ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תיתן לו (יח,ד)

דגן תירוש ויצהר, שהם מיני מאכל, מסמלים את הכוחות הפנימיים - שכל ומידות; ואילו ראשית הגז, שממנו עושים בגדים, מסמל את הכוחות המקיפים - כוח הרצון וכוח התענוג. את הראשית והמובחר שבשני אלה יש להקדיש לבחינת ה"כהן" שבאדם - הנפש האלוקית.

(לקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 326)

תמים תהיה עם ה' אלוקיך (יח,יג)

האות ת' היא האות הרחוקה ביותר מהאות א', הרומזת לקב"ה, אלופו של עולם. האות ת' רבתי של תיבת "תמים" רומזת שיש לקשר ולחבר גם את ענייני העולם "עם ה' אלוקיך": אהבה או יראה בענייני העולם צריכות להביא לאהבת ה' וליראתו.

למה הדבר דומה? לאדם שמגיע אליו שליח המלך ומודיעו שהמלך קורא לו - אם השליח מראה לו פנים שוחקות, אין טעם להשתעשע עמו אלא יש ללכת אל המלך שהוא מקור האהבה; כמו-כן אם השליח כועס עליו, אין טעם לנסות לפייסו אלא יש ללכת מיד אל המלך ולרצותו.

(כתר-שם-טוב)

תכין לך הדרך (יט,ג)
מקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים (רש"י)

המצב של כלל ישראל בזמננו מחייב כל יהודי להתייצב ב"פרשת דרכים", שם נמצאים יהודים שאינם יודעים באיזה דרך ללכת, ולכוון אותם אל דרך התורה, שהיא מקלט רוחני מפני "גואל הדם", השטן המחטיא והמקטרג. וכמאמר רז"ל (מכות י) - "דברי תורה קולטין".

(לקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 365)

על-פי שני עדים... יקום דבר (יט,טו)

"שני עדים" - היינו שתי התנועות ד"צמצום" ו"התפשטות".

"דבר" - רומז לדבר ה' המחיה את הבריאה מאין ליש.

"על-פי שני עדים יקום דבר" - לשם קיום הבריאה יש צורך בשתי התנועות (צמצום והתפשטות) גם יחד. שכן בלי התפשטות לא היה העולם נברא, ובלא צמצום לא היה העולם מוגבל.

(אור-התורה דברים עמ' תתקצז)

* * *

"דבר" - רומז לדיבור התפילה.

"שני עדים" - היינו אהבה ויראה.

"על-פי שני עדים יקום דבר" - רק על-ידי אהבה ויראה יש קיום לתפילה.

(אור-התורה דברים עמ' תתקצז)

הירא ורך הלבב (כ,ח)
רבי עקיבא אומר, כמשמעו... רבי יוסי הגלילי אומר, הירא מעבירות שבידו (רש"י)

מדוע אין רבי עקיבא מפרש את הכתוב כרבי יוסי הגלילי?

שכן העובדה שאדם ירא מללכת למלחמה בגלל העבירות שבידו מוכיחה שהוא יודע שעשה דבר רע ושמגיע לו עונש על זה; ידיעה זו חייבת לגרום לו חרטה והרהור תשובה. רבי עקיבא סובר שהרהור תשובה גרידא הופך רשע גמור לצדיק גמור (גם כאשר התשובה טרם הביאה לשינוי בהנהגה בפועל), ואם-כן נתכפרו עוונותיו ושוב אין לו ממה לירא ללכת למלחמה.

(לקוטי-שיחות ט עמ' 128)

כי האדם עץ השדה (כ,יט)

כשם שהעץ מחובר תמיד למקורו שהוא כוח הצומח שבאדמה, כן גם בעל-עסק צריך להיות קשור תמיד למקור חיותו, לשנים שבילה באוהלה של תורה, טרם צאתו לעולם.

(לקוטי-שיחות כרך כד עמ' 116)

* * *

אדמו"ר הזקן אמר לאחד האברכים, שהיה למדן מופלג, ב'יחידות' הראשונה של אותו אברך:

"כי האדם עץ השדה" - אילן שאינו עושה פירות הוא אילן סרק; כך אפשר להיות בקי בש"ס ולהיות אילן סרק חס ושלום. מה התועלת בתורתך ועבודתך, אם לא הארת אור ביהודי אחר?

ורבנו הזקן סיים: "דרחים רבנן", מי שעושה מיודע תורה אוהב ה' ומראה לו דרך בעבודת הבורא, "הוויין ליה בנין רבנן" (שבת כא).

(לקוטי-דיבורים א עמ' קלב)

כי יימצא חלל... נופל בשדה (כא,א)

כאשר ישנו יהודי "נופל בשדה", יהודי שנפל ל"שדה" שרחוק מתורה ומצוות, בחינת "עשיו איש שדה" - האחראים לכך הם תושבי העיר הקרובה, דהיינו יהודים שנמצאים ב"עיר", בסביבה של תורה ומצוות. לכן צריכים זקני העיר להכריז "ידינו לא שפכו את הדם הזה", "לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות" (פסוק ז וברש"י), היינו שסיפקו לו את ה"מזון" דתורה, שעליה נאמר (תהילים מ) "ותורתך בתוך מעיי".

(לקוטי-שיחות כרך כד עמ' 130)

והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן אשר לא ייעבד בו ולא ייזרע, וערפו שם את העגלה (כא,ד)

עריפת העגלה נועדה לבטל את הקטרוגים שנתעוררו על ישראל בגלל מעשה הרוצח. לכן גם העריפה נעשתה במדור הקליפות דווקא - "לא יעבד בו ולא ייזרע" - כדי לתת יניקה לכוחות הטומאה ובכך "לסתום את פיהם" מלקטרג על ישראל. ולכן נערפה העגלה דווקא ולא נשחטה, כי יניקת החיצונים אינה אלא מבחינת "אחוריים" דקדושה.

(דרך-מצוותיך עמ' קיא)