושר עלתה על פניה. בהתרגשות גדולה הודתה לצדיק ויצאה מן הקודש. "שמעת מה אמר הרבי לי?", שחה בהשתאות לבן-דודה. "הרבי הבטיח לי שאמצא את הוריי!".
ר' צבי השתומם למשמע אוזניו. כחסיד נאמן ידע שאין לפקפק אחר דברי רבו, אך בתוך-תוכו התפלא על ההבטחה הנחושה. גורלם המר של יהודי וינה היה ידוע לכול. כבר בשנת תרח"צ הצליחו הנאצים הארורים לכבוש את אוסטרייה ולספח אותה ל'רייך השלישי'. במהלך הזה, שכונה 'אנשלוּס', איבדה אוסטרייה את עצמאותה ונהפכה למחוז בגרמניה.
צעד זה גזר את דינם של יהודי המדינה. רבים מהם הצליחו להגר למדינות חופש, כמו ארה"ב, בריטניה וארץ ישראל, אולם מי שלא הספיקו להימלט בזמן נידונו להשמדה. האם הצליחו הוריה הקשישים של דבורה פונד להינצל מן השטן הנאצי? הסיכויים לכך היו מפוקפקים מאוד.
הגברת פונד לא בזבזה רגע מיותר. היא מיהרה לשגר מכתב לקהילה היהודית בווינה, וכתבה כי היא מחפשת אחר ר' משה גוטספלד ואשתו, והוסיפה פרטים שהיו יכולים לסייע בזיהוים.
ימים ארוכים של ציפייה מתוחה עברו עליה. ההמתנה איימה להוציאה מדעתה. בכל רגע נשאה עיניים מצפות לשליח הדואר שיביא את התשובה המיוחלת.
חלפו כמה שבועות והרגע הנכסף הגיע. לבה של דבורה פונד החסיר פעימה. היא מיהרה לפתוח את המברק שהגיע מווינה. צווחת גיל נמלטה מפיה: המברק היה חתום בידי הוריה! עוד באותו יום יצאה לדרך הארוכה, לווינה.
האיחוד בין דבורה להוריה היה מרגש. כשנרגעו מעט סיפרו ההורים לבתם את נס הצלתם השמימי. התברר כי הנאצים, בצעד ציני ושפל, הקימו 'מושב זקנים' מיוחד ביישוב קטן, ואכלסו אותו ביהודים מבוגרים. הם עשו זאת מטעמי תעמולה והעמדת פנים כלפי הקהילה הבין-לאומית, כדי להסוות את מעשיהם הרצחניים. בני הזוג גוטספלד זכו להימנות עם חברי 'מושב זקנים' זה, וכך ניצלו חייהם.
(על-פי 'תפארת משה', בהוצאת מוסדות שאץ-ויז'ניץ) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
