חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:12 זריחה: 6:37 ג' בשבט התש"פ, 29/1/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 918 - כל המדורים ברצף


הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 918, ערב שבת פרשת עקב, י"ט במנחם-אב ה'תשס"ד (6.8.2004)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

שיר-הלל לארץ-ישראל

הגיע הזמן להתנער מהחששות ולחזור לטפח את האהבה לארץ-ישראל. יש להשריש בלב ילד יהודי אהבה עזה כל-כך לארץ-ישראל, שלא יעלה כלל על דעתו לעזבה לעולם

בין הערכים האנושיים הקיימים בכל אומה ולשון קיים הערך ששמו אהבת מולדת. כל עם מטפח את הערך הזה ובונה מיתוסים שממחישים אותו ומשמשים לו מופת חי. כל עם מספר בשבחה של ארצו, עברה ונופיה, כדי ליצור בלב בני-העם קשר רגשי אל האדמה שעליה הם חיים.

בעם-ישראל זה הרבה יותר מאהבת מולדת. היחס לארץ-ישראל אינו דומה ליחסו של הצרפתי לצרפת. לארץ-ישראל יש מימד של קדושה. שבחה של הארץ אינו רק ביפי נופיה ובאוצרות הטבע שבה, אלא גם בקדושה השורה בה, בכך שזו ארץ הבחירה של הקב"ה - פלטרין של מלך.

פרי מארץ-ישראל

אלפיים שנות גלות הזינה האהבה לארץ-ישראל את אמונתם של היהודים. עליה חלמו, אליה התפללו. יהודים שמרו כל דבר שיש לו קשר כלשהו לארץ-ישראל כעל אוצר יקר. בכמה אהבה וקדושה היו עוטפים חפץ שהגיע מארץ-ישראל, על-אחת-כמה-וכמה פרי. פירות מארץ-ישראל - רק המילים הללו היו מציתות את הדמיון ומעלות לחלוחית בעיניים.

חזרנו לארץ-ישראל, אנו חיים בה, נושמים את אווירה, אוכלים מפירותיה - ואולם נדמה שמשהו בזיקה לארץ נפגע. אמנם טבעי הדבר, שהשגרה וקשיי היום-יום שוחקים את הרגשות. האדם, מטבעו, מפתח רגשות עמוקים יותר לדברים בלתי-מושגים, וכשהוא משיגם - רגשותיו כלפיהם מתקהים. ועם זה, קרה כאן דבר חמור יותר.

אולי זה הוויכוח הנצחי על ה'שטחים', שיצר בקרב חוגים מסויימים רתיעה מטיפוח האהבה לארץ. אולי ההתרחקות מהתורה הרחיקה רבים גם מהיחס היהודי המסורתי לארץ-ישראל. בין כך ובין כך, עובדה היא שאין מטפחים עוד, בעוצמה הדרושה, את הערך היהודי הגדול הזה, 'ארץ-ישראל'.

ארץ-ישראל ביהדות אינה רק ארץ מגורים. יש מצוות מיוחדות התלויות בה. יש איסור לצאת מהארץ אלא בתנאים מסויימים ומוגדרים מאוד. ארץ-ישראל היא מערכת שלמה של חיים, ערכים ומושגים.

תמיד עיני ה' בה

מי שמבקש למצוא שיר-הלל לארץ-ישראל, יטה אוזנו לקריאת-התורה בפרשת השבוע הנוכחית: "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות, יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית-שמן ודבש... ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת".

בפסוקים האלה, ובאחרים, התורה מתארת את ארץ ההבטחה, ואולם השיא מגיע בסוף: "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה" - זו הארץ שהקב"ה, כביכול, אינו פוסק מלשים את לבו אליה. בה נתונות עיניו  תמיד. והדור שלנו אכן רואה במוחש, כיצד הקב"ה מגן ושומר על הארץ באורח על-טבעי לגמרי, בניסי-ניסים שכבר היו לשגרת-חיים.

הגיע הזמן להתנער מכל הפחדים והחששות ולחזור לטפח את האהבה לארץ-ישראל. נער יהודי צריך להרגיש קשר נפשי עמוק לחברון, שם טמונים אבותיו ואימותיו; לבית-לחם, שם רחל אמנו מבקשת רחמים על בניה; לירושלים, שם עתיד להיבנות בית-המקדש השלישי; לנגב ולגליל, לבקעת הירדן ולשפלה - לכל הארץ שהנחיל לנו הקב"ה. יש להשריש בלב ילד יהודי אהבה עזה כל-כך לארץ-ישראל, שלא יעלה כלל על דעתו לעוזבה לעולם.

ונוסף על כל אלה ראוי לזכור, כי קדושת הארץ מחייבת התנהגות מתאימה. בפלטרין של מלך אי-אפשר להתנהג כמו בשוק. החינוך לקדושת הארץ מוליד הכרה בצורך להתקדש בעצמנו, במחשבה, בדיבור ובמעשה, כדי שנהיה ראויים לזכות הגדולה הזאת שניתנה לנו: לחיות כיהודים בארץ-ישראל, הארץ הנבחרת שניתנה לעם הנבחר.

בציפייה לגאולה

"בעולם הזה היו הכול מתאווין לארץ-ישראל, ועל-ידי עוונות גליתם ממנה. אבל לעתיד לבוא, שאין לכם לא חטא ולא עוון, אני אטע אתכם בתוכה נטיעת שלווה"

(דברים רבה, ג,יב)

יש חדש

שישים שנה

בשבת זו, כ' במנחם-אב, יחול יום ההילולא השישים של הגאון המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון, אביו של הרבי מליובאוויטש, שנסתלק בגלותו באלמה-אטה בשנת תש"ד. בחודשים האחרונים נתגלה אוצר של מסמכים הקשורים בו, ובהם מכתבים שכתב הרבי להוריו. האוצר הזה מופיע השבוע בחוברת מהודרת. בארה"ב מתקיים השבוע 'ירחי כלה' על שמו במתכונת מורחבת, בקריית 'גן-ישראל' בהרי הקטסקילס.

יום של תורה

ביום שלישי, כ"ג במנחם-אב, יתקיים בהיכל ישיבת תומכי-תמימים בכפר-חב"ד יום של תורה – 'ירחי כלה'. מהשעה 12 בצהריים ועד 9 בערב יושמעו שיעורים במגוון רחב של סוגיות, בנגלה ובחסידות, מפי גדולי הרבנים, ראשי-הישיבות והמשפיעים. יושם דגש בסוגיות הלכתיות - שבת, דיני ממונות, התדיינות בדין-תורה ועוד. יום זה נועד במיוחד לציבור של 'בעלי-בתים', ובכך ניתנת להם הזדמנות להקדיש יום ללימוד תורה וליהנות משיעורים מעולים. לפרטים: הדרך הישרה, טל' 066-691818.

אין שום סגולה

לפני שבועיים התפרסמה ב'שיחת השבוע' מודעה פרסומית בדבר סגולה בעפר שנלקח ממנהרות הכותל, וצויין שהדבר הוא בברכת הגאון רבי שלום הדיא, ראש ישיבת המקובלים בית-אל בירושלים. הרב הדיא מוחה על כך במכתב למערכת: "לא נתתי שום סגולה מהעפר, רק אישרתי שהעפר נלקח ממנהרות הכותל. ומאחר שנעשה הפרסום אני מודיע שאין שום סגולה וברכה מהעפר, והוא רק עפר מאדמת הקודש ותו לא. נודה לכם אם תפרסמו את הדברים".

שלחן שבת

התזכורת המתמדת של המזוזה

בפרשתנו מצווה הקב"ה את עם-ישראל לקבוע מזוזות בפתחי הבתים והשערים. על מצווה זו אומר הרמב"ם: "חייב אדם להיזהר במזוזה... וכל זמן שייכנס ויצא יפגע בייחוד השם, שמו של הקב"ה, ויזכור אהבתו וייעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן".

ומוסיף הרמב"ם: "אמרו חכמים הראשונים, כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו – מוחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירין רבים, והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר: 'חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם'".

פעולה בנפש

כשהרמב"ם כותב ש"חייב אדם להיזהר במזוזה" אין כוונתו לזהירות בקיום המצוות, אלא בפעולתה הרוחנית של המזוזה על נפשו של האדם. קיומה של המצווה הוא לקבוע אותה בפתחי הבית, ולאחר מכן לוודא שהיא נשארת שם. כאן מדובר במה שהמזוזה אמורה לפעול על האדם: הואיל ויש בה "ייחוד השם, שמו של הקב"ה", היא צריכה לעורר אצל האדם לאהוב את ה' ולהתעורר "משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן".

בזה ייחודה של המזוזה אף על שתי המצוות הנוספות שהרמב"ם מציין, כמצוות שמזכירות את הקב"ה: במצוות תפילין השפעתה הרוחנית נובעת מקדושתן, שכאשר האדם מניח תפילין, קדושתן משפיעה עליו לזכור את הקב"ה. בציצית נובעת סגולת הזיכרון מהעובדה שהיא שקולה כנגד כל המצוות, וכל המצוות מרומזות בה. אולם במזוזה – עצם מציאותה (ולא תכונה נוספת שיש בה) מזכירה את הקב"ה.

פנים וחוץ

עוד דבר שמייחד את המזוזה לעומת תפילין וציצית: מבנה החיים של יהודי מורכב בכללות משני מצבים – כשהוא נמצא 'בפנים', בד' אמות של תורה ותפילה וקיום מצוות, וכשהוא נמצא 'בחוץ', בצאתו לעולם לעסוק בענייניו ובצרכיו הגשמיים.

תפילין וציצית קשורות יותר להימצאותו של היהודי 'בפנים'. כשיהודי מניח תפילין, הוא מובדל מענייני העולם ועסוק בענייני קדושה. זה גם עניינה של הציצית, המקיפה אותו ומסובבת אותו במצוות. לעומתן, המזוזה קבועה בפתח הבית דווקא "בטפח הסמוך לחוץ", והיא מדגישה את הקשר של יהודי לקב"ה גם בצאתו "החוצה", לעסוק בענייני העולם הזה הגשמיים.

לא להינתק

המזוזה מזכירה לאדם, שגם כשהוא עובד לפרנסתו או עוסק בענייניו הגשמיים, הוא אינו מתנתק חלילה מקדושתו של הקב"ה. להפך, המזוזה מעירה אותו "משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן", וגורמת לו לזכור את אהבתו לקב"ה גם בשעה שהוא עוסק בצרכיו הגשמיים.

וזה מה שהרמב"ם מדגיש, שהאדם חייב "להיזהר" במזוזה: עליו לקלוט את התזכורת המתמדת שהמזוזה מזכירה לו. לזכור גם בשעה שהוא יוצא 'החוצה' את אהבתו לקב"ה, כדי שגם עיסוקיו בענייני העולם יהיו לשם שמים, ואף בבחינת "בכל דרכיך דעהו".

(לקוטי שיחות כרך כט, עמ' 61) 

מן המעיין

אכילה ושתייה

לחם אלוקי

"ויאכילך את המן... למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח,יג). כשבני-ישראל אכל את המן, שהיה להם מן השמים, הרגישו שהם חיים מן האלוקות שבלחם ולא מגשמיותו. מזה למדו שכן הוא גם בלחם מן הארץ, שלא גשמיות הלחם מחיה אלא הניצוץ האלוקי שבו.

 (הבעל-שם-טוב)

הברכה מעוררת

"על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". כשאדם מברך את ברכת הנהנין בכוונה לפני האכילה ומזכיר שם שמים, הוא מעורר ומגלה את החיות האלוקית שבמאכל, בבחינת "מצא מין את מינו", ואז הוא ניזון וחי מחיות זו.

(כתר שם טוב)

לאכול כדי לחיות

"לא על הלחם לבדו יחיה האדם". תכלית חיי האדם אינה למען הלחם. אדם צריך לאכול כדי שיוכל לחיות, ולא שיחיה כדי לאכול. זהו שנאמר (נדרים מט): "הבבלים הטיפשים שאוכלים לחם בלחם". אדם שאין בו תבונה אוכל כדי שיהיה לו כוח לעבוד, ועובד כדי שיוכל לאכול.

(יסוד העיקרים)

 ניצוצות עליונים

"פי ה'" – הן האותיות של עשרת המאמרות, שבהם נברא העולם, המלובשים תמיד בתוך הבריאה להחיותה ולקיימה. כאשר האדם אוכל לחם, הוא ניזון מהמאמר "תדשא הארץ" המלובש בלחם. ואף שבאדם מלובש המאמר "נעשה אדם", בכל-זאת הוא זקוק למאמרים האלוקיים שבדומם, צומח וחי, שכן שורשם נעלה משורשו של האדם.

(לקוטי תורה)

 התעלות המאכל

האכילה מחזקת את המוח ואת הלב בעבודת הבורא. בכוח האכילה מתבונן המוח בגדולת ה' והלב מתעורר לאהבת ה'. מהמאכל נעשה דם, שמחיה את הלב ואת המוח. כך המאכל מתעלה, ונהפך ללב ולמוח של אדם.

(תורה אור)

 תלוי איך אוכלים

מאכל גשמי, כל עוד הוא עומד על השולחן, הוא בבחינת 'קליפת נוגה'. כשלוקחים את המזלג כדי לאוכלו, עלול המאכל לרדת ל'שלוש הקליפות הטמאות לגמרי', אם לא יאכלוהו לשם שמים.

(הרבי הרש"ב מליובאוויטש)

 תרנגולת צלויה לשם שמים

הרבי הרש"ב מליובאוויטש אמר: אפשר לאכול פת חרבה לשם מילוי התאווה, ואפשר לאכול תרנגולת צלויה לשם שמים.

אמרת השבוע

הכול כתוב

הצדיק רבי זליג משרענצק הגיע פעם אחת לבקר אצל נכדו, הצדיק רבי יחיאל-מאיר מגוסטינין. הוא הגיע בבוקר, ורבי יחיאל-מאיר עדיין לא התפלל. ביקש הנכד מסבו לשבת לאכול ארוחת-בוקר ולא להמתין לו עד שיסיים את תפילתו. הסב דווקא רצה לחכות, אבל הנכד הפציר בו עד שנעתר.

כשחזר רבי יחיאל-מאיר מהתפילה אמר לו סבו: "אומר לך 'רוח-הקודש' – לא התפללת היום ביישוב-הדעת".

התפלא הנכד: "איך ידעת?".

השיב רבי זליג: "ב'חובת הלבבות' כתוב שהמתפלל בלא כוונה דומה למי שנותן לחברו לאכול והוא אינו אוכל עמו. מכיוון שנתת לי לאכול ולא אכלת עמי, ודאי התפללת בלא כוונה"...

מעשה שהיה

טובה אחרונה

בשבוע שעבר נפטר בירושלים הרב יצחק זילבר, שהכול הכירוהו בשל גאונותו וצדקותו המיוחדות. הרב זילבר ומשפחתו עלו ארצה מרוסיה בשנת תשל"ב, וכאן התחיל הציבור בארץ להכירו. חייו ופועלו בשנים שקדמו לכך נשארו, מטבע הדברים, ידועים ומוכרים פחות לציבור.

חייו מאחורי מסך-הברזל התאפיינו במסירות-נפש חסרת-פשרות לכל עניין שבקדושה. דמותו המיוחדת בלטה גם על רקע העובדה שעל-אף שורשיו הליטאיים (סבו התגורר בראגובה שבפלך פוניבז'), בילה הרב זילבר חלק ניכר משנות חייו הבוגרות ברוסיה (כארבע-עשרה שנה), בקרב חסידי חב"ד בטשקנט, והיה אחד מבני-החבורה.

מספר הרב בצלאל שיף, מנהל אגודת שמי"ר (שומרי מצוות יוצאי רוסיה):

הרב זילבר ברח לטשקנט מקזאן. הוא עלה לרכבת ונמלט מעירו לאחר שבית-משפט מקומי שלל ממנו את זכות ההורות על שני ילדיו. זאת, מכיוון שנתפס שומר תורה ומצוות, ובחקירתו אף העז להודות כי הוא מאמין באלוקים. אדם כזה נפסל, אליבא דהקומוניסטים, לגדל ילדים.

גם משפחתנו הגיעה לטשקנט בנסיבות דומות. כמותנו היו עוד רבים שנרדפו על-ידי השלטון בשל דבקותם ביהדותם. כך נוצרה בטשקנט קהילה גדולה של פליטים אשכנזים, יראים ושלמים - מרביתם חסידי חב"ד.

חיי הקהילה בטשקנט היו מפותחים כל-כך, עד שהיה בהם מקום לשני רבנים גדולים בתורה ובחסידות - הרב שמריהו מרינובסקי והרב זלמן פבזנר (בובער). מסיבה שאינה ברורה לי עד עצם היום הזה, נהגו השלטונות בטשקנט מידה רבה של העלמת-עין כלפי יהודים ויהדות.

כשהגיע הרב זילבר לטשקנט לא הכירו איש, אך הכול הבחינו שמדובר ביהודי של צורה, ומיד דאגו לכל צרכיו. המעבר לטשקנט היה בעבורו הלם חיובי. לפתע הוא נמצא בסביבה יהודית-חסידית - אוכל כשר, שחיטה מהודרת, שבת, חגים, שיעורי תורה, התוועדויות ועוד. הוא כאילו החל לחיות מחדש.

לפרנסתנו עבדנו אני ועוד כמה חסידים עם הרב זילבר במפעל שייצר שלטים. הפקנו שלטים מכל הסוגים; מתמרורים ענקיים ועד דסקיות-יצרן קטנות למכונות. יום העבודה שלנו נפתח כל בוקר בלימוד נגלה וחסידות. גם במהלך העבודה עסקנו רבות בתורה. הרב זילבר ידע נ"ך על-פה.

אספר כאן סיפור שאירע פעם אחת, אגב עבודה, ושהותיר עליי רושם עז:

המפעל שכן בקומה שנייה. יום אחד, בעיצומה של עבודה, אנו שומעים מכיוון החצר צלילי תזמורת. היה ברור שזו הלוויה, שכן הגויים המקומיים נהגו לנגן בהלוויותיהם. הצצנו מהחלון וראינו למטה בחצר אנשים מקיפים ארון-קבורה פתוח. בארון שכב המנוח, חנוט בחליפה מהודרת. סמוך לו עמדו שני חתניו, שנראו נושאי תפקידים בכירים במפלגה (הקומוניסטית).

לפתע ניתר הרב זילבר ממקומו. "רגע אחד", קרא, "אני מכיר את המנוח; הוא יהודי!". הוא נקב בשמו והוסיף: "הלה תיקן פרימוסים בשוק, וכל אישה יהודייה שנכנסה אליו נהג לשאול אם היא שומרת שבת. אם הבטיחה לו האישה כי לא תשתמש בפרימוס בשבת, תיקן לה אותו חינם אין-כסף". כעבור רגע נוסף של מחשבה, אמר: "מוכרחים לעשות משהו למענו".

הוא שלח אותי להביא מקדחה ידנית. לאחר שהבאתיה לו ירד למטה, נטמע בין המלווים, התקרב לארון-הקבורה, וכך, בעוד הכול עסוקים בטקס - התכופף אל הארון והחל לנקב בו חורים, ליד רגלי המנוח. זאת כדי שייקבר כהלכה - על-גבי האדמה עצמה. כשסיים זאת שב למפעל. "נו, משהו פעלנו", הפטיר בסיפוק.

אך כעבור רגע הרגיש שלא עשה דיי. "היהודי הזה ראוי שנעשה למענו קצת יותר", הרהר בקול רם. הוא קרא לנו לבוא עמו ולהצטרף אליו אל המלווים. ראשונה נסעה משאית ובה הארון, ואחריה נסע אוטובוס עם המלווים, ואנחנו ביניהם.

כשהגענו לבית-הקברות זינקנו ראשונים מהאוטובוס. הרב זילבר הורה לנו בשקט למהר אל המשאית ולהוריד מעליה את הארון. בפקודתו נשאנו את הארון לחדר-טהרה, כל-זאת קודם שבני-משפחה והמלווים קלטו מה קורה. בדרך הספיק הרב זילבר לבקש משומר בית-הקברות היהודי (איצ'ה-מאיר, כמדומני, היה שמו), לעכב את המלווים.

נכנסנו לחדר-טהרה, הפשטנו את הנפטר וערכנו לו טהרה כדין. אני חייב להודות, שבעבורי - בחור כבן שבע-עשרה - זו הייתה פעולה לא-קלה לביצוע. אבל הרב זילבר לא הניח לנו לחשוב ולהתלבט. צריך - עושים.

לאחר הטהרה הלבשנו את הנפטר בתכריכים, החזרנו אותו לארון ונשאנו את הארון החוצה אל המלווים. אמנם חתניו של המנוח לא ידעו מה בדיוק עשינו שם בפנים, אך הם קלטו שהעלמנו לשעה קלה את הארון עם המנוח בתוכו, ורתחו מזעם ממש.

הרב זילבר לא נבהל. בשקט וברוגע ניגש אליהם ואמר: "אבא שלכם היה צדיק, ואנו באנו לחלוק לו כבוד יהודי אחרון. כעת אתם יכולים לקבור אותו".

כזה היה הרב זילבר. תנצב"ה.

דרכי החסידות

יראה - "דבר קטן"

כאשר משה רבנו מעורר את בני-ישראל לירא מהקב"ה, הוא אומר: "ועתה ישראל, מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי-אם ליראה את ה' אלוקיך". הדברים נשמעים כאילו יראת ה' היא דבר קטן, כאילו משה רבנו אומר - אין מבקשים מכם אלא דבר קטן וזעיר. על כך שואלת הגמרא (מגילה כה,א): "מכלל דיראה מילתא זוטרתי היא?!" [=מכאן עולה שיראה דבר קטן היא?!]. משיבה הגמרא: "אין, לגבי משה רבנו מילתא זוטרתי היא" [=כן, לגבי משה רבנו דבר קטן היא].

הגמרא אף מביאה משל: "משל לאדם שמבקשים הימנו כלי גדול ויש לו, דומה עליו ככלי קטן. קטן ואין לו - דומה עליו ככלי גדול". כלומר, גם אם הדבר גדול הוא, אבל מצוי ברשותו של האדם, נחשב הדבר בעיניו דבר קטן.

ניצוצות מנשמת משה

על כך שואל רבנו הזקן בספר התניא (תחילת פרק מב) שאלה פשוטה: לו היה הקב"ה אומר למשה רבנו שאין הוא תובע ממנו אלא שתהיה לו יראת-שמים, הייתה מובנת תשובת הגמרא, שלגבי משה זה דבר קטן; אבל הלוא תביעה זו מופנית לכל יהודי באשר הוא. התורה אומרת: "ועתה ישראל, מה ה' אלוקיך שואל מעמך", כלומר, זו תביעה מכל אדם מישראל. מהו אפוא התירוץ שלגבי משה זה דבר קטן?

מסביר רבנו הזקן: "אלא העניין הוא, כי כל נפש ונפש מבית-ישראל יש בה מבחינת משה רבנו עליו השלום". כלומר, משה רבנו איננו רק דמות היסטורית, אלא הוא מציאות נצחית הקיימת בנפשו של כל יהודי, במשך כל הדורות. בכל יהודי ויהודי יש משהו ממשה רבנו, ובכוח הניצוץ הזה של משה, שקיים בנפשו של כל יהודי, אפשר לומר לכל יהודי כי יראת-שמים היא "מילתא זוטרתי" לגביו.

לאחר מכן מוסיף רבנו הזקן ואומר: "ועוד זאת יתר-על-כן, בכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה רבנו ע"ה ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור, עיני העדה, ללמד דעת את העם ולידע גדולת ה' ולעבדו בלב ונפש". גם אם קשה לכל יהודי לעורר בעצמו את הניצוץ של משה שטמון בנפשו, הוא יכול להיות קשור לצדיקים, חכמי הדור, עיני העדה, שבהם מתלבש ניצוץ גדול יותר של משה רבנו, והם יגלו בליבו את יראת ה'. כך נעשית יראת ה' בבחינת דבר קטן, הקרוב לכל יהודי.

השפעה מהגוף ומהנפש

רבנו הזקן מדגיש, שההתלבשות של ניצוץ משה בקרב חכמי הדור היא "בגוף ונפש". כלומר, הכוח האלוקי המיוחד של משה רבנו קיים הן בגופם והן בנפשם של צדיקי הדורות. מזה למדו חסידים, שאת ההשפעה של הצדיק צריך לקבל הן מגופו והן מנפשו: מנפשו מקבלים השפעה על-ידי תורתו וכל יתר ההשפעות הרוחניות שלו, ומגופו מקבלים שפע על-ידי ראיית פניו, כי בראיית פני הצדיק מקבלים גם-כן כוחות רוחניים, הנובעים מאותה התלבשות של ניצוצות מנשמת משה רבנו בגופו של הצדיק.

ואם כך בכל הצדיקים שבכל דור ודור, הרי התלבשות זו של נשמת משה היא ביתר-שאת וביתר-עוז בקרבו של צדיק הדור, נשיא הדור, שעליו אמרו חז"ל (בראשית-רבה נו,ז): "אין דור שאין בו כמשה", שכן בכל דור ודור חייב להיות צדיק שהוא בבחינת 'משה', שבו מתלבשת נשמת משה רבנו (ראה לקוטי שיחות כרך כו, עמ' 7).

לכן חשובה כל-כך ההתקשרות לצדיקים בכלל ולנשיא הדור במיוחד, כי רק על-ידי התקשרות זו אנו יכולים לקבל את הכוחות הדרושים כדי שגם לנו תהיה יראת ה' בבחינת "מילתא זוטרתי", וכך נוכל לעבוד את ה' בשלמות.

חיים יהודיים

 

קנטרוביץ': מתאם בין הלכות לחוקי התעבורה

ונהגת בזהירות

מדי שבוע בשבוע אנחנו שומעים את סיכום הקטל בדרכים. חמישה, שבעה או עשרה בני-אדם. מאות פצועים, עשרות מהם פצועים קשה. אנחנו פולטים אנחה וממשיכים הלאה. כביכול מה אפשר לעשות? תאונות-דרכים הן כמו מזג-אוויר – הכול מדברים עליו אך אין איש עושה דבר לשנותו.

אבי קנטרוביץ', מ'נהיגה כהלכה', מתקומם: יש מה לעשות! הקטל בדרכים משול בעיניו לסוג של מגפה. כשם שלמגפות יש עונות קבועות של התפרצות, כך בקיץ נוסק גרף התאונות מעלה. הסיבות: הרבה יותר ילדים משוטטים בחוצות והרבה יותר צעירים - ובהם לא-מעט בני-ישיבות - אוחזים בהגה. אבל יש עוד סיבה להשוואה בין תאונות-הדרכים למחלה - היכולת להתחסן מראש ולהימנע מחשיפה למצבי סיכון.

המפתח: חינוך

"נדרשת מאיתנו פעולה שהיא חינוכית ביסודה", אומר קנטרוביץ'. "הכרת המוגבלות שלנו כבני-אדם; העמקת המודעות למשמעותה של פעולה עלינו ועל הסביבה; אימון מוקדם בשליטה עצמית ובבניית מערכת תגובות נכונה בעת לחץ".

כשקנטרוביץ' (55), תושב רעננה, מדבר על חינוך, הוא מדבר על תחום שבו עסק רוב שנות חייו. שלושים וחמש שנה פעל בשדה החינוך התורני. הוא ניהל את כפר-הנוער הדתי, את קריית יעקב הרצוג בכפר-סבא ואת הישיבה התיכונית בעיר מגוריו. לפני כארבע שנים עשה הסבה לסוגיית הזהירות בדרכים.

תגובה ל'פתאום'

תחילה שימש המנחה המחוזי של תל-אביב בנושא הזהירות בדרכים, לכל בתי-הספר העל-יסודיים. בעת האחרונה הוא מריץ ברחבי הארץ קורס שנקרא 'נהיגה כהלכה'. במוקד הקורס - פעילות קבוצתית עם סימולטור, הממחיש נסיעה על הכביש, ובכלל זה מצבי-חירום. ה'נהג' הנבחר יושב מול מרקע, שעליו מוקרנת תנועת כלי-רכב דו-כיוונית. הוא אוחז הגה ומדווש ברגליו, כמו במכונית אמיתית. כל אלה יוצרים הדמיה מוחשית של נהיגה. ה'נוסעים' מאחור משיאים עצות, מעודדים, מזהירים ויוצרים אפקט של לחץ סביבתי על ה'נהג'.

"מילת-המפתח בתאונות-דרכים היא - 'פתאום'. 'פתאום המכונית סטתה...', 'פתאום הילד קפץ לכביש...'. הרעיון הוא להביא בחשבון מראש את כל ה'פתאומים' האלה וללמוד כיצד להגיב עליהם נכון", מסביר קנטרוביץ'. "שום מורה לנהיגה אינו מלמד את תלמידיו כיצד לנהוג כאשר רכב במסלול הנגדי סוטה שמאלה לקראת תאונה חזיתית. שום מורה גם אינו מלמד כיצד יש להגיב כאשר מזהים מכשול על הכביש. זה תפקידו של הקורס שלנו".

בין ההלכה לחוק

בחומר-העזר שבו קנטרוביץ' משתמש כלולות השוואות מעניינות בין פסקאות במשנה, בגמרא, ברמב"ם ובספרות השו"ת לחוקי התעבורה. הנה, לדוגמה, ציטוט משו"ת הרא"ש: "הרוכב על סוס, אין לו רשות לרוץ במקום שיש בני-אדם רוכבים או הולכים, שמא לא יוכל לעמוד כשירצה בכך. ואם רץ והזיק, פושע הוא". וזה לשון חוק תעבורה מספר 51: "לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה, בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב".

"אף-על-פי שאנו מצווים על 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם', יהודים שומרי מצוות מתרשמים לפעמים יותר מפסקי-הלכה, וההקבלה בין אלה לאלה מעצימה את הפנמת המסר", אומר קנטרוביץ'.

פינת ההלכה

שבעת ימי המשתה

שאלה: איך מחשבים את 'שבעת ימי המשתה' של חתן וכלה?

תשובה: ב'שבעת ימי המשתה' שלאחר החופה אומרים (בתנאים מסויימים) 'שבע ברכות' לאחר ברכת המזון. כמו-כן אין אומרים תחנון במניין שהחתן מתפלל בו (ולמנהג העולם – במניין שהחתן נוכח בו).

שבעה ימים אלו אינם נמנים "מעת לעת", אלא יום החופה נחשב ליום אחד, ו"מקצת היום – ככולו", והלילה שאחריו כבר נחשב ליום השני. לכן אם החופה התקיימה ביום רביעי – יהיה היום האחרון של ה'שבע ברכות' ביום שלישי הבא.

השעה הקובעת לעניין זה היא שעת סיום השבע ברכות מתחת לחופה. לדוגמה, אם נסתיימו הברכות ביום רביעי לפני השקיעה, נחשב יום רביעי לאחד מימי המשתה, והיום האחרון של ה'שבע ברכות' יהיה ביום שלישי הבא. אם נסתיימו הברכות ביום רביעי לאחר צאת הכוכבים, נחשב יום חמישי ליום הראשון, וה'שבע ברכות' יסתיימו ביום רביעי הבא.

אם אמירת הברכות נסתיימה בין השמשות (לאחר השקיעה וקודם צאת הכוכבים), שזמן זה הוא ספק יום ספק לילה, מונים את שבעת הימים מהיום החולף, משום ש"ספק ברכות – להקל".

כל זה לעניין אמירת 'שבע ברכות'. אולם לעניין פטור מאמירת 'תחנון' הביאו פוסקים רבים (ומהם: שולחן-ערוך אדמו"ר הזקן, משנה ברורה וכף החיים) את ה'כנסת הגדולה', שאין אומרים תחנון כשמתפללים עם החתן עד שבעה 'מעת-לעת' מיום החופה.

מקורות: אה"ע סי' סב ס"ו ברמ"א, ח"מ ופתחי תשובה. ערוה"ש שם סל"א. או"ח סי' קלא: כנה"ג הגהות ב"י אות כ, מג"א סוס"ק יב, שו"ע אדמו"ר הזקן סו"ס ו, שע"ת ס"ק יד, ערוך השלחן סי"ז, משנ"ב ס"ק כו, כה"ח ס"ק פח. הגהות חכמת שלמה. פסקי תשובות סקי"ח. שו"ת יביע אומר ח"ה אה"ע סי' ז, וש"נ. הנישואין כהלכתם פי"ד ס"ד-יב ונטעי גבריאל הל' נישואין פרק קט, וש"נ. וראה בס' מנהג ישראל תורה ח"ד, מנהגי החופה ס"ק לו.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)