דבר מלכות

מסירות-נפש בלתי מוגבלת

כהונה היא כמו עניין "טבעי", אם-כן איך שייך להעניקה כשכר למי שאינו כהן מצד עצמו? * מה הקשר בין אבני שוהם וישפה לגאולה העתידה, ומה תוכנה של המחלוקת בגמרא בנושא זה * בעקבתא דמשיחא נדרשת עבודה של מסירות-נפש בפועל ובגלוי, כהכנה לגילויים דלעתיד-לבוא * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בהתחלת¹ פרשת פינחס מספרת התורה אודות דברי הקב"ה "פינחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי גו' בקנאו את קנאתי וגו' לכן הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם", שאף-על-פי שכבר ניתנה כהונה לזרעו של אהרון, לא ניתנה אלא לאהרון ולבניו שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן, אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עד שהרגו לזמרי².

וצריך להבין:

עבור עבודה - נותנים שכר, וככל שהעבודה היא גדולה ונעלית יותר, יגדל יותר שכרה.

אבל כהונה - אינה עניין של שכר, אלא עניין השייך ל"טבע", טבע אהרון ובניו. בשעה שהקב"ה ציווה למשוח את אהרון ובניו, אזי הבדיל וקידש אותם מכל בני-ישראל, כמו שכתוב³: "ויבדל אהרון להקדישו קודש קודשים הוא ובניו עד עולם", שהם וכל יוצאי חלציהם יהיו כוהנים, אבל אלו שמוצאם אינו מאהרון ובניו שנמשחו, אין מקום שעניין של עבודה יסייע להיות כהנים. זאת אומרת, שכהונה היא דבר שהטביע הקב"ה כמו טבע בהבריאה, שאהרון ובניו - בטבעם קדוש.

- וכמו שכתב רש"י⁴ בנוגע לכהונה, "גבולות חלק הקב"ה בעולמו. יכולים אתם להפוך בוקר לערב? כן תוכלו לבטל את זו, שנאמר⁵ ויהי ערב ויהי בוקר ויבדל. כך ויבדל אהרון להקדישו וגו'" -

ואם כן אינו מובן: כיוון שפינחס מצד עצמו לא היה כהן, כיצד קיבל כהונה על-ידי העבודה ד"בקנאו את קנאתי וגו'", "תחת אשר קינא לאלוקיו וגו'"⁶?

ב. לאחרי שהתורה מסיימת את הסיפור אודות פינחס והעניינים שהיו קשורים לזה ובאו כתוצאה מזה (הציווי על מלחמת מדין, ומניין בני-ישראל, שבא בסיבת המגיפה) - מסופר בהמשך הסדרה אודות חלוקת ארץ-ישראל⁷, אודות התמנות יהושע לרועה ישראל שיכניס את בני-ישראל לארץ-ישראל⁸, ואחר-כך, עד לסיום הסדרה, באה פרשת הקורבנות⁹, שחלק מהקורבנות (כמו שתי הלחם, כמה מקורבנות ציבור, נסכים¹⁰) היו יכולים להקריב רק בארץ-ישראל¹¹.

וכיוון שמסופר אודות כל עניינים אלו בסדרה שנקראת על שם פינחס, הרי מובן, שהכניסה לארץ-ישראל, וכל העניינים הקשורים עמה, יש להם שייכות לפינחס, שעל-ידי עבודתו של פינחס נכנסים לארץ-ישראל.

אמרו רז"ל¹² שאלמלא חטאו, היתה כבר אז - בכניסה הראשונה לארץ - גאולה שלימה. והגם שבפועל לא היתה אז גאולה שלימה, הרי מובן, שבכמה פרטים היתה הכניסה לארץ דומה לגאולה העתידה¹³.

וכיוון שהכניסה לארץ-ישראל היתה בדומה לגאולה העתידה, יובן הקשר של הכניסה לארץ-ישראל עם פינחס - כיוון ש"פינחס הוא אליהו"¹⁴, ואליהו הוא זה שיבשר אודות הגאולה השלימה בקרוב.

ג. החידוש שבגאולה העתידה יהיה - ש"לא יכנף עוד מוריך"¹⁵, שאור-אין-סוף לא יהיה מכוסה בלבושים, ויאיר בגילוי¹⁶. עכשיו מאיר האור כפי שבא בלבושים וכפי שמתצמצם לפי ערך העולמות, אבל לעתיד יאיר האור עצמו ללא הסתר של לבושים, בחינת האור שלמעלה מהשתלשלות.

האדם שלמטה הוא בדמות אדם העליון. וכשם שבאדם העליון ישנן שתי מדריגות, האור כפי שבא בהשתלשלות והאור שלמעלה מהשתלשלות, כך גם באדם למטה, בהנשמה, ישנם שתי מדריגות: הנשמה כפי שמלובשת בכוחות כו' - שנחלקת לד' מדריגות: נפש, רוח, נשמה וחיה, כשם שהאור שבהשתלשלות נחלק לד' עולמות: עשייה, יצירה, בריאה ואצילות - והנשמה כפי שהיא למעלה מכוחות, בחינת "יחידה", הקשורה עם "יחיד"¹⁷. ובכדי להמשיך מלמעלה בחינת יחיד, האור שלמעלה מהשתלשלות - צריכה להיות העבודה למטה בבחינת היחידה שבנפש, שלמעלה מכוחות הגלויים¹⁸.

וזהו הפירוש במאמר רז"ל¹⁹ "אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין":

הלשון "ואם לאו אין נגאלין", מלמדנו, שביאת הגאולה על-ידי התשובה דווקא, אינה רק מצד עניין החטא, כיוון שהתשובה תקנח את החטאים שמסתירים ומעכבים את הגאולה, אלא שבשביל עניין הגאולה עצמו נדרשת עבודת התשובה.

והטעם לזה: עיקר התשובה היא מצד בחינת יחידה שבנפש (שלכן ביכולת התשובה לקנח כל הפגמים²⁰ שנעשים על-ידי החטאים, כי הפגמים הם בכוחות הגלויים, ועל-ידי עשיית התשובה ממשיכים מלמעלה, מיחידה שבנפש, ובמילא נתמלאים כל הפגמים), ולכן, בשביל הגאולה העתידה יש צורך בהקדמת התשובה, בחינת יחידה, בכדי להמשיך את הגאולה שלימה, בחינת יחיד.

ד. בחינת היחידה, שלמעלה מכוחות הגלויים, מתבטאת בעבודה של מסירות-נפש, כיוון שגם מסירות-נפש היא למעלה מכוחות הגלויים, טעם ודעת, שהרי בשכל אין טעם על מסירות-נפש (האמיתית - לא לשם שכר), והכח על מסירות-נפש הוא מבחינת היחידה. ולכן דווקא בדורות דעקבתא דמשיחא היא העבודה דמסירות-נפש - בכדי לגלות בחינת היחידה, ולהמשיך על-ידי זה בחינת יחיד, שתתגלה בביאת המשיח.

והגם שמסירות-נפש היתה מוכרחת להיות תמיד (כמבואר בתניא²¹ שקיום התורה ומצוותיה תלוי בזה שיזכור תמיד עניין מסירת נפשו, ולכן נצטווה גם הדור שנכנסו לארץ לקרות קריאת שמע (מסירות-נפש) פעמיים בכל יום, אף שהובטחו "פחדכם ומוראכם גו'"²²) - הרי אין זו עבודה של מסירות-נפש בפועל; העבודה בפועל היא קיום התורה ומצוות, והמסירות-נפש היא רק בכוח בעבודה דתורה ומצוות. ובמילא הרי זה בחינת יחידה (מסירות-נפש), כפי שמלובשת בנרנ"ח (העבודה דתורה ומצוות).

מה-שאין-כן בעקבתא דמשיחא, כשנדרשת מסירות-נפש בתור הקדמה להגילויים דלעתיד, גילוי עצם האור, "ולא יכנף" - מוכרחת להיות העבודה דמסירות-נפש בגילוי, בפועל, שבאה מגילוי היחידה ללא לבוש.

ה. גם במסירות-נפש בפועל גופא יש דרגות:

ישנה מציאות, שהוא אמנם מוסר נפשו, אבל המסירות-נפש גופא היא אצלו במדידה והגבלה - בכל פעם, שמגיע לידו עניין של תורה ומצוות הקשור עם מסירות-נפש, הוא מעיין בשולחן-ערוך, ואם על-פי שולחן-ערוך מחוייבים למסור נפש על עניין כזה, אזי הוא מוסר נפשו. אבל אמיתית העניין דמסירות-נפש הוא - להיות מסור להקב"ה ללא הגבלות כלל, שאז המסירות-נפש שלו היא למעלה לגמרי מטעם ודעת, ללא חשבונות כלל.

ובזה הוא החידוש בהמסירות-נפש דפינחס:

נוסף לכך שהיה אצלו עניין המסירות-נפש בכלל, הרי מסר נפשו על עניין שעל-פי דין לא היה חיוב לעשותו (ואדרבה: אילו היה שואל אצל בית-דין מה לעשות, אזי אין מורין לו²³, היינו, שאין אומרים לו ההוראה²⁴), ורק "קנאין פוגעין בו"²⁵ - שזהו עניין של אמיתית המסירות-נפש²⁶.

וזוהי השייכות של פינחס עם הגאולה העתידה: הגאולה העתידה תבוא דווקא על-ידי עבודה דמסירות-נפש שאינה מוגבלת על-ידי חשבונות, גילוי בחינת יחידה, שתגלה בחינת יחיד.

ו. בנוגע לגילויים דגאולה העתידה, איתא בגמרא²⁷ על הפסוק²⁸ "ושמתי כדכוד שמשותייך": "חד אמר שוהם, וחד אמר ישפה, אמר להו הקב"ה להוי כדין וכדין".

"שוהם" - הוא "אבן שמאיר בבחינת אור ישר, דהיינו שהוא אבן המאיר ובאורו נראה אור לאחרים", ו"ישפה" - הוא "אבן שהוא מבריק וזורק... בבחינת אור חוזר"²⁹. ובזה היא הפלוגתא, אם גילוי האור דגאולה העתידה יבוא בדרך המשכה מלמעלה למטה - "שוהם", או על-ידי זיכוך והעלאה מלמטה למעלה - "ישפה". והקב"ה אומר: "להווי כדין וכדין", שיהיו ב' המעלות: המעלה דהמשכה והמעלה דהעלאה³⁰.

החילוק שבין המשכה והעלאה הוא:

בהמשכה מלמעלה למטה - האור הוא בלתי מוגבל, מה-שאין-כן בהעלאה מלמטה למעלה - נמשך אור שהוא לפי ערך ולפי אופן העבודה שלמטה.

אבל יש גם מעלה בהעלאה מלמטה למעלה: כאשר האור נמשך מלמעלה למטה, שלא על-ידי עבודת התחתון - הרי לא כל פעם יכול התחתון לקבל את האור בפנימיות, כיוון שאינו כלי אליו, והאור מאיר על התחתון רק בדרך מקיף³¹; מה-שאין-כן כאשר האור נמשך על-ידי העלאה, הרי כיוון שהתחתון מזכך את עצמו על-ידי עבודה, אזי נעשה כלי לקבל את האור בפנימיות.

וזה יהיה החידוש בגאולה העתידה, שיהיו שתי המעלות: האור יאיר כפי שהוא ללא הגבלות, גם האור שהוא נעלה יותר מלהיות נמשך על-ידי אתערותא דלתתא, ואף-על-פי-כן הנה גם אור זה יאיר בפנימיות.

ואופן כזה בהמשכת האור, שיהיו בו שתי המעלות - לא היה עדיין, ויהיה רק לעתיד לבוא.

ומה שכתב רבינו הזקן¹⁶ "וגם כבר היה לעולמים מעין זה (מעין הגילוי דלעתיד) בשעת מתן-תורה" - הרי זה בנוגע להמעלה שבשעת מתן-תורה נמשך אור בלתי מוגבל, מעין הגילוי דלעתיד; אבל המטה לא נזדכך עדיין להיות כלי אל האור, שלכן, "במשוך היובל"³², מיד לאחרי מתן-תורה, חזר להיות כמו לפני מתן-תורה, ועד שהיה יכול להיות חטא העגל³³. אבל לעתיד יהיה "כדין וכדין", שהעולם יזדכך ויוכל לקבל את האור הבלתי מוגבל בפנימיות.

וגם עניין זה מרומז בפינחס, "פינחס הוא אליהו", מבשר הגאולה:

כהונה - אינו דבר שבא על-ידי עבודה, אלא מקבלים זאת מלמעלה ונעשה "טבע" (כנ"ל). ועל-כורחך צריך לומר, שפינחס מצד עצמו היה ראוי לכהונה, עוד קודם שהרגו לזמרי, ואף-על-פי-כן לא ניתנה לו כהונה בפועל עד שקינא קנאת ה' והרגו לזמרי, בכדי שהמשכת הכהונה מלמעלה תבוא אצלו על-ידי עבודתו.

ועניין זה מרומז גם בפסוק "הנני נותן לו את בריתי שלום" (שעניין השלום הוא חיבור הפכים³⁴) - שיהיה אצל פינחס חיבור שני הקווין, גילוי שלמעלה עם עבודה שלמטה.

ושלום וחיבור כזה הוא מעין הגאולה העתידה³⁵ - "פינחס הוא אליהו", שיבשר אותה בקרוב ממש.

ז. ועניין חיבור ב' הקווין - המשכה והעלאה - בעבודת האדם:

יש צורך בחיבור בחינת היחידה עם הכוחות הפנימיים, שגם בהם תהיה נרגשת היחידה בפנימיות³⁶.

כלומר: לא רק כפי שקיום התורה ומצוות בא לאחרי ההקדמה דקריאת שמע, מסירות-נפש בכוח, היינו, שהעבודה בפועל היא רק בהכוחות הפנימיים, והמסירות-נפש דיחידה היא מלובשת ומסותרת בהכוחות הפנימיים, אבל לא בחינת היחידה כפי שהיא בעצם;

אלא הדרישה היא, שתמיד, בכל היום, תהיה העבודה בתנועה של מסירות-נפש בפועל, שבחינת היחידה כפי שאינה בהתלבשות, תאיר אצלו בגילוי בפנימיות, בהכוחות הפנימיים.

ואז ישנן שתי המעלות: יחידה ופנימיות וכלי. ועל-ידי זה פועלים את הגילוי דלעתיד - "כדין וכדין".

ח. בשנים שהפרשיות מטות ומסעי הן מחוברות, אזי פרשת פינחס היא השבת הראשונה של "בין המצרים". כל העניינים הם בהשגחה פרטית, ובמילא מובן, שפרשת פינחס שייכת ל"בין המצרים"³⁷. והביאור: תיכף לאחרי החורבן³⁸ - "נולד מושיען של ישראל", והיינו, שמהמיצר (החורבן) גופא מתחילים לילך אל המרחב העצמי שיתגלה לעתיד³⁹. והגילוי דלעתיד בא על-ידי העבודה דפינחס - חיבור היחידה עם הכוחות הפנימיים.

ועניין זה מרומז גם בסיום ההפטרה של השבת הראשון שבבין המצרים - "קודש ישראל להוי' כל אוכליו יאשמו גו'"⁴⁰:

בפשטות מדבר הפסוק אודות אומות העולם שהם "אוכליו" (רודפים ומציקים) של ישראל, ולכן "יאשמו" ו"רעה תבוא אליהם"⁴⁰. אבל, כיוון שהתורה ניתנה לישראל⁴¹, צריך לומר, שבפסוק זה יש גם הוראה לבני-ישראל⁴²:

כאשר ישנם אצל יהודים חטאים, שהם "אוכליו", ומאבדים את בחינת "ישראל"⁴³ - אזי העצה היא: "יאשמו", קורבן אשם, שעניינו גילוי היחידה שבנפש⁴⁴, שהרי בקורבן אשם נאמר⁴⁵ "וחמישיתו יוסף עליו", שלא מספיקה העבודה בד' הבחינות נרנ"ח, אלא צריך להתוסף גם הגילוי של בחינה החמישית - וחמישיתו - יחידה שבנפש⁴⁶.

והדיוק "וחמישיתו יוסף עליו", בהוספה על הקרן, הוא - שבחינת היחידה תאיר בבת אחת עם ד' הבחינות⁴⁷, דהיינו, חיבור היחידה עם נרנ"ח, "כדין וכדין"⁴⁸.

וזהו גם שרבינו הזקן מביא⁴⁴ את הפסוק⁴⁹ "ומספר את רובע ישראל" בתור פירוש על הפסוק "יאשמו": "ומספר" הוא גם מלשון "ספיר", אור, היינו, שבחינת היחידה תאיר ב"רובע ישראל", בד' הבחינות ("רובע") נרנ"ח (ד"ישראל") בפנימיותם - "כדין וכדין".

ועל-ידי⁵⁰ העבודה ד"יאשמו", שמגלה בחינת היחידה בהכוחות הפנימיים, אזי מתקן את העניין ד"אוכליו" שבו, ועל-ידי זה מתקן גם את העניין ד"אוכליו" כפשוטו - "כי אכל את יעקב ואת נווהו השמו"⁵¹, ונעשה "שפוך חמתך אל הגויים וגו"⁵², וזוכים לגאולה העתידה על-ידי משיח צדקנו, שאז יהיה גילוי בחינת "ישראל", ובאופן שלא זו בלבד שהעולם כולו לא יעלים ויסתיר, אלא אדרבה, שיסייע בזה.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת פינחס, מברכים החודש מנחם-אב ה'תשח"י - בלתי מוגה; תורת- מנחם התוועדויות ה'תשח"י (ח"ג כרך כג עמודים 192-199 - נמצא בדפוס)

----------

1) מכאן עד סוס"ח - הוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ד עמ' 1070 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2) זבחים קא,ב. הובא בפרש"י ריש פרשתנו.

3) דה"א כג,יג.

4) קורח טז,ה (מבמדב"ר (פי"ח, ז) ותנחומא (ה) שם).

5) בראשית א, ד-ה.

6) פרשתנו כה,יג.

7) כז, א ואילך.

8) שם, טו ואילך.

9) כח,א ואילך.

10) ראה מנחות מה,ב. זבחים קיא,א.

11) ואף שהאמור בחומש הפקודים (פ' פינחס) קרב במדבר (מנחות שם) - הרי האמירה בפרשה זו באה בקשר עם כניסתם לארץ דווקא (עיין דרז"ל - הובאה בפרש"י מספרי - עה"פ פרשתנו כח,ב).

12) נדרים כב,ב. וראה שמו"ר רפל"ב. ובכ"מ.

13) וכן בנוגע פרשת הקורבנות - סיום וחותם הסדרה - עיקר עניינם יהיה לעתיד לבוא, כמו שכתוב "ושם נעשה לפניך כו' כמצוות רצונך". ועיין בהמשך וככה תרל"ז פי"ז ואילך.

14) תרגום יונתן וארא ו,יח. זח"ב קצ, סע"א. פרדר"א פמ"ז. יל"ש ריש פרשתנו. מדרש אגדה שם. פרש"י ב"מ קיד,ב. רלב"ג מ"א יז, א. ועוד.

15) ישעיה ל,כ.

16) תניא פל"ו.

17) ראה לקו"ת ראה כה,א. ובכ"מ.

18) ראה גם לקו"ש ח"ג עמ' 867 ואילך.

19) סנהדרין צז,ב. ראה לקו"ת תצא מ,ד.

20) ראה לקו"ת אחרי כו,ג.

21) ספכ"ה.

22) ס"פ עקב.

23) סנהדרין פב,א. ובפרט לפי הירושלמי (סנהדרין פ"ט ה"ז) דפגיעת קנאים היא שלא ברצון חכמים.

24) עפ"ז יש לתרץ קושיית הח"מ (שו"ע אה"ע סט"ז סק"ד) למה השמיט בשו"ע דין דקנאין פוגעים - שהוא מפני שאין להורותו, אבל רמזו בסגנון של סיפור (שם ס"ב): "אם לא פגעו בו קנאים" (וראה גם לקו"ש ח"ח עמ' 151 ובהערה 10. חי"ח עמ' 319 ובהערה 14). - יש מתרצים דלא הביאו בשו"ע מפני דס"ל להב"י דקנאים פוגעין היינו רשות ולא ציווי - ואינו מובן: דרשות להמית אדם חידוש גדול הוא (אף דנמצא גם במכות יא,ב), ולמה ישמיטו בשו"ע?

25) סנהדרין פא,ב. רמ"א חו"מ סתכ"ה ס"ד.

26) ומס"נ זו הוצרכה להיות בגלל גודל ההעלם וההסתר שהיה אז, עד להעניין דעון בעל פעור, שהו"ע של ע"ז, שנוגע בנקודה יסודית של כל התומ"צ, ונמשך ופועל גם בדורות שלאח"ז - כדאיתא במדרש (פרדר"א ספמ"ה) והובא בתוס' (סוטה יד,א ד"ה מפני) בטעם קבורת משה "מול בית פעור", ש"בכל שנה ושנה... בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עון, וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע" (מהנחה בלתי מוגה).

27) ב"ב עה,א.

28) ישעיה נד,יב.

29) לקו"ת ראה כז, ריש ע"ד.

30) עיין בכ"ז לקו"ת שם מאמרי ושמתי כדכוד (כד,ד ואילך).

31) וכיוון שאינו מאיר בפנימיותו, אלא רק מקיף עליו מלמעלה - אפשר להיות מזה יניקה לקליפות ח"ו (מהנחה בלתי מוגה).

32) יתרו יט,יג.

33) וזה שבשעת מתן-תורה פסקה זוהמתן (שבת קמו, רע"א. וש"נ), הרי זה דוגמת הבינונים בשעת התפלה, שאז הרע שבהם הוא ישן אצלם, ואחרי התפלה יכול להיות חוזר וניעור (ד"ה וירד תרמ"ג בסופו (סה"מ תרמ"ג ס"ע פד)).

34) ראה תניא אגה"ק סוס"ל. ובכ"מ.

35) והיינו, שזהו עניין ששייך להזמן דעת"ל, מ"מ, צריך להיות עניין זה בעבודה גם קודם לכן (מהנחה בלתי מוגה).

36) ראה גם לקו"ש ח"ג עמ' 887 ואילך. עמ' 895 ואילך.

37) ראה של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב (רצז,א), וז"ל: המועדים של כל השנה... בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן.

38) איכ"ר פ"א, נא.

39) ראה רשימות הצ"צ למגילת איכה עה"פ גלתה יהודה מעוני (אוה"ת לנ"ך ח"ב ס"ע א'לה ואילך).

40) ירמיה ב,ג.

41) ורק על-ידי בני-ישראל ניתנה התורה גם בעולם וגם לאומות העולם (מהנחה בלתי מוגה).

42) וב' הפירושים תלויים זב"ז, כי האפשריות ל"אוכליו" באומות העולם באה מצד "אוכליו" שבישראל. וע"ד מ"ש (ישעיהו מט,יז) "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו"*.

-------------------

*) וכמדובר כמ"פ שלולי זאת אין אפשרות שתהיה לאומות העולם אחיזה ומכ"ש שליטה ח"ו על בני-ישראל.

וזהו גם מ"ש (נוסח תפלת מוסף) "ומפני חטאינו גלינו מארצנו", ואלמלא "חטאינו", לא היה מקום להעניין ד"גלינו מארצנו", ומכ"ש להעניין ד"היד שנשתלחה במקודשך" (מהנחה בלתי מוגה).

43) עניינו של "ישראל" הוא - ע"ש "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים" (וישלח לב,כט). "שרית גו' עם אנשים" - קאי על העבודה ד"אל יבוש מפני המלעיגים" (רמ"א או"ח בתחילתו); ועד"ז "שרית עם אלוקים" - שאינו מתפעל מהשרים של המזלות שמהם נמשכים חוקות הטבע והנהגות העולם, ופועל, שלא זו בלבד שאינם מעלימים ומסתירים, אלא שהם גופא יסייעו בעבודתו ("שרית").

וכח זה ישנו בכאו"א מישראל, שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו" (ע"ז ג, סע"א), ו"לפום גמלא שיחנא" (כתובות סז, רע"א. וש"נ), שנותן כח לכאו"א מישראל למלא את שליחותו ולבוא לבחינת "ישראל" - על-ידי עבודתו.

אבל כשחסר בעניין העבודה - אזי נעשה "אוכליו", לשון כליון, דהיינו שמכלה ומאבד בחינת ישראל שבו. וכמו בגד, שכאשר אין משתמשים בו, אזי בלה ונרקב.

ואף-על-פי שהובטחו כל ישראל שיעשו תשובה, ולא ידח ממנו נידח (ראה תניא ספל"ט) - הרי עניין זה יכול להיות גם "בגלגול אחר", דהיינו, בגוף אחר, אבל בגוף זה - אבד ונכלה (מהנחה בלתי מוגה).

44) לקו"ת פרשתנו פ,ד.

45) ויקרא ה,טז.

46) ובזה גופא לא מספיק עניין המס"נ (יחידה) בכוח, אלא צ"ל גם העניין דמס"נ בפועל (כנ"ל ס"ד) - שזהו עניין הקורבן שצריך להקריב מי שחטא ופגם ועבר את הדרך, כמ"ש הרמב"ן (ויקרא א, ט) שעניין הקורבן הוא "כדי שיחשוב אדם... כי... ראוי לו שישפך דמו וישרף גופו כו'" (מהנחה בלתי מוגה).

47) שבנה"א, וגם בנה"ב. ובזה יובן פי' התרגום ורש"י ירמיהו שם, שפירשו הכתוב "קודש גו' ראשית גו'", כתרומה וכראשית קציר לפני העומר (דלכאורה אינו מובן, מה מוסיף הכתוב בהדוגמא דעומר על הדוגמא דתרומה, ואדרבה - האיסור שבתרומה חמור יותר, וזר האוכלה חייב מיתה (רמב"ם הל' תרומות פ"ו ה"ו)) - שמרמז בזה, שהגילוי דיחידה צריך להיות לא רק בכוחות הגלויים דנפש האלוקית - תרומה, אלא גם בנפש הבהמית - עומר (שעורים, מאכל בהמה).

48) וזהו גם עניין עבודת התשובה, שיש בה ב' העניינים: העלאה מלמטה למעלה - "והרוח תשוב אל האלוקים" (קוהלת יב,ז. וראה לקו"ת ר"פ האזינו. ובכ"מ), שהו"ע היציאה מכוחות הגלויים עד ששב לבחינת היחידה שלמעלה מהשתלשלות שבנפשו; והמשכה מלמעלה למטה - "אשר נתנה" (שם), שמתנה הו"ע ההמשכה, כנ"ל (מהנחה בלתי מוגה).

49) בלק כג,י.

50) קטע זה - מהנחה בלתי מוגה.

51) תהילים עט,ז.

52) שם, ו.

ענייני משיח וגאולה

על-ידי עבודתנו מתגלה פנימיות עניין הגלות

איך מתאים ברית-מילה של נשיא בישראל לימי בין-המצרים?

י"ט תמוז - יום כניסת כ"ק מו"ח אדמו"ר לבריתו של אברהם אבינו ע"ה (בשנת תר"ם) - הוא מהימים הראשונים שב"שלושת השבועות" ד"בין המצרים" (שבעה-עשר בתמוז עד תשעה באב).

מכיוון שהכל בהשגחה פרטית, על-אחת-כמה-וכמה עניינים הקשורים עם נשיא בישראל, מובן שישנו טעם ודיוק בכך שיום הברית חל דווקא ב(תחילת) "בין המצרים" [...]; ומכיוון שזהו יום הברית של נשיא בישראל, נשיא דורנו, אשר הנשיא הוא הכל - הרי מובן שזה גם עניין כללי, שנוגע לכל בני ישראל בדור זה.

על-פי זה דרוש הסבר: התוכן של ברית - אשר קשורה עם שמחה גדולה - הוא לכאורה ההיפך מ"בין המצרים", זמן אבלות אצל בני-ישראל, אשר בו לא עושים שמחות, בגלל המאורעות הבלתי-רצויים שאירעו לעם היהודי בימים אלו, בעיקר - חורבן בית-המקדש, שממנו החלה הגלות המרה (הזו).

הביאור בזה:

בנוגע לעניין ד"בין המצרים" כבר דובר פעמים רבות, שלמרות שימים אלו קשורים בגלוי עם ירידה הכי גדולה, דברים בלתי רצויים שקרו אז, אולם הכוונה בירידה זו - צורך עלייה, בכדי להגיע למקום ודרגה גבוהים יותר משהיה מלכתחילה (לפני הירידה), כיתרון האור מן החושך אשר מתגלה על-ידי אתהפכא חשוכא לנהורא, ועד לעלייה של גאולה האמיתית והשלימה, גאולה שאין אחריה גלות (למעלה מהמצב שהיה בבית ראשון ושני - קודם הירידה) - אשר באה כתוצאה מכך שההעלם והסתר (דהגלות) מעורר התגברות בהעבודה (מעשינו ועבודתנו) של יהודי (יותר מכפי שהיה קודם הירידה), אשר מביאה את הגאולה.

ויתירה מזו - (לא רק שהכוונה ד"בין המצרים" והגלות בכלל היא בשביל העלייה, אלא) הפנימיות ואמיתיות של ימים אלו גופא הוא טוב נעלה ביותר - העלייה שבזה.

[...] אלא שלעת עתה הטוב בתכלית ההעלם וההסתר (ויתגלה לעתיד לבוא), כי הקב"ה רוצה שהגילוי של זה יבוא על-ידי העבודה של בני ישראל (מעשינו ועבודתינו), לזכך את העולם ולעשותו ל"כלי" לקבל את הטוב הכי נעלה - שעל-ידי זה מתגלה הטוב של "בין המצרים" והגלות (על-ידי שמכניסים בה את ה"אלף" של אלופו של עולם) - העלייה שלא בערך של הגאולה האמיתית והשלימה, שאין אחריה גלות (ושההעלם שלפני זה היה רק הכנה והכשרה לגאולה).

[...]  ועל-דרך זה יש לומר בנוגע ליום הברית די"ט תמוז (יום שמחה גדולה) שאין זה עניין הופכי מ"בין המצרים", אלא אדרבה - זה גופא הוא תוכנם האמיתי של "בין המצרים", כי הפנימיות של ימי "בין המצרים" הוא - ימי ששון ושמחה ומועדים טובים.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת פינחס, י"ט בתמוז ה'תשמ"ט, 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ט, עמ' 47-49 - תרגום מאידיש)

המעשה הוא העיקר

כשרואה דבר הדורש תיקון - צריך בעצמו להשתדל בתיקונו

ולעשות כן תוך ראיית מעלתו של כל אדם ישראל

מחד גיסא - פינחס הוא זה "אשר קינא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל", שבראותו מאורע שהיה בו פגיעה בכבודו של הקב"ה וכבודם של ישראל, לא חסך שום מאמץ והשתדל בעצמו בתיקון הדבר, מבלי להתפעל משום דבר, ועד ש"ויקח רומח בידו וגו'". ובגלל זה אמר הקב"ה: "הנני נותן לו את בריתי שלום".

ולאידך גיסא, מצינו שאמר הקב"ה לאליהו הנביא - "פינחס זה אליהו" - "לעולם אתה מקנא - קינאת בשיטים.. שנאמר פינחס בן אלעזר... חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך", היינו, שבכל ברית מילה בא "פינחס זה אליהו" לראות ולהעיד על מסירות-נפש של בני ישראל בשביל הקב"ה באופן שלמעלה מטעם ודעת.

ומזה למדים הוראה בנוגע להנהגתו של כל אחד ואחד מישראל, ובמיוחד בנוגע לכל אחד ואחד מעדת החסידים: מחד גיסא - צריכה להיות עבודתו באופן ד"קינא לאלוקיו", שכאשר רואה דבר הדורש תיקון, צריך הוא בעצמו להשתדל בתיקון הדבר,

- ולכאורה, יכול לחשוב שמוטב לו להתעסק בענייניו הוא, עניינים גשמיים או אפילו רוחניים, ואילו בנוגע לדבר זה הדורש תיקון ישנם מספיק יהודים אחרים שיתעסקו בכך. ומה גם - ממשיך לטעון - שלטובת תיקון דבר זה (לא רק לטובתו הפרטית) עדיף שיתעסק מישהו אחר, באומרו, שבשביל דבר פלוני זקוקים למישהו גדול ממנו, ובשביל דבר פלוני זקוקים למישהו קטן ממנו, ואילו הוא עצמו - אינו מתאים לשום דבר!...

הנה על זה בא הלימוד מפינחס - שכאשר יהודי רואה דבר הדורש תיקון, אין לו לסמוך על אף אחד, אלא עליו להשתדל בעצמו ולעשות כל התלוי בו לתיקון הדבר.

ולאידך גיסא - בבואו לתקן דבר הדורש תיקון אצל הזולת, עליו להיזהר שלא לדחותו ח"ו ב"אמת הבניין". לכל לראש, עליו לידע ולהכיר ולראות את מעלתו של כל אחד ואחד מישראל - בנו יחידו של הקב"ה - שמוכן הוא למסור נפשו בשביל הקב"ה, כפי שרואה "פינחס זה אליהו" בכל ברית מילה... ואז, יתקן את הדרוש תיקון (לא בדרך דחייה, אלא) על-ידי גילוי מעלותיו, החל מגילוי כוח המסירות-נפש.

(מהתוועדות יום א' פ' פינחס, י"ג בתמוז ה'תשי"ב, 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשי"ב חלק שלישי עמ' 76-75 - בלתי מוגה)

ניצוצי רבי

"אין ושחט אלא ומשך"

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

תפקידו של השוחט למשוך - "ואין ושחט אלא ומשך" - מרשות הרבים לרשות היחיד ד"יחידו של עולם" * "כאשר שולחים מישהו בתפקיד חזן, רב שוחט או מוהל - התפקיד משמש רק תואר רשמי כלפי הקהילה, אבל העיקר הוא שתפקידו לא יגזול את רוב זמנו, אלא שיישאר לו זמן לעסוק בענייני 'ופרצת'" * "מפורסם אשר נהגו בכל מקום, כולל כמובן ופשוט שו"ב חסידים, להראות הסכינים להרב", כותב הרבי לרבה של רחובות, הרב קוק * על שחיטה ושוחטים

נפתח בדברים שאיחל הרבי (אגרות-קודש כרך כב עמ' צט) לשוחט עם קבלת המשרה:

במענה למכתבו מח"י טבת, בו מבשר אשר קיבל משרת שוחט עופות. ובוודאי ידוע לו מפסק הדין (מובא בשלחן-ערוך לאדמו"ר הזקן ובשו"ת הצמח-צדק) ששוחט ובודק צריך להיות ירא-שמים ביותר וביותר וישתדל ככל יכולתו למלאות הדרישה האמורה, והרי הבא לטהר מסייעין אותו.

ויהי רצון שיהיה בשעה טובה ומוצלחת, ומעניין לעניין באותו עניין, שיוסיף אומץ בלימוד תורה ברבים, שבוודאי בזה גם ישנו לימוד תורת החסידות וענייניה ברבים הפצת המעיינות אשר גם זה יהיה בהצלחה ובהוספה מזמן לזמן כהציווי לעלות בקודש.

ביאור פנימי לפוסלים בשחיטה

חמישה דברים פוסלין את השחיטה: שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור (חולין ט,א. רמב"ם הלכות שחיטה ריש פרק ג. טושו"ע יורה-דעה ריש סימן כג). בהתוועדות יום ב' דחג השבועות תשי"ג ('תורת-מנחם - התוועדויות' כרך ח עמ' 231) ביאר הרבי את תוכן חמשת עניינים אלה, בעבודת ה':

שהייה: עשיית 'חשבונות' באמצע העבודה (אם כדאי הדבר, ואם יוכל לפעול וכו' - תמורת זה שהעבודה צריכה להיות בדרך דילוג דווקא וללא חשבונות וכו').

חלדה: עבודה רק בסתר (היפך העניין שצריך לעבוד בגלוי "ואל יבוש מפני המלעיגים" כו').

הגרמה: ביטול המציאות לגמרי - הרי זה היפך הכוונה, שכן הכוונה היא שהיצר-הרע עצמו יתהפך לאהבה את ה'.

דרסה ועיקור: שחיטה על-ידי דחיקת הסכין - הסתגפות על-ידי תעניות וכיו"ב - פסולה, אלא צריכה להיות עבודה עם הגוף (כתורת הבעש"ט על הפסוק "עזוב תעזוב עמו").

תפקידו הרוחני של השוחט

בהתוועדות יום שמחת-תורה תשט"ז ('תורת-מנחם - התוועדויות' כרך ט"ו עמ' 165) פנה הרבי לאחד האורחים שעמד להתחיל להיות שוחט ובודק ושוחח עמו אודות תפקידו:

שוחט תפקידו - על פי מאמר הגמרא בתורת הנגלה - 'אין ושחט אלא ומשך', היינו משיכה מרשות לרשות, מרשות הרבים לרשות היחיד ד'יחידו של עולם', כך שבכוחו וביכולתו - אם רק ירצה - להורות ולפעול על כל אלה שבא בקשר עמהם, שככל שיהיה מעמדם ומצבם בטוב, יכולים הם להתעלות לדרגה נעלית יותר.

ועל-ידי זה מוסיפים בהשכנת האור האלוקי שצריך לירד למטה בעולם הזה, כדי להשלים את הכוונה דדירה לו יתברך בתחתונים כו'.

התפקיד הרשמי והתפקיד העיקרי...

הרב ישועה חדד מחניכי חב"ד במרוקו, ברינואה ו-770 וכיום מרבני איטליה שמע בזמנו מהרבי ב'יחידות' את הדברים הבאים ('כפר-חב"ד' גליון 900 עמ' 200): "כאשר שולחים מישהו בתפקיד חזן, רב שוחט או מוהל - התפקיד משמש רק תואר רשמי כלפי הקהילה. אבל העיקר הוא שתפקידו לא יגזול את רוב זמנו, אלא שיישאר לו זמן לעסוק בעניני 'ופרצת'".

השוחט פוטר בגלל ערדליים

ב'יחידות' בשנת תשי"ד ('תורת-מנחם - התוועדויות' כרך יב עמ' 192) סיפר הרבי:

סיפרו על שוחט בעיירה ל' שנעל ערדליים והעבירוהו מהשחיטה. ואף שלכאורה מהו האיסור בזה?... אלא שבאותו הזמן היה זה דבר חדש, ונעלום רק אלו מבני-ישראל שהתלבשו והתנהגו במנהג הפריצים, נטלו חלק במסיבות ההוללות שלהם וכדומה, ומי שנעלם - ידעו שסר מן הדרך, והסוף היה - שנתגלה שאכן סר מן הדרך, וגם בני ביתו.

ויכוח בין הצמח-צדק לגיסו

בהזדמנות אחת (שבת-קודש פרשת עקב תשי"א - 'תורת-מנחם - התועדויות' כרך ג עמ' 288 הערה 33) סיפר הרבי על השקלא וטריא והוויכוח בדינו של שוחט שהעבירוהו בית-דין מהשחיטה עקב עבירה שעבר כו' - ויכוח שהתנהל בין הרבי הצמח-צדק לבין גיסו הרב הצדיק ר' יעקב-ישראל מטשערקאס (שניהם היו חתניו של אדמו"ר האמצעי, והיו נוהגים ללמוד יחד נגלה וחסידות, משך זמן, עוד בחיי רבינו הזקן).

הוויכוח בניהם התנהל בחילופי מכתבים. בתחילה היו חילופי מכתבים ב"לומדות", ובסופו של דבר כתב הרב הצדיק מטשערקאס להצמח-צדק שיש להחזיר את השוחט לתפקידו וסיים ש"שחיטתו כעולה וכקורבן". השיב לו הצמח-צדק מניה וביה: "מה עולה וקורבן אסורים (בזמן הזה), כך שחיטתו אסורה". כתב הצדיק מטשערקאס לצמח-צדק שהשוחט עצמו היה אצלו ולא ראה על מצחו שום רושם של עבירה, והשיב לו הצמח-צדק, שהרושם במצחו נמחה בדמעות של תשובה. ואף-על-פי-כן, כיוון שהייתה גביית עדות בבית-דין על מעשה העבירה, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ולכן, על-פי דין שחיטתו אסורה.

מכך הסיק הרבי: ונמצא שגם בזמן הזה לא מועילה תשובה בנוגע לעניינים שנמסרו לבית-דין, אבל בנוגע לביטול העונש מצד בית-דין של מעלה, מועילה התשובה.

מצא מין את מינו...

הרבי התבטא פעם על פלוני שנכשל במילוי משימה פנימית שהוטלה עליו, וזה עשרים ושתיים שנה שכח מתפקידו זה עד שנזכר בו ('תורת-מנחם - התוועדויות' כרך יא עמ' 64) - "הוא שוחט, יש לו עסק עם שוורים, ונעשה כמותם...".

להאיר ואחר-כך לשחוט

בהלכה נפסק שעניין השחיטה אינו יכול להיעשות במקום חשוך, אלא צריך להיות במקום מואר דווקא - אור היום, או הלבנה או אור הנר, אבל בכל אופן צריך להיות המקום מואר (ראה טור שולחן-ערוך יורה-דעה ריש סימן יא). והסביר הרבי ('תורת-מנחם - התוועדויות' כרך טז עמ' 146) שיש בכך לקח בעבודת ה' -  תחילה צריך ש"נר הוי' נשמת אדם" יאיר אצלו ורק אז מתאפשר 'לשחוט' את הנפש-הבהמית.

הכול צריכין לשחוט יצרם

בפורים תשט"ז ('תורת-מנחם - התוועודויות' כרך טז עמ' 145 הערה 94) ביקש הרבי שאחד המסובים יתנדב לקיים "עד דלא ידע"... ואז פנה לאחד הנוכחים ששימש שוחט ובודק ואמר לו: מה שחושש לקיים "עד דלא ידע", בגלל שצריך לילך מחר  למלאכת השחיטה - האם ישנו מישהו מהמסובים שאינו צריך מחר לשחוט את נפשו הבהמית?!... לא נורא אם תשתכר היום!

כל התערבות מושללת ופוגעת בחופש הדת

יש מדינות שבהן יש מניעות ועיכובים חמורים בעניין השחיטה היהודית הכשרה. הנה מכתב שהרקע המדויק שלו אינו ברור, אך מתוכנו עולה כי הוא קשור למעורבות של השלטונות (או לניסיון מצידם להתערב) בסדרי השחיטה. וכך כותב מזכיר הרבי (בי"ז בשבט תשכ"ו) אל עורך-הדין מר יהודא שי' דיק (אגרות-קודש כרך כד עמ' עה-עו):

שלום וברכה!

בפקודת כ"ק אדמו"ר שליט"א הנני בזה לאשר קבלת מכתבו מיו"ד שבט בצירוף הצעת חוק חדש בנוגע לעניין השחיטה, ותשואת-חן בעד שימת לבו.

ואשר לעצם העניין, ומבלי להיכנס לתוך פרטי ההצעה, הנה ידועה דעתו המוחלטת של כ"ק אדמו"ר שליט"א, אשר כיוון שאופן ההכנה לשחיטה הוא גם מעניין השחיטה, לכן כמו שאין כל מקום לאיזה משרד ממשלתי לדון, ואין צריך לומר לחוקק, בכל הנוגע לדיני שחיטה, כן אין מקום למשרד ממשלתי לדון ולחוקק בהנוגע לאופני ההכנה לשחיטה, מאחר שיש בזה פגיעה בחופש הדת במדינה זו. וכאן לא חשוב אם הכוונות רצויות ואפילו אם בנוסח ההצעה אין כל סתירה לדיני השולחן-ערוך, חשוב כאן העיקרון היסודי שאין לשלטון כל רשות וסמכות להתערב בתחום הדת של איזה מיעוט, ולכן כל עצם שקלא וטריא מצד ארגון או משרד ממשלתי בשטח הדת מופרך מעיקרא, ולא על הממשלה להכריע במקום שיש חילוקי דעות בין רבנים בנוגע לאיזה ענין דתי שהוא.

בקשה אישית של הרבי מנעה מכשלה

באחת היחידויות אמר הרבי להרב ישועה חדד ממילאנו ('כפר חב"ד' גליון 900 עמ' 201): "אני רוצה לבקש ממך טובה אישית: גש לבית-המטבחיים ותבדוק את החלפים [=סכיני השחיטה] אצל השוחטים. זה מנהג קדמון, ולו איישר חיילי, הייתי מנהיג זאת מחדש שהרבנים יגשו לבית-המטבחיים ויבדקו את החלפים אצל השוחטים".

כאן הרבי הוסיף: "אף שמדובר בשוחטים יראי-שמים ובני-תורה, ומדובר גם באנ"ש - אולם כשיודעים שהרב מגיע לבדוק את החלפים, נזהרים יותר".

כשחזר למילאנו קרא הרב חדד לשוחטים ולמשגיח, וסיפר להם על הוראת הרבי. יום אחד, כשהגיע במפתיע לבית-המטבחיים, כבר היו תשע בהמות חתומות כ"כשרות"; שתי בהמות שחוטות נוספות נבדקו ולבסוף האחת נטרפה והאחת הוכשרה. הסתובב הרב חדד בחצר בית המטבחים וכששב מצא אחת-עשרה בהמות כשרות. אחרי בירור נודע שבטעות החתימו גם את הטריפה בחותמת כשרה.

מה עושים עכשיו? הסרכא שהיתה לבהמה הטריפה היתה על הצלעות, מהריאה אל הצלע. כשמורידים את הסירכא, חותכים חתיכת בשר מהצלעות, כדי שהסרכא תהיה תלויה במשהו. הרב חדד הציע: נבדוק באיזו בהמה חסרה חתיכת בשר ולפי זה נדע.

כך נמצאה הטריפה וכך הובנה הוראת הרבי ובקשתו המיוחדת.

לימים, ב'יחידות' האחרונה שלו אצל הרבי, שאל אותו שוב: האם אתה עדיין הולך לבדוק את החלפים אצל השוחטים? הרב חדד ענה בשלילה, והרבי הקשה: הייתכן?! הרי בקשתי ממך טובה אישית! הרב חדד ענה שמצידו הוא מוכן לעשות זאת באש ובמים, ביום ובלילה אבל מישהו שלל בכל אופן את כניסתו לבית-המטבחיים, הרבי הגיב: ככה?! ["גאר אזוי?!"].

מנהג ישראל - להראות סכינו לרב

בכ"ח באדר א' תשל"ו (כפר-חב"ד גיליון 991 עמ' 170) כותב הרבי לרבה של העיר רחובות, הרה"ג הרב שמחה הכהן שי' קוק:

זה עתה נתקבל מכתב כבוד תורתו מי"ט אדר א', עם המצורף אליו, ומפני תוכן מכתבו וגודל הפליאה בזה, הנני ממהר לענות עליו וכו': "מפורסם אשר נהגו בכל מקום, כולל כמובן ופשוט שו"ב חסידים, להראות הסכינים להרב".

הרבי ממשיך:

ובאם יהיה מי שהוא ושאלני בזה, פשוט אשר אענהו כנ"ל, שעל שוחט ובודק להראות סכיניו להרב.

והמפורסמות אין צריכות ראיה.

כחודש קודם לכן, בכ"ח בשבט תשל"ו, כותב הרבי לשוחט פלוני ('מקדש מלך' כרך א' עמ' 53): "ודאי, כמנהג כל שוחט ובודק, מראה הסכין להרבנים ויבשר-טוב".

ובב' באדר ראשון תשל"ו (שם עמ' 54): "נהוג בקהילות-קודש - שהשוחט ובודק מראה סכינו להרבנים, ואינה מובנת התנגדותו למנהג זה שיסודו בשולחן-ערוך".

הרבי ממשיך בנחרצות:

"המשער הפריצה [=הפירצה] באם כל השוחטים ובודקים יסרבו להראות הסכינים?".

בט"ז בכסלו תשכ"ד (אגרות-קודש כרך כג עמ' מ) כותב הרבי:

...לכותבו על-דבר עוד משרות בשחיטה ובדיקה - מובן שההחלטה בזה תלויה בתנאי המשרה, הכשרות וכו'. כן נהוג שאין שוחט ובודק מעמיד על עצמו, כי-אם שנמצא תחת רב מתאים ועוד. וכל-זה צריך לברר כדבעי".

הוראות פרטיות בענייני שחיטה

בחור שאל את הרבי ב'יחידות' בחודש מרחשוון תשל"ב ('היכל מנחם' כרך א עמ' רמב): אבי דורש שאלמד שחיטה, סת"ם והוראה - מה עליי לעשות?

השיב לו הרבי: "יש לגשת לבקיאים בתחומים אלה שיבחנוהו - אם אכן הוא מתאים לעניינים אלו, ואם תשובתם חיובית - יעסוק בזה בזמן שבין הסדרים".

ואברך אחר שמע מהרבי בטרם צאתו לשליחות, את הדברים הבאים ('מקדש מלך' כרך ד' עמ' תכח): "בנוגע הרבנות - דבר נכון להמשיך [=להשתדל] בכך, ושיהא כל העניין בהצלחה; ובפרט בנוגע שחיטה כדאי להשלים זאת. דבר זה כדאי אף אם אין חושבים להמשיך בכך למעשה".

הנ"ל שאל את הרבי האם ללמוד שחיטת גסות. הרבי השיב: "הכוונה היא פשוטה להשלים את כל העניין כפי שזה בארץ-ישראל. יש לברר אם זה כפי הנהוג כאן או לא, שני דברים [=נפרדים] או עניין אחד. אם אפשר - ללמוד את ההוספה של עופות על גסות או של דקות על גסות ובתנאי שהדבר לא יארך ריבוי זמן (כל כך) באם אין אתה מתכוון לעסוק בתחום זה".

ממעייני החסידות

פרשת פינחס

פרשת פינחס

הרבי מהר"ש אמר פעם בילדותו, בדרך הצחות:

הפרשיות חוקת ובלק מחוברות לפעמים, וכן הפרשיות מטות ומסעי; ואילו פרשת פינחס אינה מחוברת לא לבלק ולא למטות, שכן פינחס הוא "דוקרני"...

(מפי השמועה)

פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן (כה,יא)

פינחס הוא אליהו (ילקוט שמעוני)

הילקוט אינו אומר "אליהו הוא פינחס" (אף שפינחס קדם לאליהו), כי מבואר בזוהר (ח"א מו) שאליהו היה בעולם כבר בתחילת הבריאה, ככתוב (בראשית א) "ועוף יעופף על הארץ" (היינו כמלאך, לא כילוד אשה).

(ליקוטי-שיחות כרך ב עמ' 343)

והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם (כה,יג)

פינחס שלא ברצון חכמים... ביקשו לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם (ירושלמי סנהדרין ספ"ט)

הרי שפינחס העמיד בסכנה לא רק את גופו (שכן בני שבט שמעון היו עלולים להורגו) אלא אף את נשמתו (שהרי החכמים בקשו לנדותו), ובלבד שתוסר חמתו של הקב"ה מעל ישראל ותיפסק המגיפה.

כיוצא בכך מוצאים אנו אצל הבעל-שם-טוב ותלמידיו, שלא אחת הפקירו את העולם-הבא שלהם למען טובתו של יהודי שני.

(ליקוטי-שיחות כרך יח עמ' 320)

* * *

החטא של בועל ארמית גורם לחידוש ולשינוי בטבע, שהרי בכך שיהודי מוליד גוי רח"ל מתבטלת המחיצה הטבעית שבין ישראל לעמים. ומכיוון שפינחס ביטל חטא שיש בו משום שינוי הטבע, קיבל את שכרו בדרך של מידה כנגד מידה, וניתנה לו כהונה בדרך של חידוש ושינוי הטבע, שהרי קודם לכן לא היה ראוי לכך, כפי שרש"י מפרש כאן.

(ליקוטי-שיחות כרך ח עמ' 153)

והיתה לו ולזרעו אחריו (כה,יג)

אף משה רבינו הסיר את חרון אפו של מקום מעל עם-ישראל (לאחר חטא העגל), ובכל זאת לא זכה לשכר של "לו ולזרעו אחריו", ובניו לא ירשו את כבודו.

אלא משה רבינו ביטל את הגזירה למעלה על-ידי תפילה, ובלשון החסידות - בדרך של "המשכת אור". מכיוון שהתוצאות של עבודה זו הן בדרך-כלל זמניות בלבד, שהרי כאשר האור מסתלק ה"מטה" חוזר למצבו הקודם - היה גם השכר זמני.

לעומת זאת, פינחס פעל בדרך של "העלאת המטה" - הוא החזיר את העם בתשובה על-ידי המעשה שעשה. כתוצאה מעבודה זו משתנה ה"מטה" עצמו, כך שאין סיבה שיחזור לקדמותו. והשכר על כך היה מידה כנגד מידה, שכהונתו הייתה נצחית ועברה גם לזרעו אחריו.

(ליקוטי-שיחות כרך יח עמ' 344)

תחת אשר קינא לאלוקיו (כה,יג)

פינחס קינא לכוח האלוקי שבני-ישראל ניצלו לרעה כאשר זנו אחרי בנות מואב. שכן מבואר בחסידות שכוח ההולדה הוא בעצם כוח אלוקי (בהיותו כעין כוח הבריאה יש מאין, שהוא בחיק הבורא בלבד), אלא שיכולת אלוקית זו ניתנה אף לבשר-ודם.

(ליקוטי-שיחות כרך ח עמ' 153)

ויכפר על בני ישראל (כה,יג)

שעד עתה לא זז, אלא עומד ומכפר עד שיחיו המתים (ספרי)

מה נשתנה חטא פעור משאר חטאי בני-ישראל, שהוא זקוק לכפרה תמידית?

המשמעות הפנימית של חטא פעור היא החשבת תענוגי העולם ועשייתם עיקר, ומידה זו מצויה בקרבנו תמיד.

(ליקוטי-שיחות כרך ד עמ' 1327)

זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני (כה,יד)

במקום שייחס את הצדיק לשבח, ייחס את הרשע לגנאי (רש"י)

פינחס מיוחס כאן לאהרון איש-החסד, ללמדנו, שפעולתו של פינחס, שנראתה כפעולה של גבורה, לא היתה אלא מעשה של חסד - פעולה שבסופו-של-דבר הביאה להצלת העם.

ובמקום זה מתואר זמרי כנשיא שבט שמעון, עליו נאמר (ויחי מט) "כלי חמס מכרותיהם", לומר לך שלמרות שעשה מה שעשה כדי להציל את בני שבטו מעונש מיתה (רש"י סוף פרשת בלק), לכאורה מעשה של חסד, הרי לאמיתו של דבר היתה זאת פעולה אכזרית, כי בכך שהצטרף אל בני שבטו (במקום להוכיחם על מעשיהם) מנע מהם לחזור בתשובה.

(ליקוטי-שיחות כרך ח עמ' 169)

ובני קורח לא מתו (כו,יא)

בכל דור ודור ישנם יורשיו של קורח וממשיכי דרכו.

(ספר-השיחות תש"א עמ' 138)

פרקי אבות

הווי מתלמידיו של אהרון

הילל ושמאי קיבלו מהם. הילל אומר: הווי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (פרק א, משנה יב)

פירוש רבנו עובדיה מברטנורא: פירשו באבות דרבי נתן, כיצד היה אהרון אוהב שלום? כשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים, היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חברו, ואומר לו, ראה חברך איך הוא מתחרט ומכה את עצמו על שחטא לך, והוא אמר לי שאבוא אליך שתמחול לו. ומתוך כך, כשהיו פוגעים זה בזה היו מנשקים זה את זה.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

צריך ביאור: לכאורה היה צריך לומר בקצרה - "הווי אוהב שלום ורודף שלום", ולמה לציין שכן עשה אהרון?

ויש לומר:

א) אהרון הרי היה כהן גדול, שעליו נאמר: "וייבדל אהרון להקדישו קודש קדשים"; ובכל-זאת השפיל את עצמו להתעסק בקירוב הבריות לתורה. וכך צריך כל אחד להיות מתלמידיו של אהרון.

ב) "אוהב שלום ורודף שלום" הוא חיוב על-פי דין, וכמאמר רז"ל, "כל המחזיק במחלוקת עובר על לאו". והתנא מחדש שיש להתנהג כאהרון, שהיה נותן שלום אפילו לאדם רשע ועל-ידי זה השיבו מעוון, והנהגה זו היא לפנים משורת הדין.

והוראה זו שייכת להילל דווקא, על-פי המבואר בגמרא לגבי הנכרי שבא להתגייר, ששמאי דחפו באמת הבניין, מה-שאין-כן הילל קירבו, הנהגה של לפנים משורת הדין.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת מטות-מסעי תשל"ה - בלתי מוגה)

הווי מתלמידיו של אהרון - לאהרון הכהן היתה אהבה בלתי-מוגבלת לכל יהודי, אפילו ל"בריות בעלמא"; וגם יהודי כזה קירב אהרון לאור התורה, כך שהתקשר עם השלמות הבלתי מוגבלת של התורה.

זה מראה על האמת של רגשי האהבה של אהרון לכל יהודי, שכן אהבה אמיתית אינה יודעת מדידה והגבלה, ולכן היא מקיפה גם יהודי שהוא בגדר "בריות"; והיא פועלת שגם יהודי זה יתעלה מעל מגבלות מציאותו ויתקרב לתורה.

לכן נקבעה הוראה זו בדבר משנה, שכן בכוחה של המשנה לרומם את הלומד מעל למגבלותיו, כמובן ממאמר רז"ל, "אין כל הגלויות מתכנסות אלא בזכות המשניות". כאשר יהודי לומד הוראה זו במשנה - שעל-ידי לימוד התורה נהיה ייחוד נפלא בין שכל הלומד עם דברי התורה שלומד, ועד לייחוד נפלא עם נותן התורה, שכתב ונתן את עצמו בתורה - הוא מקבל כוח בלתי מוגבל לקיים הוראה זו.

(ממכתב כללי לחג הפסח ה'תנש"א - ספר-השיחות תנש"א כרך ב עמ' 890)

בירורי הלכה ומנהג

קשר של תפלין * חומש 'תורה תמימה' * אכילת 'כרפס' * יין ל'סדר' * נשיקת הציציות

קשר של תפילין: מאבא [הרה"ח ר' שניאור-זלמן] ז"ל קיבלתי את עשיית קשר של-ראש כמצויין בשו"ע הקצר ח"א עמ' 97 במספרים 8-7-5 בשורות העליונות. השינוי בשורה התחתונה נובע מזה שקל יותר להגדיל את הקשר או להקטינו אם עשייתו היא כבשורה התחתונה, מאחר שהרצועה שמגדילה ומקטינה היא חשופה. לדעתי זה שינוי שבא ברבות הימים, ואינו כפי שתוקן ונקבע במקור*.

חומש 'תורה תמימה': ברצוני להתייחס למשמעות שמיוחדת לכך שהרבי שמע את קריאת התורה מתוך החומש 'תורה תמימה'. לדעתי זה פשוט מאוד: הבחירה שהיתה אז - וגם היום - היא בין החומש הנ"ל לבין החומשים של מ"ב או ע"ב פירושים. בכל החומשים הללו אין את ההפטרות של הפרשיות לפי מנהג חב"ד (באי-אלו שיש בהם שינוי ממשי), ועל-כן בפשטות היתה הדרך היחידה להשתמש בחומש הנ"ל, ועל-כל-פנים אין כל שחר לדעה שהחומש הנ"ל מדוייק יותר מאחרים (ולהיפך...)**.

אכילת 'כרפס': כמו-כן בקשר למנהג הרבי באכילת 'כרפס' - בשנים שזכיתי להיות בין המוזמנים לשולחן הטהור בחג הפסח, וכן בשנים שלאחר-מכן, ראיתי שהרבי לקח בצל שלם ואף פעם לא לקח חתיכת בצל, ולא כמו שמובא בדפוס [ראה 'אוצר מנהגי חב"ד', ניסן-סיון, עמ' קלד. 'התקשרות' גיליון תנה עמ' 14] ש"קרה פעם" שהרבי לקח בצל שלם.

יין ל'סדר': הרבי השתמש ביין שייצר הרה"ח ר' ישראל-שמעון שי' קלמנסון. היין היה ללא סוכר. לפעמים יצא יותר אדום, ולפעמים יותר לבן. ואין להסיק מזה משהו על הקפדה או אי-הקפדה של הרבי על הגוון [ראה שם עמ' קלט. 'התקשרות' גיליון תנד עמ' 20 הע' 14].

נשיקת הציציות: לא ראיתי אף אחד מעיר לגבי אופן נשיקת הרבי את הציציות בקריאת-שמע, וכמדומני גם ב'ברוך שאמר' - הנשיקה היתה לאורך הציציות, כלומר הציציות שבכף היד פונות מימין לשמאל ולא מלמעלה למטה, ויוצא שהנשיקה היא לאורך כמה סנטימטרים, ולא כשהציציות הן מלמעלה למטה שאז הנשיקה היא רק בחלק קטן שלהן.

הרב שלום-דובער בוטמן, תל-אביב

הערות המערכת:

*) אם-כי רבים נהגו כך ברוסיה, ויש מוסרים זאת כהוראה בשם הרה"ח רי"ל שי' גרונר ('התקשרות' גיליון תכט עמ' 18 הע' 19).

**) ב'התקשרות' גיליון תלח עמ' 16 הע' 2 נדפס, שההפסקים בין העליות שם הם כמנהג ישראל ברוסיה בשעתו (ועד"ז הוא בחומש 'העמק דבר'). בזיכרונות הבעל-קורא הקבוע והוותיק אצל הרבי, הרה"ח ר' מרדכי שוסטרמן ע"ה ('למען יידעו... בנים יוולדו'), לא מצאנו כלל התייחסות לחומש זה, אף שהרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' אופן מסר בשמו, שהיו דברים שבהם נהג לפי הנדפס בחומש 'תורה תמימה' מהטעם האמור.

לגופו של עניין, קיימות עוד אפשרויות להעדפת חומש זה על-ידי הרבי: חומש עם פירש"י בלבד (וכמדומני שהרבי השתמש בזה לפעמים בימי-חול, בדפוס הרגיל), או תנ"ך שלם.

תגובות והערות

מנהגי בין המצרים בליל י"ז בתמוז, "שמע ישראל" בקול רם

מנהגי בין המצרים בליל י"ז בתמוז

ב'התקשרות' (גיליון תסח, בלוח השבוע הערה 10), נכתב על מנהגי בין המצרים בליל י"ז בתמוז, והעירני אחד מרבני אנ"ש על טעויות שנפלו שם:

הכף החיים שצויין לסי' תקנ"ז ס"ק רט, לא נמצא שם אלא בסי' תקנ"א ס"ק רז, ושם מביא משו"ת חיים שאל להרב חיד"א ח"א סי' כד את דעת ה'מטה אפרים' בסופו [ס' מטה אפרים למוהרא"ז מרגליות נדפס לראשונה בזולקווא תקצ"ז, ואילו שו"ת חיים שאל להחיד"א נדפס לראשונה בליוורנו תקנ"ב. ודאי כוונתו לספר אחר  בשם זה] להתיר אמירת שהחיינו בליל י"ז בתמוז, ומהחיד"א שם שדוחה את דבריו ואוסר זאת [ע"פ דברי הרמב"ן בס' תורת האדם בתחילת עניין אבילות ישנה, שעקרונית היו כל התעניות צריכות להתחיל מבעוד יום, עם כל שאר חומרות תשעה-באב, אלא שחז"ל הקילו בזה. ואם-כן ענייני האבלות מתחילים כבר בליל התענית], וסיים החיד"א שכך המנהג בארץ הצבי. והכף החיים אינו מביא דעה אחרת להקל בזה. וכן דעת האשל-אברהם להרה"צ מבוטשאטש סי' תקנא ס"ב, "אך בחומרא שלא לישא נשים בין המצרים, אולי בכללה גם בין השמשות", ומורה להיזהר בזה למעשה.

ובשו"ת אגרות משה או"ח ח"א סי' קסח מתיר נישואין רק לצורך (וע"ש ח"ד סי' קיב שמציין לשם, אך מתיר תספורת רק לצורך גדול. אולי מפני שנישואין הן מצווה, עיין בשו"ע אדה"ז סי' תצג ס"ב) מפני שתלוי במחלוקת ראשונים בין הרי"ף, רש"י ורמב"ן דס"ל לומר עננו מבערב, כיוון שעיקר התענית מתחיל כבר אז, לבין בעל המאור שמתחיל מהבוקר. ואולי הכול יודו שלעניין זה המנהג הוא רק מהבוקר שאז ניכרת האבלות. וכן טוען לעניין נישואין שאי-אפשר להוכיח מהמנהג בזה, כיוון שבדבר שאינו מצוי לא שייך מנהג [אע"פ שלכאורה אפשר ללמוד מהמנהג לעניין שהחיינו ותספורת].

"שמע ישראל" בקול רם

בקשר לאמור ב'התקשרות' גיליון תסה עמ' 19, בכותרת "ש"ץ בפסוק ראשון של קריאת-שמע": מסרו לי, שבכל ההקלטות / וידיאו שבהן הרבי התפלל כש"ץ, אמר תמיד בקול את שתי המילים "שמע ישראל" – תיבות אלו בלבד. ואולי בזה מתקיים "להשמיע קולו ב'שמע ישראל'", כלשון שו"ע הב"י סו"ס סב שצויין שם.

לוח השבוע

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

הלכות ומנהגי חב"ד

שבת-קודש פרשת פינחס¹
י"ט בתמוז²

בשבתות של 'בין המצרים' יש להישמר מעניינים של חשש אבלות, יותר מאשר בשאר שבתות השנה, כדי שלא לתת מקום לחשש אבלות בשבת³.

הפטרה: "דברי ירמיהו" (ירמיה א,א - ב,ג), הנדפסת בחומשים בסוף פרשת מטות.

פרקי-אבות - פרק א*.

----------

1) מלא יו"ד, כי במסורה כולם מלאים חוץ מאחד (בית-שמואל, שמות גיטין). וראה מנחת שי ר"פ פינחס וש"נ לזוהר ([פרשתנו] רכ,א?) וכו'. -  הערת הרבי בליקוטי-שיחות כרך יג עמ' 93. ומאז נדפס תמיד מלא (ומשום-מה, בכרך ח עמ' 160 בראש השיחה נדפס חסר, ובראשי העמודים הבאים - מלא).

2) יום בו נכנס כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע בבריתו של אאע"ה - ראה בשיחת ש"פ פינחס, י"ט תמוז תשמ"ט (סה"ש ח"ב עמ' 581) אודות משמעות העניין, והלקח מזה בעבודת ה' לכל אחד מישראל (עמ' 593).

3) ליקוטי-שיחות כרך ד עמ' 1091. ומציין לחגיגה (יח,סע"א) - שגם איסור התירו שם מטעם כעין זה. והיו שנים שבהן הקפיד הרבי להתוועד בכל אחת משבתות בין המצרים.

*) לבני חו"ל: פרקי אבות - פרק ו.