חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:21 זריחה: 6:08 י"ז באב התשע"ט, 18/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 527 - כל המדורים ברצף


גיליון 527, ערב שבת פרשת תצא, י' באלול ה'תשס"ד (27.8.2004)

דבר מלכות

עבודת עם ישראל - לא רק "גילוי" אלא גם "חידוש"

כיצד אפשרית מציאות של "אוייב" לישראל ולקב"ה, אם כל עצם קיומו הוא מכוח הקב"ה? * אלא הקב"ה - "נמנע הנמנעות" - מחיה את ה"לעומת זה", כדי שישראל יבררוהו ויהפכוהו לקדושה * לפני העבודה, התוקף והכוח הם של ה"מנגד", אך עם תחילת העבודה עוברים התוקף והכוח לצד הקדושה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בפסוק "כי תצא למלחמה על אוייביך ונתנו ה' אלוקיך ושבית שביו" שבהתחלת פרשתנו - צריך להבין1: (א) למה נאמר "כי תצא למלחמה על אוייביך", ולא "עם אוייביך" או "באוייביך"2, (ב) מהו "ושבית שביו", דלכאורה, הווי ליה למימר "ושבית שבי"3 סתם?

ויתירה מזה - דיוקים אלו ("על אוייביך", "ושבית שביו") הם בסתירה זה לזה, כי:

"על אוייביך" מדגיש את ה"עליונות" לגבי "אוייביך", כלומר, אף-על-פי שיש מציאות של "אוייביך" ויש צורך במלחמה כדי לנצח האוייב, מכל-מקום, אין זו מלחמה שבין שני צדדים שווים, אלא ישראל הם "על אוייביך", למעלה מאוייבך4.

ומקום להוסיף עוד דיוק: "שהמצב ד"על אוייביך" (למעלה מאוייביך, אבל, יש להם ערך ושייכות ל"אוייביך") אינו אלא לאחר היציאה ("תצא") ממקומם ודרגתם5, אבל מצד ישראל עצמם שהם "חלק אלוקה ממעל ממש"6, ועד ש"ישראל7 וקב"ה כולה חד"*7, אין להם ערך כלל עם אוייביך, אפילו לא באופן ד"על אוייביך", אין להם שייכות כלל ל"אוייביך".

ולאידך, "ושביתו שביו" מורה על התוקף ד"אוייביך". ולהעיר ממה שנאמר8 "וילחם בישראל וישב ממנו שבי", היינו, שישנו אוייב שהוא חזק כל-כך שלקח בפועל שבי מישראל. ועוד להעיר בפרשתנו, שגם לאחר שמנצחים האוייב ושבית ממנו שבי, הרי זה נקרא "שביו", שניכר בהשבי שהיה דאוייביך!

ב. על-דרך זה יש לדייק בהקשר והשייכות דהתחלת הפרשה וסיומה - שלכאורה הם בסתירה זה לזה:

בהתחלת הפרשת מודגש התוקף דישראל - שגם במצב של מלחמה כו', הרי זה "על אוייביך", וכן שבוודאי "ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו"9.

ואילו בסיום הפרשה, "זכור את אשר עשה לך עמלק וגו'"10 - מודגש התוקף דלעומת זה, שבכוחו של עמלק להרע לישראל, "אשר גו' ויזנב בך וגו'", ועד שיש צורך בזכירה מיוחדת11, "זכור גו' לא תשכח"12, ועוד ועיקר - השתדלות מיוחדת בהעניין ד"תמחה את זכר עמלק", ועד כדי כך, ש"מלחמה לה' בעמלק מדור דור"13, "מדרא דעלמא דין ומדרא דמשיחא ומדרא דעלמא דאתי"14.

ובסגנון אחר: כיוון שישראל הם "על אוייביך", למעלה מאוייביך, ובוודאי ש"ונתנו ה' אלוקיך בידך גו'" - איך אפשרית המציאות ד"עשה לך עמלק גו' ויזנב בך גו'"15?!

ג. ויובן בהקדים שאלה נוספת בנוגע לכללות עניין ה"מלחמה" בשביל הניצחון ד"אוייביך":

המציאות דכל העניינים שבעולם אינה אלא על-ידי זה שנתהוו ונבראו על-ידי הקב"ה - "כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו"16. ולא זו בלבד שנתהוו בששת ימי בראשית, אלא יתירה מזה - "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"17, וכתורת הבעש"ט18 שבכל רגע נעשה חידוש ההתהוות דכל הבריאה כולה מאין ואפס ממש.

ועל-פי זה אינו מובן: איך אפשרית מציאות של "אוייביך", אוייב (דישראל, ועל-ידי זה הוא אוייב) דהקב"ה19, ועד שיש צורך להילחם בו, כביכול, כלשון הכתוב "מלחמה לה' בעמלק" - בה בשעה שברגע זה ממש נעשית התהוות מציאותו של האוייב מאין ואפס ממש על-ידי הקב"ה?!

ואפילו המציאות של מנגד שאומר "לי יאורי ואני עשיתני"20, הרי, האמת היא, והתורה מודיעה ומגלה האמת, שגם מציאות זו מהווה הקב"ה בכל רגע מאין ואפס ממש, ובמילא, לא תיתכן מציאות של מנגד.

ובסגנון אחר: הניגוד להקב"ה הוא ניגוד למציאותו של המנגד, דבר והיפוכו, כיוון שכל מציאותו של המנגד אינה אלא "מאמיתת המצאו".

ד. והביאור בזה:

ידוע21 ש"תכלית בריאת עולם הזה הוא שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", ב"עולם הזה הגשמי והחומרי ממש" - על-ידי ירידת הנשמה להתלבש בגוף גשמי שבו, ואז יכולה לקיים התורה ומצוות שנתלבשו בדברים גשמיים, תפילין בקלף גשמי וציצית בצמר גשמי, וכיוצא בזה בכל המצוות.

ובשביל כוונה זו ברא הקב"ה המציאות דעולם הזה הגשמי - לא באופן של דמיון בעלמא [שהרי, אם נאמר שמציאות העולם אינה אלא דמיון בעלמא, לא נשלמה הכוונה "להיות לו דירה בתחתונים" אלא באופן של דמיון בעלמא], אלא מציאות אמיתית22, ומקרא מלא דיבר הכתוב ב"תורת אמת", "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ"23, ובלשון הרמב"ם "כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו", היינו, שמציאותם היא מ"אמיתת המצאו", ובפרט על-פי המבואר בדרושי אדמו"ר האמצעי24 שהמציאות דיש הנברא25 היא המציאות דיש האמיתי.

ומזה מובן גם בנוגע להמציאות של מנגד ("אוייביך"):

כיוון שהכוונה להיות לו יתברך דירה בתחתונים היא ל"תחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו בעניין הסתר אורו יתברך... עד שהוא מלא קליפות וסטרא אחרא שהן נגד ה' ממש לומר אני ואפסי עוד"21, על-כרחך צריך לומר, שמציאותו של ה"תחתון", שהוא "נגד ה' ממש", אינה דמיון בעלמא, אלא מציאות של מנגד26, שנברא על-ידי הקב"ה כדי שעל-ידו תושלם הכוונה דדירה בתחתונים, "שכך עלה ברצונו יתברך להיות נחת רוח לפניו יתברך כד אתכפיא סטרא אחרא ואתהפך חשוכא לנהורא, שיאיר אור ה'... במקום החושך והסטרא אחרא כו'"21, היינו, שיש מציאות של מנגד, חושך וסטרא אחרא, ומציאותו של המנגד מתהפכת לקדושה.

ואין לתמוה איך אפשרי שתהיה מציאות של מנגד בה בשעה שמציאות זו מתהווית בכל רגע מאין ואפס ממש - כיוון שהקב"ה הוא "נמנע הנמנעות"27:

אף-על-פי שעל-פי שכל, גם שכל דתורה, לא יתכן שמציאות שמתהווית בכל רגע מאין ואפס ממש תנגד להמציאות שמהווה אותה - מכל-מקום, כיוון שהקב"ה אינו מוגבל בשום הגבלה, "נמנע הנמנעות", ו"מי יאמר לך מה תעשה", הרי, כשעלה ברצונו יתברך לברוא מציאות של מנגד, נעשית מציאותו של המנגד עם היות שזהו דבר והיפוכו, שמהווה מאין ואפס ממש מציאות שהיא "נגד ה' ממש".

ה. ומזה מובן גם בנוגע לעבודתם של ישראל בעשיית הדירה לו יתברך בתחתונים:

כיוון שיש מציאות של "תחתון... שהוא מלא קליפות וסטרא אחרא שהן נגד ה' ממש", מנגד אמיתי, ולא עוד, אלא, שהתהוותו של המנגד היא מצד שהמהווה אותו "נמנע הנמנעות", שמזה מובן גודל התוקף שבמציאות המנגד - הרי, עבודתם של ישראל אינה רק באופן של גילוי ההעלם, היינו, שעל-ידי העבודה דתורה ומצוות מגלים את הטוב שבעולם הזה, ועל-ידי זה נעשה דירה לו יתברך, אלא עבודתם היא באופן של חידוש, שעל-ידי עבודתם ופעולתם "אתכפיא סטרא אחרא ואתהפך חשוכא לנהורא", שמציאות ה"תחתון... נגד ה' ממש" מתהפכת ונעשית דירה לו יתברך.

ומובן, שכדי להתגבר על מציאות ד"תחתון... נגד ה' ממש" ולפעול בו חידוש לעשותו דירה לו יתברך, יש צורך בכוחות נעלים ביותר. והכוח לזה ניתן לישראל - כי, "ישראל וקב"ה כולא חד", היינו, שנשמות ישראל מושרשים במהותו ועצמותו יתברך, ולכן יש בהם כוח העצמות לחדש דבר, להפוך את מציאות התחתון ולעשותו דירה לו יתברך28.

ויש לומר, שכיוון שהכוונה דבריאת התחתון והמנגד היא כדי שהאדם על-ידי עבודתו ינצחו ויהפך אותו לקדושה, ועל-ידי זה תהיה עלייה בהאדם העובד - הרי, גם מצד התחתון יש עילוי ותוקף במציאותו של האדם העובד (ישראל) לגבי מציאותו הוא (דהתחתון), אלא, שזה מתגלה רק לאחר שהאדם מתחיל בעבודת המלחמה.

כלומר: לפני התחלת העבודה - התוקף הוא במציאות התחתון, דכיוון שמציאותו היא מצד "נמנע הנמנעות" הרי זה מציאות תקיפה29. אבל כשהאדם כבר התחיל בעבודת המלחמה - אזי "ניטל" ממנו30 הכוח לנגד31, ובכוחו של האדם לנצחו ולהפכו לקדושה, מצד שני עניינים: (א) מעלתו דהאדם, "חלק אלוקה ממעל ממש", "ישראל וקוב"ה כולא חד", שלכן, אין להמנגד ערך ושייכות אליו כלל, (ב) גם לאחר שירד למטה למקום שיש מציאות של מנגד - הרי הכוונה דבריאת המנגד אינה אלא כדי שהאדם ינצחו, כנ"ל.

ו. וב' קצוות אלו (תוקף מציאותו של המנגד, והכוח דישראל להפכו לקדושה) מודגשים בהתחלת הפרשה - "כי תצא למלחמה על אוייביך ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו":

מחד גיסא - יש מציאות של "אוייביך", מציאות שנבראת על-ידי הקב"ה, ויש צורך ב"מלחמה" כדי לנצח המציאות ד"אוייביך", ולא עוד, אלא, ש(לפני התחלת המלחמה) אפשרי מצב ש"אוייביך" לוקח שבי (גם דבר של ישראל) ונעשה "שביו".

ולאידך גיסא - כאשר, "כי תצא למלחמה" (התחלת העבודה), הרי זה מיד ומלכתחילה באופן ד"על אוייביך", למעלה מאוייביך (הן מצד המציאות של העובד לפני ש"יצא" לירד למטה, והן מצד כוונת הבריאה ד"אוייביך", כנ"ל), ועוד ועיקר - שבכל זה "ונתנו ה' אלוקיך בידך".

ועד ש"ושבית שביו", היינו, שגם הדברים שנפלו בשביה בידי "אוייביך" חוזרים ומתהפכים לקדושה, כי, גם הכוונה ד"שביו" אינה אלא כדי שעל-ידי זה ניתוסף עילוי גדול עוד יותר - על-דרך העילוי ד"זדונות נעשו לו כזכיות"32, סוג מיוחד של "זכיות" שאינו אצל צדיק (ובינוני) שלא חטא מעולם33, כי אם, כיתרון האור מן החושך, ולכן, גם לאחר שמתהפך לקדושה הרי זה נקרא "שביו", כיוון שניכר בו התוקף דלעומת-זה (כפי שנתהפך לקדושה) - שהוא באופן נעלה יותר מתוקף הקדושה מצד עצמה.

ז. ועל-דרך זה בסיום הפרשה - "זכור את אשר עשה לך עמלק גו'":

מחד גיסא - ישנה מציאותו של "עמלק", מציאות שהיא בכל התוקף, עד כדי כך, שיכול להיות מצב ד"קרך34 בדרך (ומזה בא למצד ירוד יותר) ויזנב בך גו'" (על דרך העניין ד"שביו").

וכפי שמצינו לפני זה - שכאשר "ויצא35 יעקב גו' חרנה"36, שיצא ממקומו ודרגתו העליונה וירד ללכת "חרנה", "חרון אף של מקום"37, לעסוק ב"מלחמה" דעבודת הבירורים, "רדף אליפז בן עשו (אביו של עמלק)... אחריו כו'" ונטל מה שהיה בידו של יעקב38 ("שביו").

כלומר, "עמלק" הוא מציאות שיש בה תוקף לנגד ליהודי, ומה גם שטוען שיש לו "יחוס" - להיותו מזרעו של עשו, נכדו של אברהם!

ולאידך גיסא - הכוונה והתכלית בהניגוד ד"עמלק", היא, שייתוסף עילוי גדול עוד יותר אצל ישראל, על-ידי זה שלוחם עם עמלק ומבטלו מכל וכל, "תמחה את זכר עמלק", ולא עוד, אלא, שהדברים שיכולים להפכם לקדושה הרי הוא מברר ומזכך ומהפך לקדושה39, כמו שמצינו ביעקב, שלאחר גמר עבודת הבירורים בבית לבן40 היה מוכן מצידו לפעול שלימות הבירור בעשו41 (ובמילא, גם בעמלק), "אבוא אל אדוני שעירה"42 (כפי שיקוים בפועל לעתיד-לבוא, "ועלו מושיעים גו' לשפוט את הר עשו"43), שעל-ידי זה ניתוסף עילוי גדול עוד יותר44, על דרך האמור לעיל (סעיף ו') במעלת התשובה ש"זדונות נעשו לו כזכיות".

ח. על-פי זה יש לבאר גם ההמשך להפרשה שלאחרי זה (שמתחילין לקרוא במנחת שבת זו) - "והיה כי תבוא אל הארץ גו' ולקחת מראשית כל פרי האדמה גו' והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך וגו'"45 - מצוות ביכורים:

כאשר יהודי יוצא לעסוק בעבודה דבירור העולם, "כי תצא למלחמה על אוייביך וגו'", אזי פועל גם ב"הארץ" ("כי תבוא אל הארץ"), מלשון ארציות (תחתון שאין תחתון למטה ממנו) - ש"ולקחת מראשית כל פרי האדמה גו' והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך גו'", ועד "והינחתו לפני ה' אלוקיך"46, שפועל בהתחתון עלייה לדרגא הכי נעלית - לבית-המקדש.

[ויש לומר, שרומז גם לשלימות העבודה דלעתיד-לבוא - שכיוון שהאדם העובד יהיה בשלימות, וכל ענייני העולם שבהם נעשית העבודה יהיו בשלימות47, גם העבודה היא בשלימות, "כמצוות רצונך"48].

ובפרטיות יותר - מודגש גם בביכורים ב' הקצוות הנ"ל (תוקף מציאות העולם, והפיכתו לקדושה)49:

לפני העבודה ד"ולקחת מראשית כל פרי האדמה" - מודגש תוקף המציאות ד"הארץ", מלשון ארציות, התוקף שיש בה מצד "נמנע הנמנעות", ועד שה"בכור"50 ("ביכורים" גם מלשון "בכור") הוא עשו51.

ועל-ידי העבודה ד"ולקחת מראשית52 כל פרי האדמה גו' והלכת אל המקום אשר יבחר ה' גו' והנחתו לפני ה' אלוקיך גו'", בירור העולם - נתגלה האמת שיעקב הוא הבכור (כמשל השפופרת כו' שהנכנס ראשון יוצא אחרון, יעקב שנוצר ראשון יצא אחרון53), ועד ש"יעקב... בא לשרשו בחינת ביכורים עליונים"54, כידוע ש"ביכורים"55 קאי על ישראל56, כדכתיב57 "כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם", וכתיב58 "קודש ישראל לה' ראשית תבואתה", כיוון שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, אפילו לתורה59.

ויש לומר יתירה מזה - שהעילוי ד"ביכורים" (- השורש במהותו ועצמותו יתברך) נמשך ומתגלה בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, שנעשה דירה לו יתברך, על-ידי זה שישראל מגלים בו כוח העצמות שבו, שאמיתת מציאותו של יש הנברא הוא יש האמיתי60.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת תצא, ט' באלול ה'תשמ"ט;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ט, כרך ד, עמ' 267-272)

----------

1) ראה גם מאמרי אדמו"ר האמצעי פרשתנו עמ' תצג. אוה"ת שם עמ' תתע. ד"ה כי תצא תשמ"ה. ועוד.

2) ע"ד מ"ש במלחמת עמלק (שאודותה נזכר בסיום פרשתנו) "וצא הלחם בעמלק" (בשלח יז,ט).

3) ע"ד מ"ש (חוקת כא, א) "וישב ממנו שבי".

4) ראה לקו"ת פרשתנו לז,א: וזהו על אוייביך דהינו למקום שאין האוייבים שולטים כו'.

5) ראה אוה"ת ריש פרשתנו: "ברבות... ע"פ וצא הילחם בעמלק... אין אומרים צא אלא למי שהוא מבפנים, וכך צ"ל כאן בעניין כי תצא, באצי' לא יגורך רע, כי אם בבי"ע, והמלחהמ לא שייך רק במקום שיש טו"ר, היינו בבי"ע, וזהו כי תצא". וראה ד"ה כי תצא בסה"מ תרמ"ו (עמ' כו-ז) ש"קאי על ירידת הנה"א שירד ונתלבש בגוף ונה"ב לבררם, עז"נ כי תצא למלחמה, שהוא בחי' יציאה מבחי' האצי' (נשמה שנתת בי טהורה היא) לירד בבי"ע, עד שיתלבש בגוף החומרי בכדי לברר את האוייב... הרע של הנה"ב כו'".

6) תניא רפ"ב.

7) ראה זוהר ח"ג עג,א.

*7) ובלשון הכתוב כאן - "(ונתנו) ה' אלוקיך (בידך)", היינו, שהוי' הוא אלוקיך, כוחך וחיותך (ראה לקו"ת שלח מ,ג. בלק עג,ג).

8) חוקת שם.

9) וגם ב"ושבית שביו" עיקר ההדגשה היא על התוקף דישראל - שגם לאחר שהאוייב לקח שבי, ה"ז דבר ברור ש"נתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו".

10) כה,יז ואילך.

11) ולהעיר מפרש"י עה"פ: הוי דואג מגרוי האוייב.

12) "זכור - בפה, לא תשכח - בלב" (מגילה יח,א).

13) ס"פ בשלח.

14) תיב"ע עה"פ.

15) ועד"ז בהתחלת פרשתנו - "ושבית שביו", שבי שלקח "אוייביך" מישראל, כנ"ל ס"א.

16) רמב"ם הל' יסוה"ת פ"א ה"א.

17) ברכות ק"ש.

18) שעהיוה"א פ"א.

19) ראה פרש"י בהעלותך י,לה: כל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם. וראה פרש"י מטות לא,ג: לפי שעמדו כנגד ישראל נחשבו הם כאילו עמדו כנגד הקב"ה.

20) יחזקאל כט,ג. וראה תניא ספכ"ב. לקו"ש חכ"א עמ' 40 ואילך.

21) תניא פל"ו.

22) כידוע הראיה מדין התורה (סנהדרין סז,א במשנה) "שניים לוקטים קישואים, העושה מעשה חייב, והאוחז עיניים פטור" (ראה סה"מ תרכ"ט עמ' קמט. המשך תרס"ו עמ' תלב. ובכ"מ).

23) בראשית א,א. וראה מאמרים שבהערה הקודמת.

24) ביאוה"ז בשלח מג,א.

25) שהתהוותו מ"מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו, ולכן, הוא לבדו בכחו ויכולתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש כו'" (אגה"ק ס"כ. וראה סה"מ עזר"ת עמ' קנ).

26) להעיר, שהדין ד"העושה מעשה חייב" (שבהערה 22) הוא בנוגע לכישוף, היינו, שאע"פ ש"נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה" (סנהדרין שם,ב), "נגד ה' ממש", מ"מ, ה"ז מציאות ("העושה מעשה חייב").

27) ראה שו"ת הרשב"א סתי"ח. הובא בספר החקירה להצ"צ לד,ב. סה"מ תרע"ח עמ' תכ. ועוד.

28) ראה בארוכה לקו"ש ח"ו עמ' 22 ואילך. חי"ב עמ' 74 ואילך. וש"נ.

29) ואף שכוונת בריאתו (בכל רגע) היא כדי שינצחו אותו - הרי, מצד "נמנע הנמנעות" אין קושיא, ובמילא, ה"ז מציאות תקיפה (ע"ד האמור לעיל (ס"ד) בנוגע לכללות המציאות דמנגד).

30) ע"ד המבואר בתניא פכ"ט (לז,ב) ש"מסירה ממשלתה ויכלתה ומסלק ממנה הכח ורשות כו'".

31) אבל לא התוקף דעצם מציאותו, שלכן, גם אז יש העילוי ד"ושבית שביו", כדלקמן בפנים.

32) יומא פו,ב. וראה תניא פ"ז.

33) ראה תניא שם. סהמ"צ להצ"צ קצא,א.

34) "קרך" - מלשון קרירות (תנחומא ופרש"י עה"פ. וראה סה"מ תרמ"ז עמ' פו. עטר"ת עמ' רצד. ועוד). היינו, ש"עמלק" אינו יכול לבוא ליהודי ולומר לו שלא יקיים רצון ה' ח"ו (כיוון שבוודאי לא ישמע אליו), ולכן, שנה את לשונו"* לדבר בסגנון של יהודי (שלא יכירו שהוא "עמלק"), באמרו, שבוודאי צריך לקיים רצון ה', ואדרבה, מצד גודל הפשיטות שבדבר - להיותו בן אברהם ויצחק ויעקב, בת שרה, רבקה, רחל ולאה, ונשמתו היא "חלק אלוקה ממעל ממש" וכו' - מה מקום להתפעלות, חיות והתלהבות?! יכולים לקיים התורה ומצוות בקרירות. וקרירות זו (היפך הקדושה שהיא באופן של חיות וחמימות) נעשית השורש לעניינים שלמטה מזה כו'.

----------

*) ע"ד מ"ש "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב גו' וילחם בישראל", "זה עמלק, שנאמר עמלק יושב בארץ הנגב, ושנה את לשונו כו'" (חוקת כא, א ובפרש"י).

35) ע"ד מ"ש "כי תצא למלחמה", "צא הילחם בעמלק".

36) ר"פ ויצא.

37) פרש"י ס"פ נח.

38) פרש"י ויצא כט,יא.

39) כידוע שיש שני אופנים בעבודת הבירורים: (א) עניינים שיכולים לבררם ולהעלותם לקדושה, (ב) עניינים שאי-אפשר להעלותם לקדושה, ובירורים הוא בדרך של דחייה, ע"ד שבירתן זוהי תקנתן (ראה סהמ"צ להצ"צ שבהערה 33. ובכ"מ).

40) ובפרטיות - "עשרים שנה... ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך" (ויצא לא, מא), וכמבואר בדרושי חסידות (תו"א ויצא כג,ד. תו"ח שם כז,ד ואילך) שהעבודה "בשתי בנותיך" קאי על הבירור דבינה ומלכות, "שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל" - "הגדולה", ה"א גדולה, בינה, ו"הקטנה", ה"א קטנה, מלכות; ועד"ז בנוגע לעבודה "בצאנך", ש"צאן היינו בחי' היוצא מלמעלה מסדר השתלשלות... לובן העליון" (תו"א שם,ג).

41) ראה תו"א ר"פ וישלח (כד, סע"ב ואילך). תו"ח שם (לט,ג. מא,ג). ועוד.

42) וישלח לג,יד.

43) עובדיה א,כא. פרש"י וישלח שם.

44) ויש לומר, שעש"ז, קורא יעקב לעשו "אדוני" ("אבוא אל אדוני שעירה"), כיוון שעל-ידי הבירור דעשו ניתוסף, אצל יעקב עילוי גדול עוד יותר (ע"ד האמור לעיל (ס"ו) שגם לאחר שמחזירים השבי ה"ז נקרא "שביו"). ועד"ז י"ל בנוגע לטענת לבן "הבנות בנותי גו' והצאן צאני" (ויצא שם, מג) - טענה שנכתבה ונעשית חלק בתורת אמת* - כיוון שהעילוי שניתוסף ביעקב ע"י עבודת הבירורים נעשה ע"י עבודתו בבית לבן.

----------

*) ע"ד המבואר (צפע"נ מכות יא,א. מפענ"צ פ"ה סי"ב) בנוגע לשבועת משה המפורשת בתורה ("ויואל משה" - שמות ב,כא), גם לאחר שבטלה השבועה.

45) ר"פ תבוא (כו,א-ב).

46) שם,י.

47) כולל גם השלימות דג' העניינים עולם שנה ונפש (שעליהם מיוסד ספר יצירה - ראה רד"ה והר סיני עשן תרכ"ח) - שלימות העולם (ביהמ"ק, שיהיה נעלה יותר מבית ראשון ושני), שלימות הזמן (ועד שכולל כל ענייני העלייה ד"יילכו מחיל אל חיל" שנעשים במשך הזמן שלאח"ז), ושלימות האדם.

48) כלשון תפילת מוסף. וראה המשך וככה תרל"ז פי"ז ואילך.

49) בהבא לקמן - ראה אוה"ת ר"פ תבוא (עמ' תתרלג ואילך).

50) וי"ל שמרומז גם ב"ראשית כל פרי האדמה" - תוקף - "בכור" לשון תוקף - ת"א ויחי מט,ג) העולם שלפני התחלת העבודה.

51) ובשורשו למעלה - עולם התוהו (שקדם לעולם התיקון), שממנו נפלו ניצוצות הקדושה שבדברים הגשמיים שבעולם.

52) ומ"ש "מראשית ולא כל ראשית" (ספרי ופרש"י עה"פ) - ה"ז כדי להדגיש מעלת עבודת האדם, שצריך לבחור מ"כל (העניינים שהם באופן ד)ראשית", כדי להביא לה'.

53) פרש"י תולדות כה, כו.

54) אוה"ת שם עמ' תתרמג.

55) ראה אוה"ת שם: בחינת ביכורים הוא למעלה מבכורה, כי בכור הוא ראשית פטר רחם, ולמעלה הוא ראשית בסדר השתלשלות, והוא בחינת תוהו שלמעלה מתיקון. אבל הביכורים שקודם לכל הוא למעלה בחינת א"ק ומח' הקדומה כו'.

56) זוהר ח"ב קכא, רע"א (ברע"מ). ח"ג רנג, א (ברע"מ) וברמ"ז שם - הובא ונת' באוה"ת ר"פ תבוא.

57) הושע ט,ו. הובא בזח"ג שם.

58) ירמיה ב,ג. הובא בזהר ח"ב וח"ג שם.

59) ב"ר פ"א, ד. וכמ"ש בתד"א ח"א פי"ד ואלו הן תורה וישראל אבל איני יודע איזה מהן קודם כו', אבל אני אומר ישראל קדמו שנאמר קודש ישראל לה' ראשית תבואתה - אוה"ת תבוא שם (עמ' תתרלד).

60) אלא שאעפ"כ, אין זה דומה כלל לכח העצמות שבישראל, ועד כדי כך, שישראל מגלים כח העצמות שבעולם באופן של התחדשות (ראה לקו"ש חי"ב שבהערה 28).

משיח וגאולה בפרשה

עלינו החובה לסיים המלחמה ולהכין הדרך למשיח צדקנו

לכבוש חלקים בעולם שעדיין לא חדורים לגמרי בקדושה

"כי תצא למלחמה", "במלחמת הרשות הכתוב מדבר": אף-על-פי שזוהי מלחמת הרשות - הרי זו גם מלחמה על-פי תורה - "הכתוב מדבר" (ונותן כוח) בנוגע למלחמת הרשות, העבודה להילחם ולכבוש עוד חלקים מהעולם (לא רק ארץ-ישראל) ולעשות מהם קדושה - כיוון שכוונת הבריאה היא, שכל העולם יהיה דירה לו יתברך בתחתונים.

...הוראה בנוגע לזמן זה - חודש אלול:

היצר יכול לבוא ולטעון ליהודי: מכיוון שכל ישראל בחזקת כשרות, בוודאי קיים כל יהודי את כל ענייני העבודה דחודש אלול, ולא רק במשך יום אחד, אלא עברו כבר למעלה מעשרה ימים בחודש זה, עשרה ימים רצופים בעבודה של "אני לדודי ודודי לי", והוספה בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור, עם כל העניינים שבני ישראל מוסיפים בחודש אלול (כמדובר בהתוועדויות שלפני זה) - במילא, אפשר עכשיו "לנוח" או על-כל-פנים - להמשיך לעשות את העבודה, אבל בסדר והדרגה, ובפרט שישנה כבר הרגילות בזה במשך עשרה ימים רצופים וכו' וכו'. ואפילו אם רוצים להוסיף בעבודה - אפשר להוסיף בזה, אבל אין כל הכרח להגיע לכך באמצעות "מלחמה", עם רעש ו'שטורעם' - שכן כבר אין לכאורה עם מי להלחם. ואפילו אם יש במה להלחם - הרי עדיף לפעול בקדושה, מאשר להתעסק במלחמה שדורשת תצא למלחמה.

ושאלה זו מתחזקת בדורנו זה במיוחד: להיותו דור האחרון של הגלות (ולאחרי ריבוי העניינים של עבודת המלחמה שפעלו בני ישראל במשך הדורות עד וכולל דור זה), שיהיה גם דור הראשון דהגאולה - היה לכאורה מתאים יותר שיתכוננו לפעול בהעבודה דלעתיד לבוא באופן של עליות (ילכו מחיל אל חיל) בקדושה עצמה, מאשר להתעסק עם ענייני המלחמה.

על כך ישנה ההוראה מהפרשה "כי תצא למלחמה על אוייבך" (שקורין אותה תמיד בחודש אלול), שצריך לעשות העבודה דחודש אלול באופן של מלחמה, הן בנוגע לעצמו - להילחם ולשנות טבע רגילותו, גם טבע הקדושה, והן בנוגע להעבודה בעולם - ללחום ולכבוש חלקים בעולם שעדיין לא חדורים לגמרי בקדושה, ולעשותם דירה לו יתברך.

ובנוגע לדורנו זה - אדרבה: להיותו הדור האחרון בגלות ודור הראשון דהגאולה - מוטלת עלינו אחריות יתירה לסיים את המלחמה, ולהכין את הדרך ל"ילחם מלחמות ה'" של משיח צדקנו [ועל דרך זה על-ידי הניצוץ משיח שבכל אחד מישראל].

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת תצא, י"ד באלול ה'תש"נ, 'התוועדויות' ה'תש"נ, כרך ד, עמ' 229-230)                                             

ניצוצי רבי

רעיון חידוש הסנהדרין בימינו

"רואים במוחש שככל שמתמעט מידת היראת-שמים דחוג מסויים - כן תגדל ההתלהבות שלו לרעיון הסנהדרין, או כעין סנהדרין" * "דווקא בחוגים החרדים לדבר ה', למרות גודל שאיפתם לראות בחידוש הסנהדרין, לא נראית מבוכה לרגל העדר הסנהדרין ואין נרגשת בהם העפלה לחידוש הסנהדרין" * "כל אחד ואחד בידו לפעול להסרת הסיבות שבשבילן בטלה הסנהדרין, ולקרב את הגאולה האמיתית על-ידי משיח צדקנו"

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

בראשית רשימתנו נזכיר תמיהה שהעלה הרבי בעניין השם "סנהדרין", בעת ביקור הרבנים הראשים לארץ-הקודש - הרב אברהם הכהן שפירא שליט"א והרב מרדכי אליהו שליט"א - ביום ג' לפרשת בהר, י"א באייר ה'תשמ"ט ('התוועדויות' תשמ"ט, כרך ג, עמ' 140):

יש להעיר על דבר פלא בנוגע לקביעת שם 'סנהדרין', שלכאורה, שמם בלשון הקודש הוא 'שופטים' ו'דיינים', ואילו 'סנהדרין' הוא שם לע"ז, 'מועצה' - בלשון יוון, ולמה לא קבעו שמם בתורה שבעל-פה בלשון הקודש אלא בלע"ז?!.

בתגובה ציין הרב אליהו כי "סנהדרין" זהו נוטריקון "שונא הדור פנים". על-כך אמר הגיב כי ענין זה הוא על-דרך הרמז, אבל על-פי פשט זהו בלע"ז. בהמשך שב הרבי וחיזק את תמיהתו בעניין, באומרו:

עיקר הפלא הוא בנוגע לשם 'סנהדרין' - שם בתורה (תורה-שבעל-פה), 'מסכת סנהדרין' (אף-על-פי שבמסכת זו עצמה מופיעים גם השמות בלשון-הקודש, 'דיינים', 'שופטים') כולל גם ב'משנה תורה' להרמב"ם, ספרו היחידי  שכתב בלשון הקודש 'בלשון ברורה ודרך קצרה', ולמרות זאת משתמש בביטוי 'סנהדרין' - 'הלכות סנהדרין' ולא 'הלכות דיינים' או 'שופטים'.

"גדולי ישראל בטלוה מכל וכל"

בשנת תשט"ו שיגר האדמו"ר מסטרופקוב, הרה"צ ר' יחזקאל-שרגא הלברשטם, ארבעה עלים מספרו 'דברי יחזקאל שרגא', שהיה אז בתהליך הדפסה, וביקש את הסכמת הרבי לספר. בתגובה שיגר לו הרבי מכתב ארוך (בכ"ט בתמוז תשט"ו - אגרות-קודש, כרך יא, עמ' רצו-חצר) הכולל ברכות לצד הערות "לחביבותא דמילתא", תוך שהוא מזכיר את מנהג רבותינו שלא לתת הסכמות לספרים.

אחת הערות התייחסה לנושא חידוש הסנהדרין בימינו (נדפס בעמ' רצז-ח) ואפשר לראות ממנה את גודל התנגדותו של הרבי לדבר:

למכתב ב-ג [=בן-גוריון] בעניין הסנהדרין, כבר שקלו וטרו בכמה מקומות, ואחדים מאלו שבתחילה הציעו זה או הסכימו על-זה - משכו את ידיהם. אלא שיש מציעים עתה מעין סנהדרין ולא סנהדרין ממש. וכבר היה מעין הצעה כזו בדור שלפני זה, וגדולי ישראל ביטלוה מכל וכל והקטנים (ביראת-שמים) ידעו אשר לא ישמע קולם במחנה ישראל, כי רק דבר הוי' נר לרגלם, ולא ישמע לקול מדברים סרה על מנהיגי ישראל בדרך התורה והמצווה, הלוחמים מלחמתה, ומחזקים את בדקה וכופים את ישראל ללכת בה. ואפילו אם יבואו אליהם בשם מפלגה, פרוגרם, שיתוף שם שמים עם דבר-אחר וכיוצא-בזה - גרש יגרשו אותם מן המחנה. ואם בדור (ה)הוא בטלו הדבר מפני טעמים הידועים, הרי על-אחת-כמה-וכמה בדורנו יתום זה. וד"ל.

והרבי מסיים:

ורואים במוחש שככל שמתמעט מידת היראת-שמים דחוג מסויים - כן תגדל ההתלהבות שלו לרעיון הסנהדרין, או כעין סנהדרין.

"מנצלים רגש דתי למטבע מזוייף"

בשנת תשי"ח פירסם העיתונאי משה פלר, מעיתון 'הבוקר', ריאיון שערך עם הרבי (פורסם גם ב'דגלנו' ומשם ב'הרבי - שלושים שנות נשיאות' עמ' 15). הריאיון עסק רבות בנושאי דת ואמונה ובין השאר נדרש הרבי לעניין הסנהדרין. להלן קטעים מהריאיון:

מנושא זה עברנו לעניני דת. לשאלתי, מה דעתו על שינויים בדת וריפורמה, השיב כי מן הנמנע לשנות חוקים אשר ניתנו על-ידי בורא העולם. התורה היא תורת חיים, שניתנה עד סוף כל הדורות ובה יש למצוא את הפתרון לכל השאלות ה"מודרניות" המתעוררות.

הרב מחלק את הלא-דתיים לשלושה סוגים:

א. המקבלים את הדת, אך אינם עומדים בניסיון.

ב. השוללים את הדת.

ג. העושים דת משלהם; מנצלים רגש דתי למטבע מזוייף.

היהודי המאמין, אך מתוך שיצרו הרע מתגבר עליו והרי הוא עובר על המצוות, עדיף, לדעת האדמו"ר, על הרבאיי, שהוא עצמו, אישית, שומר מצוות אך הוא מטיף לשינויים בדת; שכן הרי הוא מסית ומדיח, והרי הוא הופך את הרע לאידיאל. ואילו הראשון - יש עדיין סיכויים שיחזור בתשובה.

אשר לבעיות-דת בחיינו המודרניים - נותן האדמו"ר דוגמה מהגיאומטריה האויקלידית: כל שנה מוסיפים חוקים חדשים, ברם יש להם יסוד אחד וקבוע. אויקלידס וארכימדס לא חשבו על הטלוויזיה, ואף-על-פי-כן משתמשים בחוקיהם לשם הפעלתה. כך גם בדת - כל היסודות וכל הכללים ניתנו, יש רק לבררם בדיוק; וזאת, כמובן, חובתם של הרבנים - סבור האדמו"ר.

אך לשאלה, האם לדעת האדמו"ר יש - או מיותר - להקים סנהדרין, כפי הצעתו של הרב מימון, משיב הרב בשלילה: "אסור להקים סנהדרין, כי הסנהדרין יילחם נגד התורה ולא יגן עליה. אנו מכירים את המצב הקיים ואינני רואה את התנאים ההכרחיים להקמת הסנהדרין, כל זמן שלא ימצאו אנשים מתאימים: שונאי בצע וכו'. אין כל אפשרות להקים סנהדרין".

וכאן בא האדמו"ר בביקורת רבה על החוגים הדתיים בארץ. "הדתיים יראים לומר בגלוי שעם ישראל צריך להיות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', שהמדינה חייבת להיות מושתתת על יסודות התורה. המילה תאוקרטיה מטילה אימה על כולם, כמשהו הנוגד את הדמוקרטיה: נגד המדע, נגד המודרניזם.

"אך אין כל ניגוד. אם לפי הדמוקרטיה - 'אחרי רבים להטות', הרי שהמדובר בעניינים הנתונים לשיקול דעתו של האדם בלבד. ולא בעניינים הנתונים לבורא, כשם שאין דעת הרבים יכולה לשנות חוק הטבע, ואף אם יחליטו ברוב קולות - החוק לא ישתנה, וכך גם ביחס לתורה, שאיננה ניתנת להצבעת רוב ומיעוט".

וטענה נוספת בפי האדמו"ר: "אין לוותר כמלוא הנימה על 'שולחן ערוך'. אין זה עניין מסחרי, ואין לוותר על מצווה קלה כדי לקבל מצווה חמורה, חוץ ממקרים של פיקוח-נפש".

"כל עניינה יהיה רק להוליך שולל"

ההתייחסויות הקצרות הללו זכו להבהרה רצינית ורחבה בשלהי שנת תשכ"ח, כאשר בחודש אלול פנה אל הרבי עיתונאי רציני, בעל הכרה יהודית עמוקה, ואשר זכה לא-פעם ל'יחידויות' ארוכות אצל הרבי. המדובר בעיתונאי אליהו עמיקם, חבר מערכת 'ידיעות אחרונות'. הרבי יצא מגדרו, כהגדרתו-הוא, ובאיגרת ארוכה ומפורטת שוטח את משנתו בסוגיה (אגרות-קודש, כרך כה, עמ' רנג-רנו):

מר אליהו עמיקם שי'

שלום וברכה!

הנני לאשר קבלת מכתבו מיום ו' אלול, ותוכנו משאל על נושא חידושה של הסנהדרין.

כידוע רגיל אני להימנע מלהשתתף בעניינים כמו אלו, ומטעמים שונים. אבל בשים לב שכ' מקשר את המשאל עם "הקרע המתרחב והולך בין רובה של אוכלוסית ישראל לבין מוסדות הדת כו' מחד, ומאידך סכנת הטמיעה המאיימת על רובו של העם היהודי בארצות הפזורה", כמו שכותב בראש מכתבו, וביודעי אשר כ' הוא סופר רציני אשר הבעיות הרציניות תופסות מקום אצלו ורגיל להביע דעתו בלי חת, ושגישתו לבעיה האמורה גם-כן, בלי ספק, נובעת מלב קרוע ומורתח על המצב בכלל, החלטתי לצאת מגדרי ולענות על שאלותיו.

והנה עצם המשאל בנוגע חידושה של הסנהדרין - הסובב על ג' שאלות (א) אם רואני צורך לחידוש הסנהדרין, (ב) אם כן -כיצד רואה אני את דמותה, (ג) ואם לאו - הסיבות להתנגדותי - מיוסד, כאמור, על ההנחה שהמצב באה"ק ת"ו ובגולה מעורר את בעיית הסמכות הדתית ואשר חידוש הסנהדרין כאילו התרופה להמצב. ואני שואל את כ' מאין לו זה? האם אמת נכון הדבר אשר חידוש הסנהדרין  הוא תרופה, ולא עוד אלא התרופה היחידה, להמצב השורר בחיי הרוח והדת של עמנו כהיום הזה?

אילו באמת היתה מחלוקת ובלי סדר בכמה עניינים בשטח ההלכה, שנפלו איזו ספיקות בבירור ההלכה, ונחלקו בהם גדולי ישראל, הללו אומרים כך והללו אומרים כך, ועל-פי ההלכה עצמה אי-אפשר שיתברר הדבר להלכה למעשה אלא אך ורק על-פי סנהדרין, שבכוחה לא רק להוציא פסק אחרון אלא גם לכפות את קיומו, או שכל אלו שהיו מחולקים בדעתם יהיו נשבעים ועומדים להיכנע להחלטת הסנהדרין בלי פקפוק והרהור - אילו כך היה המצב, היה מובן גודל השאיפה של אותם החוגים הרוצים בחידוש הסנהדרין, כדי לבטל המחלוקת ולהביא שלום בעולם.

אבל  תא נחזה אם כך היא המציאות. וההוכחה לזה: נראה מהו המצב בכל אותם ענייני התורה והמצווה שהם ברורים לגמרי ולא שנויים במחלוקת; האם נשמרים הם מצד כל החוגים הנ"ל? ובכלל, האם כל המשתתפים במשאל זה, או בשאלת חידוש הסנהדרין בכלל, נכנעים לסמכות התורה בהאמינם כי היא תורה מן השמים, הן תורה שבכתב והן תורה שבעל-פה, ואשר היא תורת חיים, תורה מלשון הוראה, הוראה והדרכה בכל חיי האדם הפרטי וחיי הציבור והעם כולו, בכל פרט ופרט של החיים היום-יומיים? שאם כן הוא, הרי ידוע לכל בר בי רב אשר גם בהעדר הסנהדרין לא אלמן ישראל וההלכה קובעת איך להתנהג אפילו במקום שיש ספיקות בעניינים שעל-פי ההלכה רק הסנהדרין יכולה לברר אותם. שלכן, דווקא בחוגים החרדים לדבר ה' והמקיימים את מצוות התורה בפועל ובדייקנות, למרות גודל שאיפותם לזכות לראות בחידוש הסנהדרין, בזמן המיועד לזה בתורתנו הקדושה ובאופן הראוי, הנה דווקא בחוגים חרדים אלו לא נראית מבוכה לרגל העדר הסנהדרין ואין נרגשת בהם העפלה לחידוש הסנהדרין, וגם לא מורגש כל-כך בחייהם הפרטיים והציבורים העדר סמכות דתית וכולי עד כדי כך שיהיה מקום ח"ו לאותן חששות הנזכרות במכתבו.

ואלו מהדורשים חידוש הסנהדרין אשר אינם מסורים ונתונים לתורה ולמצוותיה, הרי ברור הדבר שאין מכירים במהות הסנהדרין ולא יודעים מה טיבו של עובר זה, או שלכתחילה אין בדעתם להישמע לסנהדרין. שהרי ברור הדבר שאין בכוח הסנהדרין לוותר על קוצו של יו"ד מהתורה, ועניינה אך ורק להורות על-פי התורה, ולעמוד על המשמר שמשפטיהם יצאו מהכוח אל הפועל, בלי חת משום איש ומשום דבר, ובלי היכנע למישהו לבד לרצונו של הקב"ה המתגלה בתורתנו הק'. וממילא טועים אלו החושבים שעל-ידי חידוש הסנהדרין יוסרו כמה "חומרות" ויותרו כמה איסורים בחיי הפרט והציבור, שמלבד עצם הטעות שבשאיפה לקולות, הנובעת משרירות הלב ופריקת עול המוסר וכולי, הנה אין מקום לשנויים ה"מקווים", האלה.

וכן טועים אלו שחושבים שעל-ידי חידוש הסנהדרין יתאחה הקרע בין שומרי התורה ומצותיה ובין אלה שלעת עתה מנגדים לתורה ולמצוותיה, שהרי ברור הדבר שגם בהתחדש הסנהדרין לא יפחת ממספר הל"ט מלאכות האסורות בשבת, ולא יקל דבר בענייני אישות וצניעות, ולא תהיינה פשרות בחינוך כשר על טהרת הקודש וכולי וכולי.

המורם מהאמור הוא אשר סיבת הקרע הנזכר אינה בהעדר הסנהדרין ובמילא אין התרופה בחידושה. אלא התיקון היחידי הוא אשר כל אלה שיש להם השפעה בכל החוגים שבדור הזה יכירו את האמת, ויודו ולא יתביישו גם אם טעו ברואה ע"ע, ויפרסמו דעתם ומסקנתם בתוך כל החוגים, אשר יסוד קיום האומה הוא אך ורק קיום התורה והמצוות בחיי היום-יום, בלי פשרות ושינויים, כי לא ככל הגויים בית ישראל.

ואשר לעצם חידוש הסנהדרין, וניסוח המשאל על-פי ג' השאלות הנ"ל, יש לענות על כולן כאחת: כל המעיין בהלכות מינוי סנהדרין ויודע מי הוא הראוי על פי ההלכה למנות סנהדרין, ומי הראוי להיות חבר הסנהדרין וכולי, ברור יהיה לו אשר כמו שאי-אפשר היה שיתחדש הסנהדרין מיום שבטלה עד עתה, כך לא בטלו המניעות והעיכובים לחידושה על-פי ההלכה גם עכשיו, וכל ארגון שבשם "סנהדרין" יכונה מבלי התחשב עם ההלכה, הרי מובן שאין זו אלא רמאות גדולה ובשום פנים לא תיחשב לסנהדרין, וכל עניינה יהיה רק להוליך שולל ויותר מאשר תתקן תקלקל וגם הרווחים המדומים לא תביא.

אבל ההכנה האמיתית לחידוש הסנהדרין היא, כאמור, על-ידי כך שכל אשר בידו להשפיע להשיב עטרת התורה ליושנה, ולהחזיק ולהפיץ שמירת התורה והמצוות בחיי יום-יום, יעשה כן באומץ, ולא יבוש מפני המלעיגים. וכל אחד ואחד בידו לעשות, כל אחד כפי מעמדו ומצבו, להסיר את הסיבות שבשבילן בטלה הסנהדרין, ולקרב את הגאולה האמיתית על-ידי משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה וכולי.

בכבוד ובברכה.

חשש לעורר רעיון מעין סנהדרין

גם בשנת תשכ"ז הביע הרבי עמדתו "שלילית בהחלט - בנוגע לאסיפה עולמית דרבנים באיזה מקום שיהיה", כך מגלה הרבי באיגרתו לגאון החסיד הרב שלמה-יוסף זווין (אגרות-קודש, כרך כד, עמ' שז). באותה איגרת מספר הרבי על דברים שאמר למר משה יפה, מראשי 'היכל שלמה' בירושלים ת"ו: "...אמרתי לו דעתי בנוגע לתכניתו - (כינוס עולמי של בתי-הכנסת (אורטודוקסים) בירושלים ת"ו) - שכיוון שבית-הכנסת הרי זה 'עניין דת' מובהק - הרי זה (כינוס עולמי) תיכף ומיד מעורר (אצל כמה וכמה על-כל-פנים) הרעיון דהכנה לסנהדרין וכיוצא בזה, ולכן וועלן זיין [=תהיינה] צרות - בפרסום התוכנית".

"סכנה לדת ותורה ומצוותיה"

באותם ימים שיגר הרבי איגרת אל הרב יצחק-רחמים ניסים  (ה'ראשון לציון' דאז) ובה כתב לו (שם עמ' שח-שט) כדלהלן:

לדעתי אני - איזו אסיפה שלא תהיה... עלולה להביא היזק רב [ברומא]... ומעניין לעניין באותו עניין, עלי להוסיף, מיוסד על עמדת גדולי ישראל בדור שלפנינו, שלדעתי ברורה - כל אסיפה שיש לה אופי של כינוס עולמי מרבני ומנהיגי ישראל... כרוכה בסכנה לדת ותורה ומצוות בתוככי עמנו בני ישראל בכל מקום שהם; סכנה רצינית על אתר וסכנה גדולה פי כמה בהאסיפה שתבוא אחריה... (ובהזמן שבין אסיפה לאסיפה - עת שלטון המזכיר וכו'). וכל גדולי ישראל בדור שלפנינו התנגדו לאסיפות כאלו, עד שאפילו אסיפות שנתקיימו במדינות מסויימות על-פי גזירות המלכות ... הביטו על זה כעל גזירה קשה.

וראה עוד באגרות-קודש, כרך כה, עמ' סא-ב פט-צ.

ממעייני החסידות

פרשת כי-תצא

כי תצא למלחמה (כא,י)

"כי תצא" - מדבקותך בהקב"ה, מיד "למלחמה" - תצטרך להילחם עם הרע.

('מגיד דבריו ליעקב' עמ' ז)

כי תצא למלחמה (כא,י)
במלחמת הרשות הכתוב מדבר (רש"י)

נאמר בספרים שמלחמה זו רומזת למלחמת היצר, ובכל-זאת אומר רש"י שמדובר במלחמת הרשות. אומר על כך כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק:

אמנם העבודה בבחינת 'אתכפיא' (כפיית הדעת והלב שלא להימשך לעניינים בלתי רצויים), היא 'מלחמת חובה', כדכתיב (שלח טו), "ולא תתורו אחרי לבבכם", אך עבודה בבחינת 'אתהפכא' (להפוך ולשנות את רצונות הלב מיסודם) 'מלחמת רשות' היא, שכן אינה שווה לכל נפש.

(אור-התורה - דברים, עמ' תתסד)

* * *

ועוד: ידוע שעבודת התפילה נקראת 'בירור בדרך מלחמה', שכן הנפש האלוקית מתלבשת אז בנפש הבהמית, והתלבשות זו דורשת מלחמה ויגיעה. לעומת, לימוד התורה נקרא "בירור בדרך מנוחה", שהרי הלומד ממשיך אור אלוקי בנפשו, ויצר הרע מתברר מאליו.

מובן אפוא כי בירור בדרך מלחמה ("כי תצא למלחמה"), הוא 'מלחמת רשות', שהרי ישנה גם דרך אחרת - בירור בדרך מנוחה.

(ליקוטי-שיחות, כרך יד, עמ' 85)

* * *

כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק היה מייעץ לנערים המתחילים בעבודת התפילה להתבונן לפני התפילה בדרגות נעלות ביותר, שכן כך יתבטל הרע ויוכלו להתפלל בכוונה. וכך היה אומר:

"כי תצא למלחמה" - כשיוצאים למלחמת היצר בעת התפילה, צריכים להתבונן בדרגה שהיא "על אויביך" לגמרי, שאין לרע קשר ואחיזה בה כלל.

(מפי השמועה)

על אויביך (כא,י)

כאשר תצא למלחמת היצר מתוך ביטחון שהקב"ה אכן עומד לימינך לעזור לך, הנה עצם היציאה, אפילו לפני שהחלה המלחמה עצמה, כבר תהיה באופן ד"על אויביך" - למעלה מהאוייב.

(ליקוטי שיחות,  כרך ב, עמ' 697)

פרקי אבות

"הוו זהירין ברשות"

הוו זהירין ברשות שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן; נראין כאוהבין בשעת הנאתן ואין עומדין לו לאדם בשעת דוחקו (פרק ב, משנה ג)

פירוש רבינו עובדיה מברטנורא:

הוו זהירין ברשות - אתם המתעסקים בצורכי ציבור, אף-על-פי שאתם צריכים להתוודע לרשות כדי לפקח על עסקי רבים, הוו זהירים וכו'.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

"רשות" היא ה"שליטים" שבאדם - שכלו ומידותיו. ואמר "הוו זהירין ברשות", כי האדם מוכרח וזקוק ל"שלטון" זה, אך עליו להיות זהיר בו. כי לפעמים מתאווים המוח והלב דבר בלתי-רצוי, ואז על האדם לדעת שאף שהן "מקרבין לו לאדם" ו"נראין כאוהבין", הרי זה "לצורך עצמן" ו"להנאתן" בלבד.

ובאופן אחר קצת, יש לומר שהכוונה ב"רשות" לשלטון של היצר-הרע, והפירוש ב"מקרבין לו לאדם" ו"נראין כאוהבין", מבואר על-פי הידוע שאחת מתחבולות היצר-הרע היא להופיע כ"אוהבו" של אדם ה"מסכים" לו בכל אשר יעשה, גם בהנהגה טובה, רק שמשפיע עליו לעשות הנהגה זו מתוך פנייה, או בקרירות, בדרך "מצוות אנשים מלומדה", ועל-ידי זה לוכד את האדם ברשתו עד שמסיתו גם לדברים אסורים רחמנא-ליצלן.

ועבודה זו היא במילי דחסידותא, כי ממידת הדין רשאי האדם לא לעסוק כלל עם ה'רשות' דהיצר-הרע (ובלבד שיהיה שלם במעשה בפועל); אך במידת חסידות חייב להתעסק עם יצר הרע על-מנת להפכו לטוב, וכמאמר רז"ל "בכל לבבך - בשני יצריך". אלא שעליו לעשות זאת מתוך זהירות יתירה - "הוו זהירין ברשות".

(ועל-דרך זה יש לומר בפירוש "ואל תתוודע לרשות": צריכים להתעסק עם ה'רשות', כנ"ל, אך לא באופן של 'דעת' - מלשון התקשרות והתחברות).

ויש לומר עוד שהכוונה ב'רשות' היא ליצר הטוב - השכל והמידות דקדושה. במקרים מסויימים אין לציית אפילו ל'רשות' זה - היינו כשנדרש מיהודי עבודה של מסירות-נפש שלמעלה  מטעם ודעת.

וזהו "שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן" ו"נראין כאוהבין בשעת הנאתן": מצד כוחותיה הגלויים של הנשמה (שכל ומידות) רצונה בעבודה המביאה לשלמותה (השלמות דשכל ומידות); ולא מסירות-נפש - ביטול ושלילת מציאותה. ומכל-מקום הרי זה רק "נראין כאוהבין", כי על-ידי העבודה של מסירות-נפש מגיע לאדם אמיתית הטוב וההנאה.

(משיחת מוצאי שבת-קודש פרשת תזריע-מצורע ה'תשל"ט - על-פי רשימת השומעים)

בירורי הלכה ומנהג

ניגונים מהבעש"ט, "ולקחת סולת"

הרב יוסף-שמחה גינזבורג

ניגונים מהבעש"ט

ב'ספר הניגונים - ניגוני חסידי חב"ד' - מופיעים שני ניגונים המיוחסים לבעש"ט:

א) ניגון כ. ב'מפתח הניגונים'1 הכותרת: "שלוש תנועות - מהבעש"ט, המגיד ממעזריטש ורבינו הגדול נ"ע".  והתוכן: "הניגון הזה כולל ג' תנועות שכמעט דומות זו לזו, רק שבכל תנועה הנוספת מתחזק הקול ומתגברת ההתלהבות. לפי המסורה, התנועה הראשונה חיברה הבעש"ט, השנייה הוסיף המגיד ממעזריטש והתנועה השלישית הוסיף רבינו הגדול".

ב) ניגון כא. הכותרת ב'מפתח הניגונים', היא: "ניגון מיוחס להבעש"ט ז"ל", והתוכן: "הניגון הזה נמסר לנו על-ידי החסיד ר' יוחנן גארדאן שו"ב מדוקשיץ, שקיבלו מהרב קליאצקין מעיר ראמאנאוו בהיותו בליובאוויטש, והלה אמר, כי מסורה בידו שהניגון הזה מיוחס להבעש"ט".

ניכר מהסגנון, ומהשמטת המילה "מיוחס" מכותרת הניגון הראשון (תיבה זו נזכרת בו רק בקשר לחלוקת התנועות בין המחברים), שהניגון הראשון מאושר בוודאות2, ואילו השני רק ("מיוחס", כלומר) על-פי המסורה.

ואכן בספר 'המלך במסיבו'3 נאמר בקשר לניגון כ':

רש"ג: ניגון זה [שלוש תנועות] לא שמעו בליובאוויטש.

כ"ק אדמו"ר: אף אני לא שמעתיו בעבר4, אך כיוון שזלמנוב5 הדפיסו בחיי כ"ק מו"ח אדמו"ר, עם הקדמה שלמה6 לניגון, ומו"ח קיבל זאת - מהווה הדבר ראיה...

[ועוד דנו שם בקשר לניגון זה, ולבסוף:]

כ"ק אדמו"ר: ניגון אחר מהבעש"ט - אינו בנמצא.

המהדיר לא העיר מאומה על כך, אבל לאור האמור לעיל, באם רשימת הר"ד מדוייקת (וכאן זה עניין שלם, ולא דיוק בלשון), יש לברר: מאחר שבוודאי הכיר הרבי גם את הניגון כ"א (ולו מפני שספר הניגונים כרך א' נדפס כאשר היה הרבי "יו"ר וועד הפועל" של הוצאת קה"ת7), האומנם התכוון הרבי בזה לשלול לחלוטין את המסורה בקשר לניגון זה?

והרי את ניגון "שלוש תנועות" ציווה הרבי פעמים רבות מאוד לנגן בתור "ניגון הבעש"ט" בהתוועדויות, ואילו ניגון כ"א לא ידוע שהזכירו הרבי אי-פעם (בכלל, ובמיוחד) כ"מיוחס להבעש"ט" וכדומה.

 מי שיש בידו מידע נוסף בקשר ליחס הרבי (או רבותינו נשיאינו שלפניו) לניגון זה, נא יודיע למערכת 'התקשרות', ותבוא עליו ברכה.

----------

1) ח"א עמ' מז.

2) כמו למשל הניגון לר' מיכל'ע מזלוטשוב (ניגון כג) שיוחס לו בוודאות, ללא איזכור "מסורה", כי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ אישר אותו בשיחותיו, כמובא במפתח הניגונים בערכו.

3) ח"א עמ' קכג (ר"ד מחג הסוכות תשכ"ז).

4) הרבי שמע אותו לראשונה כשהגיע לארה"ב - לעיל שם עמ' קה.

5) הרה"ח ר' שמואל, שנתמנה ע"י מייסד ניח"ח, כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, לעמוד בראש חברה זו ולערוך את 'ספר הניגונים' (ראה שם כרך א עמ' ט-י וכרך ג עמ' ט).

6) ההקדמה קצרה יחסית, אך כאמור - ברורה.

7) וראה באג"ק כרך ג עמ' עח: "בתור משתתף בעבודת המל"ח וקה"ת נשלח לו ספר הניגונים שהו"ל זה עתה".

 

"ולקחת סולת"

לשאלה בגיליון תקכ"ה עמ' 16, מדוע נדחתה אמירת 'ולקחת סולת' עד לאחרי שיעור התהילים היומי -

העירנו הרה"ג הרה"ח ר' אשר-לעמל שי' הכהן, רב קהילת חב"ד ביתר-עילית, שהתשובה פשוטה, מכיוון שאין תקנה לציבור לומר זאת, אלא רק "נכון לומר" ליחיד, מה-שאין-כן שיעור התהילים היומי נתקן ע"י כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע לאומרו בציבור. לכן אומרים זאת רק אחרי שיעור התהילים (וקודם ה'שש זכירות', ואף ש'תדיר קודם', הרי "מוספין קודמין לבזיכין").

אגב, במקור הדברים (שמלה-חדשה, נדפס בתוך ס' תבואות-שור ושמלה-חדשה על הל' שחיטה, בחלק על מס' ברכות, וכן בשו"ע אדמוה"ז מהדו"ת סו"ס א שהביאו להלכה כנזכר בגיליון הנ"ל) מדובר על אמירתו בסדר הקורבנות שלפני שחרית, ולא אחרי מוסף כבסידור אדה"ז.

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת תצא1
י"א באלול

יום נישואי כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע עם הרבנית הצדקנית מרת שטערנא-שרה ע"ה2.

כ"ק אדמו"ר הזקן הורה לכתוב בספר-תורה 'דכא' (בפרשתנו כג,ב), באל"ף לבסוף, ולא בה"א3.

"זכר עמלק" בסוף פרשתנו (ובפרשת 'זכור') יש לקרוא בפעם הראשונה 'זכר' (בצירה) ובפעם השנייה 'זכר' (בסגול) בין בשביעי ובין במפטיר4.

מנהג-נערים בכמה מקומות 'להכות' בקריאת שם 'עמלק', ונכון להימנע מזה5.

מנחה: מנהג הקוראים להגביה קולם בפסוק האחרון 'השקיפה' (קריאת מילת 'השקיפה' - מלעיל!)6.

פרקי-אבות: פרק ב.

יום שני
י"ג באלול

סוף זמן קידוש לבנה לכתחילה - אור ליום שני, כל הלילה7.

יום נישואי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע עם הרבנית הצדקנית מרת נחמה-דינה ע"ה2.

יש ללמוד בימים אלו 'דרושי חתונה' של רבותינו נשיאינו, ובפרט אלו שנאמרו בחתונת הרבי הריי"צ8.

יש לפרסם, שאלה שעורכים בימים אלו חתונות - יוסיפו עוד יותר בשמחה, וכן אחר-כך בשבעת ימי המשתה, ועל-דרך זה באלו שנמצאים בתוך שבעת ימי המשתה שלהם, ומה טוב - להוסיף גם במספר הסעודות. ובפרט במנהג ישראל ("כפי שהיה פעם הסדר בכל חתונה") לעשות סעודה לעניים, ודווקא שם היו מביאים מהמובחר9.

יום שלישי
י"ד באלול

ביום זה - שלושים יום לפני חג הסוכות - מתחילין לדרוש בענייני החג10, ובזה נכלל במיוחד "לדרוש", היינו השתדלות יתרה (ובפרט בהתחלה והפתיחה דכל השלושים יום), בעניין השמחה ד'זמן שמחתנו'11, וכן להשתדל בנתינת צורכי החג לכל הזקוקים לכך שלושים יום לפני החג, כדי שיוכלו להתכונן ל'זמן שמחתנו' מתוך שמחה וטוב לבב, ועוד לפני זה - בנוגע לצורכי ראש-השנה, כלשון הכתוב "אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו"12.

יום רביעי
ט"ו באלול

התייסדות ישיבת תומכי-תמימים (בשנת תרנ"ז). נכון להוסיף בימים ט"ו-ח"י אלול: בלימוד החסידות (ובפרט מהבעש"ט ואדמוה"ז, אדמו"ר מהורש"ב נ"ע ובמיוחד של אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע) ובנוסף - לקבוע בהם בכל מקום האפשרי שיעורים חדשים (מלבד חיזוק הקיימים מכבר); בעבודת התפילה (הקשורה במיוחד לישיבה זו); בצדקה, כולל ברוחניות - להיות 'נרות להאיר'; לערוך התוועדות חסידית, 'ברוב עם הדרת מלך', בכל מקום שישנה בו ישיבת תו"ת; לפתוח בכל מקום המתאים סניף חדש לישיבה זו, ועוד13.

----------

1) כן הוא השם הנכון, ראה בעז"ה את דברי הרבי המובאים בהערה 1 בלוח השבוע לפ' תבא הבעל"ט. 

2) לפרטים אודות חתונה זו, ראה בספר 'נישואי הנשיאים'.

3) שו"ת שארית-יהודה יו"ד סי' טז. ושם, ש"ציווה להגיה ספר-תורה שהיתה תחילתה כתוב בה"א וציווה לכתוב באל"ף דווקא". וכן באג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ט עמ' תיט (שהורה לתקן זאת עוד לפני תיקון האותיות הנפסקות!). היום-יום, ז' באלול. ספר-המנהגים עמ' 32. לוח כולל-חב"ד. וראה בשו"ת דברי-נחמיה (דף נט,ג. הובאו בהוספות לשו"ע אדה"ז הוצאת תשכ"ח ואילך חלק ה-ו עמ' 1898). מכתבי הרבי בזה נקבצו ב'שערי הלכה ומנהג' יו"ד סי' קטז, וגם שם הורה להגיה. ואם יש ספק בדבר - יש לבדוק את הס"ת לפני הקריאה. אבל בדיעבד, כיוון שיש דעות אחרות, כתב בקצות-השולחן בבדי-השולחן סו"ס פז, שאין להחליף את ספר-התורה אם נמצא בקריאה שכתוב בה"א.

4) הוראת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, ספר-המנהגים עמ' 31, ובאריכות שם עמ' 72. וראה 'התקשרות' גיליון כה עמ' 17 הערה 3. כמובן שיש לדייק לקרוא את הטעם 'מונח' של תיבה זו בשתי הפעמים.

בשש זכירות, הנדפסות בסידורים מסויימים, ציינו להוראת הרבי לקרה"ת גם לעניין 'זכר' בצירי או בסגול שם. אבל אין זה שייך לנושא, ע"פ האמור באג"ק כרך יב ס"ע ג (במענה לשאלה מדוע אין מסיימים כמה פסוקים שם עד סופם) "דאין הכוונה לקריאת פסוק או פרשה, כ"א לזכירת עניין". ומה שנהג הרבי בעצמו לחזור תיבה זו (ותיבות אחרות, בכמה מקומות) בניקוד שונה, אינו הוראה לרבים.

5) ראה בארוכה בזה בגיליון 'התקשרות' דש"פ תצא תשנ"ו, גיליון קט. וכבר כתבו כן בדורות שעברו, ראה ילקוט-יוסף - מועדים (כרך ה) עמ' 259 ס"ה, משו"ת בן ימין ומהר"א פלאג'י.

6) לוח כולל-חב"ד, בקריאת שבת הבאה, ומציין לירושלמי מעשר-שני פ"ה ה"ט. ולכאורה העניין שייך גם לקריאת שבת במנחה ושני וחמישי.

7) בלוח כולל-חב"ד: "ליל ג' י"ד בו, שעה 6 עם 53 דק'", וזה יוצא מוקדם, לכן יש לקדש את הלבנה בלילה שלפניו.

8) 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 315. וראה גם ב'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 264.

המאמרים נדפסו ב'ספר המאמרים - קונטרסים' ח"א עמ' 31 ואילך, ובספר המאמרים תרפ"ט עמ' 71 ואילך.

9) ר"ד משיחת י"ד אלול תנש"א.

10) שו"ע אדה"ז סי' תכט ס"א.

11) וזאת נוסף על השמחה שבכל שבת "וביום שמחתכם - אלו השבתות" (ספרי בהעלותך י,י), אף שעיקר עניינו של שבת הוא תענוג "וקראת לשבת עונג" - ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 625. וראה גם סה"ש תשנ"א ח"ב עמ' 806.

12) נחמיה ח,י. וראה לקוטי-שיחות כרך יד עמ' 369 ואילך, וש"נ - סה"ש תנש"א שם עמ' 808.

13) ע"פ 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 315 ואילך.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)