נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1158 - כל המדורים ברצף
	להיות כאחד – באמת
	לבקש מהקב"ה את המשיח
	גאון בחסד (ג)
	הלכות ומנהגי חב"ד

פרשת "אתם ניצבים היום כולכם" נותנת כוח, שבראש-השנה יהיה עם-ישראל במצב של "לאחדים כאחד" * על-ידי אחדות באופן של למעלה מטעם ודעת פועלים שגם הקב"ה יתקשר עם נשמות ישראל למעלה מטעם ודעת * כשהאדם יבין את ריחוק ערכו, וכיצד יוכל לבקש ש"יבחר לנו" – ממילא לא יחשוב על חסרונות הזולת * השינויים במשל "המלך בשדה" מצביעים על נתינת כוח יתרה בהליכה אל המלך * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. איתא¹ בלקוטי-תורה² (והובא גם ברשימת כ"ק מו"ח אדמו"ר לפרשת ניצבים תש"ז³ ) ש"פרשה זו (ניצבים) קורין לעולם קודם (בשבת שלפני) ראש-השנה"⁴. – לפעמים קורין ניצבים-וילך ביחד, ולפעמים קורין ניצבים בפני עצמה, אבל פרשת ניצבים קורין תמיד בשבת שלפני ראש-השנה.

וטעם הדבר – על-פי הידוע⁵ שכל שבת שייכת וכוללת את ימי השבוע שלאחרי זה, ולכן קורין בשבת שלפני ראש-השנה פרשת ניצבים ששייכת לראש-השנה:

"אתם ניצבים היום" – ש"היום" קאי על ראש-השנה⁶, "יומא דדינא רבא"⁷. ובבוא "היום", יום ראש-השנה, צריך להיות "אתם ניצבים גו' כולכם" – שכל הנשמות צריכים להתייצב ("צושטעלן זיך") כולם יחדיו "לפני ה' אלוקיכם", ועניין זה הוא בכל הנשמות בשווה – מ"ראשיכם שבטיכם" ועד ל"חוטב עציך ושואב מימיך", כפירוש רש"י⁸ "שבאו כנענים להתגייר בימי משה כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע" (שנתקבלו אך ורק בגלל השבועה⁹), ואף-על-פי- כן, גם הם עולים לפני הוי' יחד עם שאר בני-ישראל, באופן של "כולכם", "לאחדים כאחד"¹⁰.

תוכן העניין ד"כולכם", "לאחדים כאחד" הוא לא רק שהם סובלים איש את רעהו מבלי הבט על כך שאחד הוא הראש והשני הוא איש פשוט, אלא יתרה מזה שהם מקבלים זה מזה, ומשלימים זה את זה, כשם שבגוף האדם משלימים הראש והרגל זה את זה, שכל אחד מהם – גם הראש וגם הרגל – אין לו שלימות בלעדי השני.

וכדי שתוכל להיות עבודה זו בראש-השנה, "היום", מקדימים וקורין בתורה בשבת שלפני ראש-השנה: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך" – שהקריאה בתורה מהווה נתינת-כוח להביא הדברים לידי פועל.

ועל-דרך המבואר בתורת החסידות¹¹ הטעם לאמירת פסוקי מלכויות, זכרונות ושופרות בראש-השנה – שעל-ידי זה שמביאים הוכחה מן התורה שהקב"ה צריך להיות מלך, וצריך לזכור, ובמה בשופר, פועלים שכל זה נעשה בפועל.

ב. וממשיך בכתוב (לאחרי "אתם ניצבים גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך") "לעברך בברית הוי' אלוקיך" – שהעבודה ד"אתם ניצבים גו' כולכם" מהווה הכנה "לעברך בברית", לכריתת הברית שבין הקב"ה לבני-ישראל ביום ראש-השנה:

התוכן דכריתת ברית – כפי שרואים בגשמיות אצל שני אוהבים נאמנים שכורתים ברית ביניהם שלא תפסוק אהבתם, דכיוון שאהבתם זה לזה היא מצד הטעם, אם משום שאחד מכיר במעלותיו של השני, או שאוהבו כדי שהלה יאהבהו ותצמח לו מכך טובה, הרי, כאשר רואה בעצמו חיסרון מסויים וחושש שמא ירגיש חברו בדבר ומתוך כך יגרום רפיון באהבתם, ובפרט כשהחיסרון הוא בעניינים עיקריים שיכול לגרום לביטול האהבה לגמרי, או אפילו להיפך האהבה, והעצה לזה, שכאשר אהבתם היא בתוקפה, עושים ביניהם כריתת ברית שהאהבה תתקיים לעד, כי, כריתת ברית היא למעלה מטעם ודעת, היינו, שמניחים את השכל על הצד, וכורתים ביניהם ברית להתקשרות עצמית, ששום דבר שבעולם לא יחליש את האהבה, ותהיה לעד ולעולמי עולמים.

וכך גם לגבי האהבה שבין הקב"ה לבין בני-ישראל: בבוא ראש-השנה, שאז האהבה היא בתוקף גדול (כיוון שעומדים לאחרי עבודת חודש אלול המסירה את החטאים המעלימים על האהבה), נעשית אז כריתת ברית, שבני-ישראל מתקשרים אל הקב"ה בהתקשרות עצמית שלמעלה מטעם ודעת, כך ששום דבר שבעולם לא יהיה מסוגל להחלישה.

וכדי לעורר את הקב"ה, כביכול, להתקשר עם נשמות ישראל למעלה מטעם ודעת, הרי זה על-ידי העבודה ד"כולכם", "לאחדים כאחד" – שזוהי ההתמסרות שלמעלה מטעם ודעת [שהרי על-פי השכל אין קשר ושייכות בין "ראשיכם" ל"שואב מימיך"], שעל-ידה פועלים שגם הקב"ה יתקשר עם נשמות ישראל שלמעלה מטעם ודעת, על-דרך המבואר¹² בעניין "בכל מאודך"¹³, שעל-ידי ה"מאוד" שלך, עם היותו שלך בלבד, ממשיכים את ה"מאוד" העצמי.

ג. אמנם, העניין ד"כולכם", "לאחדים כאחד" חייב להיות באמת¹⁴. על האדם לדעת שאכן כך היא המציאות: למרות שהוא חושב את עצמו לאחד מ"ראשיכם" ואת השני לאיש פשוט, הרי, נוסף לכך, שאי אפשר לדעת מיהו ה"ראש" ומיהו ה"רגל", כיוון שעל-פי רוב מעריך אדם את הזולת בדרגה פחותה ממה שהוא באמת, ואילו את עצמו מעריך בדרגה נעלית ממה שהוא באמת, הרי מלבד זאת, גם אם המציאות היא אמנם כזאת שהוא הוא ה"ראש", ישנה מעלה ברגל על הראש, ששלימות הראש באה אך ורק על-ידי הרגל, כנ"ל.

ועל-פי זה יש לבאר העובדה שדווקא הגבעונים נעשו חוטבי עצים למשכן ולמקדש:

לא כל בני-ישראל היו במקדש, ולא כולם דרו בירושלים. היו שם רק אנשי מעמד, שלוחי כל ישראל, ואילו עבודתם של הגבעונים היתה במקדש. וטעם הדבר – לפי שאמיתיות שלימות המעלה טמונה ברגל דווקא.

וזהו גם הביאור בהקשר והשייכות לשבועה (השבועה שהיתה בשעת קבלת הגבעונים) – כי, שבועה היא למעלה מטעם ודעת, ומגיעה לעצם הנפש¹⁵, ואילו עצם הנפש מתבטא ברגל דווקא.

ד. כשיהודי מתבונן שלפני התקיעות בראש-השנה יבקש "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה"¹⁶ – שהפירוש ד"יבחר לנו" הוא "בכך ולא אחרת" ("אזוי און ניט אנדערש"), ומתבונן בכך שעניין הבחירה הוא מעצמותו יתברך דווקא, שכן רק הוא, עצמותו יתברך, נעלה מכל המדידות, נעלה מכל ההגבלות, חופשי, ומתבונן גם ב"אין ערוך" שלגבי עצמותו יתברך¹⁷, שכל יחס של "אין ערוך" שיתואר אינו מהווה משל כלל ליחס ד"אין ערוך" שבין הבורא לבין הנבראים – כיצד מרהיב עוז לבקש מעצמותו יתברך "יבחר לנו"?!

כשאדם יתבונן בכך ויעריך את עצמו, לא יישאר לו פנאי להעריך את השני.

- רבי¹⁸ הלל מפאריטש¹⁹ השתוקק לראות את אדמו"ר הזקן²⁰, אך, בכל פעם שהיה מגיע לעיר בה הופיע אדמו"ר הזקן, לא פגש אותו, משום שאדמו"ר הזקן כבר נסע משם. עלה ברעיונו להזדרז ולהקדים, וכששמע שאדמו"ר הזקן עומד להגיע למקום מסויים, נסע לשם עוד בטרם בוא אדמו"ר הזקן. ולא הסתפק בכך, שכן בראותו שתמיד מזדמנות מניעות שונות לראייתו את פני אדמו"ר הזקן חשש שגם הפעם לא יניחוהו להיכנס, והתחכם ובא אל הדירה בה עמד להתאכסן אדמו"ר הזקן והתחבא תחת המיטה.

רבי הלל הכין קושיא במסכת ערכין כדי לשאת ולתת בהלכה עם אדמו"ר הזקן. מיד עם היכנס אדמו"ר הזקן לחדר, עוד בטרם הספיק רבי הלל לצאת ממחבואו – שמע את אדמו"ר הזקן אומר בניגונו הידוע: "כשיש לאברך קושיא בערכין – עליו להעריך עצמו תחילה", ומיד התעלף רבי הלל. כשמצאוהו ועוררוהו מעלפונו – כבר נסע אדמו"ר הזקן משם.

[שוב לא עלה ביד ר' הלל להיות אצל אדמו"ר הזקן. הוא היה נוסע אל אדמו"ר האמצעי ואל ה"צמח צדק", אבל אצל אדמו"ר הזקן היתה זו הפעם היחידה בה היה, וגם אז לא ראה אותו].

ויש לבאר משמעותו של הסיפור בעבודת ה' בנוגע אלינו:

ערכין – הוא עניין שאינו מבוסס על השכל, שהרי, הדין בערכין הוא שערך האדם נקבע על-פי גילו, ולא על-פי מעלות בני האדם. כל האנשים שבאותו גיל יש להם ערך שווה²¹.

ולכאורה, יכול מישהו להקשות: אני עסקתי כל שנותיי בתורה ועבודה, בדברים שהקב"ה נהנה מהם, פמליא של מעלה נהנית מהם, וגם על-פי שכל האנושי ראויים הם להערכה, ואם כן יש ערך רב לשנותיי; ואילו שנותיו של פלוני בוזבזו לריק וטוב לו שלא נברא²² – כיצד, אפוא, ייתכן ששנות שנינו יהיו בעלי ערך שווה?!

והמענה על זה: כשיש למישהו קושיא בערכין – עליו להעריך עצמו (כדבעי) תחילה, ובמילא תתבטל הקושיא²³.

* * *

ה. בסיום המאמר דג' סליחות²⁴ מביא כ"ק מו"ח אדמו"ר המשל ד"מלך בשדה" המבואר בלקוטי-תורה²⁵, אבל, בשינויים קלים, וזה לשונו:

"והמשל בזה דהמלך קודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלים פניו בשדה, ואז רשאים ויכולים כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והמלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, ובלכתו העירה הנה כולם הולכים אחריו. אמנם בבואו להיכל מלכות, אין נכנסים אל המלך אלא על-פי הכנה גדולה, וברשות, ואף גם זאת רק המובחרים שבעם ויחידי סגולה".

השינויים מהלשון בלקוטי-תורה הם: א) בלקוטי-תורה נאמר ש"אז רשאין כל מי שרוצה כו'", וכ"ק מו"ח אדמו"ר מוסיף "רשאים ויכולים כו'". ב) בלקוטי-תורה נאמר "ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו", וכ"ק מו"ח אדמו"ר כותב ש"כולם הולכים אחריו". ג) בלקוטי-תורה נאמר ש"בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כי אם ברשות כו'", וכ"ק מו"ח אדמו"ר מוסיף ש"על-פי הכנה גדולה וברשות כו'".

וצריך להבין הטעם לשינויי הלשון – דלכאורה ממה-נפשך, כיוון שאינו כותב הלשון שלו, אלא משתמש בלשון שבלקוטי-תורה, למה משנה הלשון שבלקוטי-תורה בשינויים הנ"ל?

– כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם²⁶ שיש הפרש בין אמירת מאמר שנתעצם עמו ("אז מיט דעם מאמר וועט ער כאפן א אידן"...) לאמירת מאמר שלא נתעצם עמו (שאף שאמר גם מאמר זה, לא היה בזה העניין של "כאפן א אידן"), ובנידון-דידן, השינויים מהלשון שבלקוטי-תורה מדגישים את ההתעצמות, ובמילא, צריך להבין מהי כוונתו בשינויים אלו.

ו. ויש לומר, שטעם השינויים הוא בהתאם לשינוי במעמד ומצב בדורו של אדמו"ר הזקן לדורנו זה – שבזמנו של אדמו"ר הזקן לא היה צורך להבהיר ("באווארענען") כל כך, מה-שאין-כן בדורנו זה.

– אחד החסידים שהיה בזמנו של אדמו"ר הזקן ואחר-כך בזמנו של אדמו"ר האמצעי והצמח-צדק, אמר, שפעם היו אומרים "קורצע תורות" [שהרי גם המאמרים הארוכים של אדמו"ר הזקן הם "בקיצור" לגבי אריכות המאמרים בדורות שלאחרי זה] שהיו פועלים פעולתם ("עס האס דערנומען"), מה-שאין-כן כיום... ואם הדברים אמורים לגבי הזמן ההוא, בימינו אלה על-אחת-כמה-וכמה!

וההסברה בזה:

בנוגע לשינוי הא' – בדורו של אדמו"ר הזקן היה מספיק לומר ש"רשאין כל מי שרוצה לצאת ולהקביל פניו", ולא היה צורך להוסיף יותר, מה-שאין-כן בדורנו זה צריכים להוסיף בפירוש ש"רשאים ויכולים כו' להקביל פניו".

ועל דרך זה בנוגע לשינוי הב' – שבדורו של אדמו"ר הזקן מספיק לומר ש"בלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו", ומובן מאליו ש"הם" קאי על אלה שאודותם מדובר לפני זה; מה-שאין-כן בשביל דורנו זה – הדור שבו חי ("געלעבט און לעבט") כ"ק מו"ח אדמו"ר – הוסיף במאמר ששלחו בכל מרחבי תבל ש"כולם הולכים אחריו", כדי להבהיר בבירור (שלא יהיה מקום לטעות) שהכוונה היא לכולם ממש, גם אלה שהמלך הראה להם פנים שוחקות ולא הועיל להם, גם הם – כולם – הולכים אחריו.

ובנוגע לשינוי הג' – התנאי ד"הכנה גדולה" בהוספה על ה"רשות", שלכאורה, הרי זה היפך הטובה ("צי דען איז דער רבי ניט קיין גוטער ח"ו וואס ער לייגט צו דעם תנאי פון הכנה גדולה"?!) – יש לומר, שזוהי נתינת עצה לקבלת הרשות:

אף-על-פי שכל מציאותם של השרים (הממונים על נתינת הרשות) אינה אלא היותם שרי המלך, מכל-מקום, כשבאים לידי שררה וצריכים לבקש מהם רשות, ייתכן שלא ירצו ליתן רשות.

ולכן מוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ר העניין ד"הכנה גדולה", שהכנה זו – שתוכנה לייקר את הזמן, כל רגע ורגע, ולמלא אותו באותיות התורה והתפילה – שייכת לכל אחד ואחד, ובמילא יכול לטעון: כיוון שהרבי ציווה עליי לעשות הכנה זו, לא ייתכן שהכנה זו תלך לטמיון...

– נוסף לכך שעל-ידי זה יתוסף אצלו כמה וכמה עניינים של תורה ומצוות, וידוע²⁷ שמלאך מיכאל נותן הכל ("גיט אלץ אפ") בשביל מצווה – ועל-ידי זה תינתן לו הרשות להיכנס להיכל המלך.

ז. ויש להוסיף ולבאר עוד שינוי קל – שבלקוטי-תורה הלשון הוא "בבואו להיכל מלכותו", ואילו כ"ק מו"ח אדמו"ר כותב "בבואו להיכל מלכות" (ללא תוספת וא"ו).

ויש לומר שכוונת כ"ק מו"ח אדמו"ר להוסיף שהכניסה היא למקום כזה שבו לא שייך לציין ("אנצייכענען") מלכותו (כי אם מלכות סתם), להיותו למעלה מכל הסימנים...

ועל-דרך המבואר בלקוטי-תורה²⁸ בפירוש הכתוב²⁹ "כי ביום הזה יכפר עליכם" – הטעם שלא נתפרש בכתוב מי הוא המכפר, כי אם "יכפר" סתם.

ח. בסיום המאמר²⁴ כותב כ"ק מו"ח אדמו"ר ש"על-ידי התעוררות נקודת הלב בתשובה מעומקא דלבא נעשה כלי טהורה לקבל השפע ברכה דראש-השנה על כל השנה".

(כ"ק אדמו"ר בכה ואמר:) והברכה העיקרית – שהרבי יוציא אותנו מהגלות הגשמי ומהגלות הרוחני, ויוליכנו לקראת הגאולה האמיתית והשלימה.

(קטעים מהתוועדות שבת פרשת ניצבים, כ"ז באלול ה'שי"ת.

 תורת-מנחם כרך א עמ' 218-205 – בלתי מוגה)

_________________________

1)     נדפס עד סוף סעיף ד בלקו"ש ח"ב ע' 398.

2)     ריש פרשתנו.

3)     סה"מ ה'תש"ז עמ' 256.

4)     תוס' מגילה לא, סע"ב. רמב"ם הל' תפלה פי"ג ה"ב. טושו"ע או"ח סתכ"ח ס"ד.

5)     ראה זח"ב סג,ב. פח,א.

6)     פענח רזא סוף פרשתנו. מג"ע פרשתנו ד"ה עשירי (ס, ד).

7)     תרגום לאיוב ב,א. וראה אוה"ת נ"ך עה"פ (עמ' תרנא), מזח"ב לב,ב (ועוד).

8)     פרשתנו כט,י.

9)     יהושע ט,טו.

10)   ראה גם לקו"ש ח"ד ע' 1141 ואילך.

11)   ראה לקו"ת דרושי ר"ה נו,ג. ובכ"מ.

12)   ראה תו"א מקץ לט,ג ואילך. ובכ"מ.

13)   ואתחנן ו,ה.

14)   רבינו הזקן אמר פעם לנכדו ר' נחום, בנו של אדמו"ר האמצעי, במענה לשאלתו האם מספיק לעשות הדבר [שביקש ממנו רבינו הזקן - לעשות "טלאי" ע"ג בגד עליון ("קאטינקע") שתפרו לו לרגל חתונתו. - כוונתו של רבינו הזקן היתה לשבור את הקליפה שהיתה אז בנוגע לבגדים - בתחילה לא הסכים ר' נחום, וכשאמר רבינו הזקן שעבור זה יבטיח לו להיות עמו במחיצתו, השיב, טוב הדבר, ושאל את זקנו האם צריך שיהיה הרצון (לעשות הטלאי) באמת (לקו"ד ח"א טו,א-ב)] במעשה בפועל מתוך קבלת-עול, או שצריך שיהיה הרצון באמת: "א ודאי מיט א אמת, און מיט דעם אמת פון יחידה" (מרשימה פרטית בלתי מוגה).

15)   ראה ספר קיצורים והערות לתניא עמ' מח ואילך.

16)   תהילים מז,ה. וראה לקו"ש חי"ט עמ' 282. וש"נ.

17)   רמ"ק בספר אלימה. הובא בפלח הרמון על הפרדס ש"ג פ"א.

18)   ראה סה"ש תרצ"ו-ת"ש עמ' 276. וש"נ.

19)   הרב ר' הלל בר' מאיר הלוי מאליסאוו אב"ד באברויסק (תקנ"ה - יא מנ"א תרכ"ד). ראה אודותו בספר פלח-הרמון בראשית עמ'  IV.

20)   ראה גם לקו"ד ח"ג תקכד,א.

21)   ומתאים גם בהדין דעכו"ם שנערך - כי, כשמעריך את עצמו כדבעי, הערך הוא הכי פחות (כי ידע אינש בנפשיה ערכו), וגם עכו"ם שווה הסכום, כיוון שאין פחות ממנו.

ויומתק זה בעבודה - על-פי דיוק אדה"ז בתניא קדישא רפ"ל, שהעתיק הגירסא "(הווי שפל רוח בפני כל) האדם" (ולא "אדם"), שכולל גם עכו"ם. וק"ל. [ממכתב כ"ק אדמו"ר במענה "להערתו ע"פ משנ"ת בתוכן עניינים דניצבים" - נדפס בהוספות ללקו"ש ח"ב עמ' 698].

22)   ראה לקו"ת פ' ראה כט,א.

23)   זאת ועוד: כשיחשוב ויעריך את עצמו, במילא לא יחשוב ("וועט ער פארשפארן טראכטן") אודות החסרונות של הזולת. - כ"ק אדנ"ע אמר פעם באמצע הסעודה, כאשר א' המסובים הזכיר אודות הבשר בעת אכילת הדגים: בינתיים אוכלים דגים, ולשם מה צריכים לחשוב על הבשר? ועניינו בעבודה - שכאשר נמצאים באמצע עבודת הבירורים בעניין הדגים, אין לעשות חשבונות ע"ד הבירורים בעניין הבשר, שור הבר כו'. ועד"ז בנדו"ד, שכאשר יחשוב על עצמו, לא יחשוב אודות החסרונות של הזולת (מרשימה פרטית בלתי מוגה).

24)   סה"מ ה'תש"י עמ' 285.

25)   פ' ראה לב,ב.

26)   ראה גם שיחת פורים תרפ"ט.

27)   קיצורים והערות לס' התניא ריש עמ' מו.

28)   ר"פ אחרי.

29)   אחרי טז,ל.