עד לפני זמן-מה הרביתי לטוס בעולם, לצורך החזקת מוסדותיי התורניים. מטרת הנסיעות הייתה מוגדרת וידועה מראש, ואף-על-פי-כן דומה כי לא הייתה נסיעה שלא זימנה לי ההשגחה העליונה מעורבות באירועים מיוחדים שלא יכולתי לצפותם מראש: השכנת שלום-בית, דאגה לחולה נזקק, סיוע לחתונת כלה יתומה וכיוצא בזה.

משלל המקרים והמאורעות שנזדמנו לי בנסיעותיי הרבות, נחקק בזיכרוני יותר מכול מקרה מיוחד שאירע לפני כעשר שנים.

זה היה בסיומה של שליחות-מצווה בחוף המערבי של ארצות-הברית. עם תום משימתי עליתי למטוס לניו-יורק, כדי להחליף שם מטוס שיחזירני ארצה.

לאחר כשעתיים ומחצה של טיסה, בקעה לפתע קריאה ממערכת הכריזה של המטוס: "אם יש בין הנוסעים רופא, יואיל-נא לגשת לחלקו האחורי של המטוס". עד מהרה הבחנתי בשניים – איש ואישה – הממהרים לפאתי המטוס.

חלפו עוד שתי דקות ודיילת ניגשה אליי. בטון בהול שאלה אותי באנגלית: "האם אתה דובר עברית?". עניתי לה בחיוב, והיא ביקשה ממני להתלוות אליה לירכתי המטוס.

באחת משורות המושבים האחוריות של המטוס ישבו בני-זוג מבוגרים מישראל. האישה התייסרה בכאבים וגון פניה היה צהוב-ירוק. היא לפתה את ראשה בכפות-ידיה, ונראה היה שכל תזוזה מסבה לה כאבי-תופת. בני-הזוג לא שלטו בשפה האנגלית, ועל-כן התקשו הסובבים אותם להגיש להם עזרה.

לידם עמדו הרופא, שחש לסייע לחולה, ואשתו (ייתכן שגם היא הייתה רופאה). מאחר שהרופא התקשה לתקשר עם בני-הזוג דוברי העברית, נתבקשתי לשמש להם מתורגמן. הרופא בדק את האישה, התעניין - בתיווכי - בהיסטוריה הרפואית שלה; שאל, חקר ודרש. בשלב מסויים הושיט לי כרטיס-ביקור שלו, וכך למדתי כי לפניי נירולוג נודע, הפרופסור הראשי של אחד המרכזים הרפואיים הגדולים בניו-יורק.

האבחנה הרפואית של הרופא לא הייתה חד-משמעית. להערכתו סבלה האישה מדלקת קרום המוח. "קשה מאוד לאבחן מחלה בלי מכשירים", התנצל. הוא היה נחרץ הרבה יותר בדבר המסקנה המעשית המתבקשת – להנחית את המטוס במהירות האפשרית ולאשפז את האישה.

"תן לה גלולת הרגעה והנח לנו להמשיך בטיסה", התחנן לפניו הבעל.

"בנסיבות מסויימות עלולה הגלולה לגרום למוות", הזהיר הרופא בחומרה. למקום הוזעק הקברניט. הוא הסתודד עם הרופא. מחילופי הדברים ביניהם הבנתי שהקברניט מסביר לרופא את התסבוכת הטכנית והעלות הכספית הגבוהה הכרוכות בנחיתת-חירום. הרופא היה חד ובוטה: "אתה רוצה להגיע לניו-יורק עם גופה?!".

לאחר זמן-מה נמסרה לנוסעים הודעה על נחיתה בקולומבוס (אוהיו), בעוד כארבעים דקות. זה היה שדה-התעופה הקרוב ביותר שסביבתו שכן מרכז רפואי משוכלל שיכול לטפל במקרה. נתבקשתי שלא לשוב למקומי, שמא יזדקקו שוב לתרגומי.

התיישבתי ליד הבעל וזה החל לשפוך לפניי את ליבו: "לחמתי בכל מלחמות ישראל; מעולם לא פירגנו לעצמנו שום חופשה של ממש; זו פעם ראשונה שבה אנו טסים לחו"ל, וכעת הכול נהרס". ניסיתי לנחמו באומרי לו כי בחסדי ה' נמצא במטוס רופא בכיר כל-כך בתחום הנירולוגיה ושבזכות אבחנתו המקצועית ודרישתו להנחית את המטוס, חיי אשתו יינצלו ובעזרת ה' הכול יהיה בסדר.

סמוך לנו ישבה אישה זקנה, כנראה יהודייה. לפתע פנתה אליי ושאלה: "כבוד הרב, לא נהוג אצלכם להתפלל על חולים?". שאלתה הייתה צודקת והודיתי לה על כך. הוצאתי מכיסי ספר תהילים והצעתי לבעל להצטרף אליי לתפילה על אשתו. הוא נתן בי מבט קשה והדף בשתי ידיו את ספר התהילים. "לא צריך!", פסק.

לא התווכחתי עמו ופתחתי בעצמי באמירת תהילים. חלפו כמה דקות. לפתע פרץ האיש בבכי קורע-לב. כמחצית השעה בכה כמו ילד, מתקשה להירגע. קולו רעד כשאמר את המילים הבאות: "כל חיי לא הכרתי את האלוקים וכעת אני זקוק לעזרתו".

בדקות המעטות שנותרו עד לנחיתה הרגעתי אותו וביקשתי ממנו לקבל עליו שלוש מצוות עיקריות – שבת, כשרות ותפילין. כמו-כן מסרתי לו שם של ידיד שלי, שהוא רב קהילה בקולומבוס.

עם הנחיתה עלה למטוס צוות רפואי עם אלונקה. האישה החולה הושכבה עליה והובהלה לאמבולנס שכבר המתין על המסלול. קודם צאתו מהמטוס זעק אליי הבעל ממעמקי נפשו: "תמשיך להתפלל!".

כעבור כמה שבועות יצרתי קשר עם הבעל, בארץ, על-פי מספר טלפון שמסר לי במטוס. התברר לי כי האבחנה הרפואית של הרופא הבכיר הייתה מדוייקת, וכי בזכות עקשנותו להנחית את המטוס אכן ניצלו חיי האישה. בסוף שיחתנו בישר לי הבעל כממתיק סוד: "דע, כי בזכותך התחלנו לשמור שבת וכשרות ואני מניח תפילין כל בוקר".

(תודתנו לשולח הסיפור ובעל המעשה, הרב שלמה גולדהבר מירושלים;
מחבר ספר 'ואני תפילה' ומנהל מפעל 'תורה ודעת')