כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו, שנאמר: כל הנברא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו. ואומר: ה' ימלוך לעולם ועד (פרק ו, משנה יא)

פירוש רש"י: אלא לכבודו - לשבחו.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

אלא לכבודו - ידוע פתגם הבעל-שם-טוב שכל מה שיהודי רואה או שומע, צריך ללמוד מזה הוראה בעבודתו לקונו. ולכאורה, הדברים מוכרחים מדברי התנא במשנתנו, שמהם מובן, דכשאדם רואה או שומע איזה דבר, על כורחך צריך לומר ששמיעה או ראייה זו היא לכבודו יתברך. וזהו תוכן דברי הבעל-שם-טוב, שהאדם צריך לנצל שמיעה או ראייה זו לעבודתו יתברך.

(ביאורים לפרקי-אבות כרך ב עמ' 373; לקוטי-שיחות כרך לב עמ' 125)

כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו - יש לדקדק בזה: לאחר שכל הפרק מדבר במעלת התורה ("קניין תורה"), מדוע מסתיים הפרק ב"כל מה שברא הקב"ה בעולמו" - במה נחשב הנעשה בעולם לגבי התורה, חכמתו ורצונו של הקב"ה, ואורייתא וקוב"ה כולא חד?

ויש לומר נקודת הביאור בזה:

שלימות התורה ושלימות עבודת ישראל היא דווקא כשנרגש ונראה גם במיצרים וגבולים של העולם, עולם מלשון העלם והסתר, ועד לעולם הזה התחתון שאין למטה ממנו - שלא בראו אלא לכבודו ("אין כבוד אלא תורה"). רק אז נעשית האחדות האמיתית של ישראל, אורייתא וקוב"ה כולא חד, כך שלא נשאר מצב ואופן אלא זה שבו נרגשת האחדות, כי נמשכה אפילו בעולם ובחושך, עד בתחתון שאין למטה ממנו.

(ביאורים לפרקי-אבות כרך ב עמ' 373; ספר-השיחות ה'תשמ"ט כרך ב עמ' 586)

ה' ימלוך לעולם ועד - יש לדקדק בזה, ש"ועד" הוא למטה מ"אחד", מדוע אפוא מודגשת מעלת הנצחיות במילת "ועד" דווקא?

ויש לומר: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו", משמעו גילוי והמשכת אלוקות בכל פרטי הבריאה, שניכר בהם שאינם אלא לכבודו של הקב"ה, דירה לו יתברך בתחתונים. וכשם שהוא במקום, כן הוא בזמן - שעניין הנצחיות מודגש בבחינת "ועד" דווקא. "ועד" הוא בחינת "יחודא תתאה", שלמטה מ"יחודא עילאה" - "אחד". ולכן, דווקא ב"ועד" מתגלה עניין הנצחיות - "ה' ימלוך לעולם ועד".

(ביאורים לפרקי-אבות כרך ב עמ' 379; מהתוועדות שבת-קודש פרשת נצבים-וילך ה'תשמ"ג - בלתי מוגה)