מאיר ודוד היו חברי ילדות. יחד חבשו את ספסלי בית המדרש בעיירת מגוריהם, למדו בצוותא והתעלו בתורה ובעבודת השם. כמעט במקביל התחתנו השניים עם בנות למשפחות עשירות, וכך יכלו לעסוק בתורה בלי דאגות.
יום אחד נעלם האברך דוד. אף בני משפחתו לא ידעו היכן הוא. קרוביו המודאגים החלו לחקור ולדרוש, עד שהתבררה האמת – דוד נמצא אצל הבעל שם טוב.
הבשורה הזאת נחתה על משפחתו של דוד כרעם ביום בהיר. הללו נמנו עם המתנגדים לדרך החסידות, ופתאום החתן החביב והמוכשר חצה את הקווים.
חמיו של דוד נסע אל חתנו בתקווה להניאו מהדרך שבחר בה. הוא דיבר על ליבו בטובות ובאיומים, אך במהרה הבין שחתנו נחוש בדעתו ושב אל ביתו. כעת דרש מבתו לקבל גט מבעלה הסורר.
אלא שהאישה לא רצתה להיפרד מבעלה וידעה כי הוא צדיק ובעל מידות טובות. לנוכח עקשנותה בערה חמתו של אביה, והוא סילק את בתו מביתו והדיר אותה מכל נכסיו.
יצאה האישה בחוסר כול מבית אביה. במשך שנים חיה בדוחק, בעוד בעלה התעלה בעבודת ה' אצל הבעש"ט. עד שיום אחד הודיע לה בעלה שנתמנה לרב בעיר מיקולייב והיא הצטרפה אליו.
מאיר, חברו של דוד, ישב ועסק בתורה עד שחמיו נפטר והוא ירש את נכסיו. במהרה נעשה גם הוא סוחר מצליח. פעם אחת נסע ליריד, ובדרך עצר במלון. פתאום שמע המולה. כשבירר את פשרה השיבו לו: "רבי דוד ממיקולייב נמצא כאן!".
הסוחר שיער כי זה ידיד נעוריו וביקש לדעת היכן הוא. "הוא בחדרו, מניח תפילין של רבנו תם", אמרו לו. ניגש מאיר אל החדר, נקש על הדלת וכשזו נפתחה שמח לראות מולו את חברו הטוב.
שאל מאיר את רבי דוד: "הלוא שנינו למדנו יחד על אותו ספסל. מה גרם לך להיות מחסידיו של הבעש"ט?".
השיב לו רבי דוד: "אולי אתה זוכר שפעם אחת שוחחנו ואמרנו שאיננו מרגישים כי הלימוד שלנו הוא 'תורה לשמה'. זמן קצר אחר-כך שמעתי שבבית מדרשו של הבעש"ט לומדים תורה לשמה. החלטתי לנסוע לשם".
"ומדוע לא הצעת לי להצטרף אליך?", תהה מאיר.
"חששתי שתנסה להניא אותי מכוונתי", השיב רבי דוד.
"ומה ראית שם?", התעניין מאיר.
"אספר לך", השיב רבי דוד. "בבואי אל הבעש"ט לא מצאתי את שביקשה נפשי. כמעט גמרתי בדעתי לסוב על עקבותיי, אולם החסידים ביקשו שאשאר לפחות עד יום שישי, ואעשה מאמץ לראות את הבעש"ט בשעה שהוא אומר 'שיר השירים'. כך עשיתי. תחושה עילאית אפפה אותי, אולם עדיין לא היה דיי בה.
החסידים הפצירו בי להישאר עוד כמה ימים. הם הסבירו לי שעומד לחול יום שנה לאחד מהוריו של הבעש"ט, ובלילה נוהג הבעש"ט להתהלך בחדרו וללמוד על-פה את שישה סדרי משנה. נעתרתי. בלילה התחבאתי בחדרו של הצדיק, ואכן, המחזה היה מפעים, אך עדיין נותרתי מסוייג.
החסידים אמרו לי: 'חכה ללילה הבא. אחרי שהבעש"ט צם במשך היום הוא נוהג לערוך סעודה לתלמידים, ושם תראה דברים נפלאים'. אך הם הזהירו אותי: 'עשה כל מאמץ שלא להירדם באמצע הסעודה'.
תהיתי: למה אירדם? החסידים סיפרו כי בזמן הסעודה רוב הנוכחים שוקעים בשינה ואין בכוחם להתנער ממנה. החלטתי להתכונן כראוי. במהלך היום הלכתי לנוח, כדי שלא אהיה עייף בשעת הסעודה.
בשעת ערב החלה הסעודה. הבעש"ט ישב בראש השולחן, התלמידים סביבו, והחל לבאר סודות עליונים מתורת הנסתר. במהלך דבריו פנה אליו אחד התלמידים והקשה: 'הלוא הדברים סותרים את דברי האריז"ל!'.
הבעש"ט הפנה את פניו לעבר השואל. גון פניו נשתנה. עיניו בלטו מחוריהן, עד שנראה כמי שאינו נמצא בעולם הזה. באותו רגע נפלה עליי עייפות גדולה. עיניי נעצמו. ניסיתי בכל כוחי לפקוח אותן, אך לשווא. שקעתי בתרדמה.
חלמתי חלום. אני נמצא ברחוב בעיר גדולה, וסביבי אנשים נחפזים. שאלתי אותם: לאן אתם הולכים? השיבו לי: להקשיב לדרשה של הבעש"ט. הצטרפתי אליהם. הגענו לבית ובו שני כיסאות. 'עבור מי הכיסאות?' – שאלתי. השיבו לי: 'אחד לבעש"ט ואחד לאר"י הקדוש'.
הצפיפות גברה. נדחקתי בתוך הקהל. הבעש"ט החל לשאת דברים – אותם דברים שאמר זה עתה, בסעודה. כשסיים החל האריז"ל לשאול אותו שאלות. הבעש"ט ענה לו והתנהל דיון ביניהם. לבסוף הסכים האריז"ל לדברי הבעש"ט.
באותו רגע התעוררתי. מצאתי את עצמי יושב בשולחנו של הבעש"ט. פניו חזרו למראן, כמקודם, והוא החל לחזור על הדברים שהשמיע בטרם נרדמתי. גם הפעם התפרץ התלמיד בשאלה: 'והלוא האריז"ל אומר ההפך מזה!'.
באותו רגע פנה אליי הבעש"ט ואמר לי: 'דוד! קום על רגליך והעד מה ראית!'. ברגע זה", סיים ר' דוד לספר לחברו מאיר, "נעשיתי חסיד של הבעש"ט".
(על-פי 'שרפי קודש') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
