העננים השחורים כבר התקדרו מעל שמי גרמניה הנאצית. מיום ליום גברה רדיפת היהודים במדינה. כלי התקשורת התמלאו הסתה אנטישמית בוטה.
רבה של קהילת ברלין, הרב אביעזר ציצוביץ', יליד פולין, הוסיף לנהל את חיי הדת בעירו ביד רמה. הוא החליט שלא לכפוף את קומתו לפני הצורר אלא לבטא גאווה יהודית. התנהגותו זו העמידה אותו כמה פעמים בסכנת נפשות מידית, ואך בניסי ניסים ניצל.
התקרית הראשונה התרחשה עם עליית הנאצים לשלטון. טבעת החנק על יהודי גרמניה התהדקה. פרנסי הקהילה פנו אל הרב ציצוביץ' בבקשה שיקצץ את זקנו, כדי שלא יבלוט ברחוב ויסכן את חייו.
הרב ציצוביץ' דחה את השידולים האלה בנחישות. הוא הוסיף להתהלך בפרהסיה בלבושו הרבני, עטור בזקנו הארוך, ששיווה לו הדרת פנים מיוחדת.
יום אחד, בעודו צועד ברחוב, נצמדו אליו שני אנשי גסטפו בלבוש אזרחי. "התלווה אלינו", הורו לו בשקט ובתקיפות. הרב ציצוביץ' לא היה יכול שלא לציית לשני הגברתנים. הוא הבין כי השניים מבקשים להימנע מלעורר מהומות ברחוב, שהיו בו שגרירויות זרות, וכי פניהם לעבר מרתפי המשטרה.
במוחו התרוצצו מחשבות. הוא ידע שחייו בסכנה, אולם השניים השגיחו על טרפם ולא הסירו ממנו עין. באין ברירה צעד לצידם, אך כלפי חוץ שמר על ארשת שלווה והוסיף לצעוד בקצב הליכתו הרגילה. שפתיו רחשו תפילה.
פתאום נשמע שאונה של החשמלית, שעצרה בחריקה כמה מטרים לפניו. הוא האט את צעדיו, וכשהחשמלית החלה בנסיעה פתח הרב בריצה מהירה וזינק אל הקרון הפתוח. הדלת נסגרה מאחוריו, מותירה את הנאצים מאחור המומים ומתוסכלים.
הנס השני אירע כאשר הרב נסע ברכבת עם רעייתו. הקרון היה מלא מפה אל פה, והרב ורעייתו לא מצאו מקום לשבת אלא נאלצו לעמוד סמוך לפתח הקרון, בצפיפות עם הנוסעים האחרים. בימים ההם האווירה כבר הייתה מורעלת באנטישמיות חריפה. דמותו של הרב הייתה לצנינים בעיני הנוסעים, והזוג זכה למבטי משטמה מכל עבר.
פתאום קם בריון גרמני צעיר, ניגש אל הרב והחל לגרור אותו אל הדלת כדי להשליכו החוצה מן הרכבת הנוסעת במהירות. עימות פיזי התפתח בין השניים. הרב ציצוביץ', עדין הנפש, נאבק בכל כוחו בגרמני החזק, אך מרגע לרגע נטה המצב לרעתו.
הרבנית המבוהלת ניסתה להתחנן על חיי בעלה ולדבר על ליבו של הגרמני. לרגע נראה היה שהצליחה. "אנו אזרחי חוץ!", צעקה, והגרמני הִרפה לרגע מאחיזתו ברב, ופנה אל הרבנית: "הראי לי מסמכים המוכיחים זאת".
הרבנית ניצלה את הרף העין הזה והדפה את בעלה בכוח פנימה, לתוך קרון הרכבת, הרחק מן הפתח. מהומה נוצרה בקרון. פתאום קם נוסע גרמני אחר, אף הוא גדול ממדים, והתייצב חוצץ בין הניצים. כעבור רגע עצרה הרכבת בתחנה, והרב והרבנית חמקו החוצה והתרחקו מהמקום כל עוד רוחם בם.
הם היו נסערים ונרגשים מהנס שאירע להם. ואז הביטו לאחור והבחינו לחרדתם בגרמני פוסע בעקבותיהם. זה היה האיש שהפריד בינם ובין הבריון ברכבת, אך מי יודע מה כוונותיו.
השניים החישו את צעדיהם, ליבם מפרפר מפחד, אך האיש הדביק את קצב הליכתם. "אל תדאגו", אמר להם, "לא אעשה לכם רע". בלב מלא תפילה הוסיפו לצעוד בדרך לביתם, וכשהגיעו ליעדם נוכחו שהאיש דובר אמת. כשווידא שאין איש שמבקש להרע להם, סב על עקבותיו ונעלם. זה היה מפתיע ובלתי-נתפס לחלוטין.
בפעם השלישית ניצל הרב ציצוביץ' מגורל הגירוש לפולין שנגזר על כל אזרחי פולין ששהו בגרמניה. הללו היו מלאי חרדה מפני הגירוש המיועד, בעקבות הדיווחים על מה שאירע למגורשים.
לילה אחד עברו הנאצים מבית לבית וחיפשו נתינים פולנים השוהים על אדמת גרמניה. כל יהודי אזרח פולין שנתפס גורש מיד לפולין וסופו היה רע ומר. באותו לילה הגיעו הנאצים גם לרחוב פסטולצי, שבו התגורר הרב ציצוביץ'.
על דלת דירתו התנוסס שלט שהכריז בבירור כי כאן מתגורר "רבינר א. ציצוביץ'". לא היה אפשר לטעות באשר לזהות בעלי הבית, וגם הרב מעולם לא הסכים להסוות את תוארו.
מכל עבר נשמעו דפיקות על הדלתות, ובעקבותיהן צעקות רמות. תכונה רבה הייתה ברחוב. המגורשים הוצאו בכוח מבתיהם ונלקחו לבלי שוב. שכנים יהודים שהתגוררו בבניין נלקחו זה אחר זה, ועקבותיהם נעלמו. רק על דירה אחת פסחו הנאצים, ואיש אינו יודע מדוע – דירת מגוריו של הרב ציצוביץ'.
בחסדי ה' הצליחו הרב ציצוביץ' ומשפחתו להיחלץ מברלין ערב השואה ולהגיע לארץ ישראל, וכאן חי עד פטירתו, בב' באדר ב תשל"ו.
(על-פי 'ופסח ה' על הפתח') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
