"עיקר תכליתו של הספר - שילמדו ויחזרו וילמדו בו" * "הספר יודה לו בזה ובבא על כך שהשתמש בו וניצל אותו בתכלית השלימות עד שנעשה אין ואפס ויש צורך לקנות ספר חדש" * על מה התרעמו כמה מהחסידים על הרבי (קודם הנשיאות) וכיצד הגיב על כך הרבי הקודם? * על ספרים, מחברים והסכמות

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

נפתח בדברים שכותב הרבי באיגרת מיום י"ג באייר תשי"ד (אגרות-קודש, כרך ט, עמ' לד) כנגד התופעה הפושה של הדפסת ספרים ללא הסכמות:

תקנה היתה מלפנים שלא ידפיסו ספרים - יהיה מי שיהיה המחבר - מבלי הסכמות, והטעם פשוט, כי כל בן אדם עלול לטעות, ועל כל פשעים ושגיאות תכסה אהבת עצמו והאמונה בשכל עצמו. ואפילו גדולי ישראל וחד בדרא אמיתיים (סנהדרין ז' עמוד ב') היו מתייעצים ושואלים חוות-דעת אחרים קודם שיפסקו פסק דין. ובדורנו עלוב זה,  אין צורך כבר בהסכמות, וכל הרוצה אומר, אשר גם הוא ביכולתו להיות דן יחידי, במקצוע שלו בוודאי, ואם המקצוע אינו שלו - הרי הוא משער השערות ועל פיהן יקום דבר. והמדפיס מדפיס והקורא מחליט, שאין אחר מעשה דפוס ולא כלום.

"חזקה על רבני ישראל"

על חשיבותן של הסכמות בכלל ועל כוחן להעיד על טיבו של ספר, אנו למדים ממכתב של הרבי להרה"ח ר' יוסף ראדאל ממונטריאל (ט"ז באלול תשי"א - אגרות-קודש, כרך ד, עמ' תפב):

בנוגע למה שכותב בלימוד משניות מנוקד ויש בו גם-כן פירוש עברי-טייטש, ושיש מערערים על זה, הנה כיוון שיש על המשניות הסכמת הרה"ג ר' מאיר אריק ז"ל וכן הסכמת הרה"ג ר' אברהם שטיינבערג, הנה חזקה על רבני ישראל שכמותם שלא הוציאו דבר שאינו מתוקן תחת ידם, ואין אני יודע הטעם לפקפוקים בזה.

[ספריו של הרב מאיר אריק נזכרו פעמים רבות בכתבי הרבי - ראה לדוגמה לקוטי-שיחות, כרך יא, עמ' 204; גם את הרב שטיינברג הזכיר הרבי בהתוועדות].

על מי באמת צריך לרחם

"ויהי רצון שלא ייצאו ידי-חובה בקניית הספרים והעמדתם על-גבי ה'מדף' ברוב פאר והדר, ולהיזהר שלא ייקרע חס-ושלום, שלכן ימנעו שלא לדפדף ולא ללמוד בו יותר מדי...", אמר הרבי בכ"א במנחם-אב תשד"מ. והמשיך:

ובפרט על-פי המבואר בשולחן-ערוך אורח-חיים בתחילתו (שו"ע אדמוה"ז סימן יד סעיף יג - מרמ"א שם סעיף ד) שאסור ליקח ספר של חבירו ללא רשות, וטעם הדבר - מפני שבשעת הלימוד בספר, ובפרט כאשר הלימוד הוא מתוך התפעלות... מדפדף הנה והנה, פעם ועוד פעם, ועושה "קמט" כדי שלא ישכח היכן אוחז, וכיוצא-בזה, כך שאי-אפשר לדעת מה יהיה בסופו של הספר, ומכיוון שאין הספר שלו, צריך לבקש רשות כו' הנה בעניין זה - במקום "לרחם" על ה"ספר" מוטב "לרחם" על עצמו... ואז - ידפדף וילמד הרבה".

ובלשון המשנה דמסכת אבות: "הפוך בה והפוך בה" - ב' פעמים. דלכאורה, מספיק דפדוף אחד כדי להגיע לדף שעומד בו, ולשם מה צריכים לדפדף פעמיים? - אלא כאשר הלימוד הוא מתוך התלהבות והתפעלות מדפדף הוא לכאן ולכאן, פתאום מתעוררת אצלו קושיה ורמינהו, ומיד לאחר-מכן נופל במוחו תירוץ. וחוזר חלילה - "הפוך בה והפוך בה"!

"תבוא עליו ברכה"...

ממשיך הרבי:

ומה שחושש שמא ייקרע הספר - תבוא עליו ברכה אם ילמד בספר עד כדי כך שהספר ייקרע מרוב שימוש!! לכך אמנם נועד הספר, ובלשון המשנה "וסיב ובלה בה", היינו שהספר יבלה מרוב שימוש! ואדרבה: ה"ספר" יודה לו בזה ובבא על כך שהשתמש בו וניצל אותו בתכלית השלימות, כך שלא זו בלבד שהספר נתבטל מישותו אלא עוד זאת שנתבטל לגמרי ממציאותו, שנעשה אין ואפס... עד שיש צורך לקנות ספר חדש!

[ולהעיר שבעניין זה - ב' הפכים: מצד אחד - צריכים את מציאותו של הספר, ובכתב יפה דווקא, כדי שלא תיפול טעות בגירסה ובתיבות וכיוצא-בזה, וביחד עם זה תכלית של הספר - "הפוך בה והפוך בה... וסיב ובלה בה", עד שהספר יתבטל ממציאותו.

ודוגמה לדבר בארון-הקודש שעמד בקודש-הקדשים: "מקום ארון אינו מן המדה" שבזה ב' הפכים - "מקום ארון", עניין של מדידה והגבלה, וביחד עם זה - "אינו מן המידה"]

ובנוגע אליו - הרי אדרבה: דווקא על-ידי זה שיוסיף חכמה, הנה בהגיעו לגיל זקנה (שמצד דרך הטבע צריך להיות אצלו הענין ד"בלה") יתוסף אצלו כוח, "זקני תורה כו' כל זמן שהם מזקינים דעתם מתיישבת עליהם", "וקווי ה' יחליפו כוח גו'" עם כל ענייני ברכה הקשורים עם "רוב שנים יודיעו חכמה"

והעיקר, כאמור, שביחד עם כל הברכות והצלחות תהיה גם הברכה.

עיקר תכליתו של הספר

את הכוונה ב"מרבה חכמה" - ביאר הרבי בהתוועדות כ"א במנחם-אב תשד"מ ('התוועדויות' תשד"מ, כרך ד, עמ' 2442 ואילך):

"לא רק ל"חכמה" הקשורה עם ידיעת שמות הספרים, שמות המחברים, זמן הדפסתם, ושאר פרטים כיוצא-בזה אשר למרות התועלת שבדבר, מכל-מקום, עיקר תכליתו של הספר - שילמדו ויחזרו וילמדו בו עד שידעו מה שכתוב בו בכלל, ובפרט בנוגע למעשה בפועל, ובפרט כאשר הדבר נוגע להפצת היהדות, עד להפצת המעיינות - פנימיותה של היהדות, שבוודאי צריכים לעסוק בזה ביתר שאת וביתר עוז, ומתוך שמחה וטוב לבב.

עידוד והערות למחבר ספר

כשקיבל הרבי בשנת תשכ"ד את ספרו של הרב נתן מנחם מנדל "רמב"ם על התורה" שיגר למחברו איגרת ברכה ועידוד ("ויהי-רצון אשר ינצל האפשרויות אשר ישנה בידו להפצת היהדות המסורתית... קיום מצוות מעשיות, כולל גם דקדוקיהם... בהקדמת שלילת כל דבר אסור ואפילו בלתי רצוי וכו'"). לאחר-מכן הוסיף "נכתב בצידו":

לעצם העניין דרמב"ם על התורה, מובן שרובי השקפות הרמב"ם ופירושיו על התורה  יש למצוא, לא בספריו שהם פסקי הלכות, כי אם בספריו ומאמריו שתוכנם עיקרי הדת, פירושים וביאורים כו' שמזה המסקנה, שאף שמכמה טעמים מוכרח להביא הנמצא בפסקי דינים יד-החזקה, שהביאורים שבתורה דשם גם הם הלכה פסוקה ומוחלטת, לכל לראש מקום לצטט מספרו מורה-נבוכים, האגרות שלו ופירוש המשניות, וקל להבין.

"וציווה להדפיס ספר זה"

בחורף תשי"א כתב הרבי לאחד מאנ"ש בירושלים (אגרות-קודש, כרך ד, עמ' קטז):

אוכל לשמחו, אשר הביכל [=תכריך כתבי-יד] של פלח הרימון [=ספרו של הרב הלל מפאריטש] על שמות ששלח אשתקד אל כ"ק [=הרבי הקודם] הכ"מ [=הריני כפרת משכבו] מסרו לי בחורף העבר בהוסיפו אשר כדאי להדפיסו, והנני מכינו עתה להוציאו לאור.

בה בשעה מסרתי לכ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ אשר יש מהחסידים שמתרעמים עליי על אודות הצעתי להדפיס את פלח הרימון זה, באומרם שאנו אין לנו אלא תורת נשיאינו, נשיאי חב"ד, וביטל כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ את התרעומת וציווה להדפיס ספר זה.

הספרים הכפולים - לישיבה

"הנני לאשר בזה קבלת ספר שו"ת רחמים-פשוטים וקונטרס 'דרוש ארץ-ישראל' שחיברם אביו הרה"ח וכו' ר' רפאל-חיים-משה ן' נאים ז"ל ותשואת-חן לכבודו בעד שימת לבבו לשולחם אליי" - כך פותח הרבי את מכתבו (כ"ה במנחם-אב תשכ"ד - אגרות-קודש, כרך כג, עמ' רנז), למר דוד נ"י בן נאים.

"מאוחר יותר" - ממשיך הרבי במכתבו ומספר - "נתקבלו הספרים הנ"ל גם על-ידי מר שמואל שי' חסאן. ובראותי שרצונו בכך, וגם שיהיה לעילוי-נשמת אביו המחבר תנצב"ה, מסרתי את הכפולים לישיבת תומכי-תמימים ליובאוויטש, בכדי שהתלמידים יוכלו לעיין בהם בכל עת מצוא".

הרבי מסיים את הנושא בהצעה-בקשה: "בטח למותר לעורר את כבודו שאם הספרים אזלו מן השוק כדאי ונכון שכבודו ושאר בני אביו ידפיסום עוד-הפעם לזכות אביו לתועלת הרבים".