כאשר נחום גורביץ' אושפז בעקבות התקף כיב קיבה קשה, נשמה משפחתו לרווחה. במציאות של הימים ההם, ימי מלחמת העולם השנייה, היה מוטב לו לבלות במיטת אשפוז מלהיות לוחם בצבא האדום.
נחום שימש קצין אספקה בצבא הרוסי. התפקיד היה כרוך בסכנה, שכן לא אחת הפציצו הגרמנים את מחסני האספקה, אך היה בו גם יתרון גדול – הייתה לו גישה חופשית למזון. כך היה יכול לשמור על הכשרות.
נחום דאג לא רק לעצמו. כאשר שמע על יהודי בסביבתו, דאג לו למזון. לא אחת הציל חיים פשוטו כמשמעו. ליהודים רבים הוא היה מלאך הצלה.
עתה, כאשר אושפז, הייתה אשתו, בתיה, דואגת לו למזון כשר. אלה היו ימי רעב ומחסור, אך היא הצליחה, ברוב תושייה, להבטיח למשפחתה מזון. עם פרוץ המלחמה קנתה כיכרות לחם רבות, פרסה אותן לפרוסות ועשתה מהן צנימים. כך היה לבני המשפחה מלאי מזון לימים הקשים.
לצידו שכב עוד חייל יהודי. בין השניים נקשרה ידידות. שלוש פעמים בשבוע זכה נחום לביקור של רעייתו. היא טרחה והכינה בעבורו ארוחה טובה, ולא חסכה במאמצים לבוא אליו.
המלחמה נסתיימה. משפחת גורביץ' הודתה לבורא העולם על שכל בניה נותרו בחיים, בשעה שהמוות והשכול נגסו בכל פינה. כעת ניסתה להימלט מרוסיה הקומוניסטית. ההורים השיגו דרכונים פולניים מזוייפים, ובעזרתם הצליחו בשנת תש"ו (1946) למלט את המשפחה, מתוך התחזות לפליטים פולנים. בהמשך היגרה המשפחה לאוסטרליה.
חלפו שנים. מוליק, בנם של נחום ובתיה, נשא אישה והקים משפחה. כאשר נולדו להם שני ילדים החליטו לעלות לארץ. עם עלייתם התגוררו בביתו של קרוב משפחה בירושלים. מוליק מצא עבודה, וכעבור זמן מה החלו לחפש דירה משלהם.
הם מצאו דירה הולמת, אך הכסף שברשותם לא הספיק לקנייתה, והיה עליהם ללוות כספים רבים. כדי לקבל את ההלוואה נדרשה ערבות מטעם הסוכנות היהודית.
פעם אחר פעם נסע מוליק למשרדי הסוכנות היהודית בתל-אביב, אולם בכל פעם שב ריקם. הפקידים דחו אותו שוב ושוב, בתואנות שונות. הוא לא אמר נואש. אחרי כל דחייה שב והטריח את עצמו בנסיעות הארוכות מירושלים לתל-אביב, וחש היטב על בשרו את מעללי הבירוקרטיה.
זה היה בעוד ביקור, שכבר נהפך לשגרתי, של מוליק במשרדי הסוכנות. הפקידים כבר הכירו את העולה החדש שמנסה את מזלו שוב ושוב. גם למוליק עצמו לא היו ציפיות מרובות. אלא שהפעם נתקל בפקיד חדש, שאותו לא ראה קודם לכן. הדבר עורר בו תקווה כלשהי. זו התגברה כאשר הפקיד נטה לו חביבות יוצאת דופן. הוא קיבל אותו במאור פנים והתעניין בשלומו.
"ספר לי בבקשה על עצמך", ביקש הפקיד. "היכן נולדת?".
"ברוסיה", השיב מוליק.
"אך בדרכון שלך כתוב שנולדת בפולין!", תמה הפקיד.
"זה היה דרכון מזוייף", השיב מוליק. "בזכותו הצלחנו להיחלץ מברית-המועצות".
"מעניין", אמר הפקיד, בעודו מעלעל בדפי הדרכון. "גם אני יליד רוסיה. הייתי חייל בצבא האדום, ובימי המלחמה אושפזתי. במיטה שלצידי שכב חייל בעל שם משפחה כשלך. אני זוכר שאשתו הייתה מקפידה לבקר אותו תכופות, כדי להביא לו מזון כשר".
"זה היה אבי!", נזעק מוליק בהתרגשות, "והאישה שביקרה אותו הייתה אמי. פעם אחת אף הצטרפתי אליה לביקור".
הפקיד הביט נדהם במוליק, מנסה לעכל את משמעות המפגש המפתיע. כשהתעשתו השניים, החליפו פרטים נוספים. הפקיד שמח לשמוע שהמשפחה עברה בשלום את תלאות המלחמה.
"אתה יודע מה עשה אביך במזון הכשר שהביאה לו אמך, אחרי שנפרדה ממנו והלכה?", שאל את מוליק.
"מן הסתם מיהר לאכול אותו, שכן שום דבר אחר לא בא אל פיו. אבא שמר כשרות בכל תנאי, במסירות נפש אמיתית", השיב מוליק.
הפקיד הניד בראשו בשלילה. "לא", אמר, "הוא היה מתחלק איתי במזון הכשר, כדי שגם אני אוכל מזון כשר בלבד!".
הפעם היה תורו של מוליק להיאלם דום. אביו מעולם לא סיפר לו על כך...
"וכעת הבה ניגש לעניין שלשמו באת", קטע הפקיד את מחשבותיו. "מה אתה צריך?".
"נדרשות ממני חמש חתימות כדי שההלוואה תאושר", הציג את בקשתו בפעם המי-יודע-כמה.
"המתן כאן", הורה לו הפקיד ויצא מן החדר.
כעבור כמה דקות שב הפקיד ובידיו הטפסים חתומים. ההלוואה אושרה.
(על-פי סיפורו של דוד זקליקובסקי, חב"ד.אורג) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
