חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:32 זריחה: 6:01 ט"ז באב התש"פ, 6/8/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1111- כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת חיי-שרה, כ"ד במרחשוון ה'תשע"ו (06/11/15)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1111- כל המדורים ברצף
הגאולה לא תתעכב אף לא רגע אחד מיותר
שליחות המאחדת עולם ואלוקות
מראי-מקומות בעקבות רבותינו
פרשת חיי-שרה
השלוחים פועלים לחיזוק העולם
"חסיד צריך לעשות עוד חסיד"
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1111, ערב שבת-קודש פרשת חיי שרה, כ"ד במרחשוון ה'תשע"ו (06.11.2015)

  דבר מלכות

הגאולה לא תתעכב אף לא רגע אחד מיותר

שני הסברים מדוע נזקק אליעזר עבד אברהם לקפיצת הדרך * ההסבר השני הוא החסידי, שבו ניתן לראות את 'נשמת' התורה – מעלת לימוד פנימיות התורה * אולם ההוראה היא לכול, גם למי שעדיין אינם לומדים פנימיות התורה: אין להתייאש מעיכוב הגאולה, מכיוון שהקב"ה לא ישאיר יהודים בגלות אף לא רגע אחד מיותר! * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. הפעם1 הראשונה שהתורה מספרת בפירוש אודות שידוך וחתונה, היא, בפרשת השבוע – בנוגע לחתונת יצחק.

[בנוגע לאדם וחוה מצינו במדרש2 שחתונתם מרומזת בתורה, אבל, רק ברמז, ובתיבות ספורות בלבד].

ומהפרטים שמספרת התורה בזה – שכאשר אליעזר סיפר פרטי הדברים אודות השליחות ששלחו אברהם ובואו לארם נהרים, אמר3: "ואבוא היום", ומפרש רש"י4 "היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ".

ובביאור טעם הצורך בקפיצת הדרך, וסיפורו של אליעזר על זה – ישנם שתי הסברות (כדלקמן).

ובהקדם – שההסברה השנייה (דלקמן) היא ברוח תורת החסידות ("אַ חסידישע"), ובזה רואים את ההפשטה והנשמתיות ("די נשמה'דיקייט") שבהסברה חסידית.

ב. הסברה הא'5:

כאשר אברהם שלח את אליעזר לארם נהרים, מסר לו שטר מתנה שכתב ליצחק על כל אשר לו (ושטר זה הראה להם אליעזר) לצורך השידוך6.

השאלה היא אבל בנוגע לזמן (תאריך) השטר – האם לכתוב את התאריך שבו יוצא אליעזר לדרכו, או לכתוב את התאריך שבו אמור אליעזר להגיע לארם נהרים, י"ז ימים לאחרי זה (שזהו משך זמן הנסיעה7):

לכתוב התאריך המוקדם, היום שבו יצא אליעזר – למה לו להקדים להוציא מרשותו את כל נכסיו לפני שיש צורך בדבר, במשך י"ז ימי הנסיעה?! ובפרט על-פי פסק המשנה8 ש"אדם חייב להיות חס על נכסיו", ואם כן, בשלמא מאותו יום שאליעזר מגיע לארם נהרים, מוכרח הוא ליתן כל נכסיו ליצחק לצורך השידוך, אבל לא י"ז יום קודם לכן;

ולכתוב את התאריך שבו אמור להגיע אליעזר לארם נהרים – הרי זה שטר מאוחר, אשר, עם היותו כשר, הרי אין לעשות זאת לכתחילה, כיון שאינו "גלאַטיק" כל כך, דמחזי כשיקרא9.

ולכן: כדי שאברהם יוכל לכתוב את התאריך של היום שבו נכתב השטר, היום שבו יצא אליעזר, וביחד עם זה, לא יוציא מרשותו את כל נכסיו קודם שיש צורך בכך – היה צורך בקפיצת הדרך ("היום יצאתי והיום באתי").

ובבוא אליעזר לארם נהרים, שאז הוצרך להראות את השטר מתנה לבתואל ולבן – הנה כדי שלא ישאלוהו על זמן השטר, הייתכן שזמן השטר הוא מהיום, הרי זה שטר מאוחר, שאצל אברהם הרי הוא "מחזי כשיקרא" – הקדים ואמר: אל תשאלו קושיות – "היום יצאתי והיום באתי".

ג. והסברה הב':

אודות רבקה בהיותה בבית בתואל ולבן – איתא במדרש10 "למה היא דומה כשושנה בין החוחים", אשר, דווקא "בין החוחים" גדלה השושנה, והם (החוחים) שייכים לגידולה וצמיחתה של השושנה11, וכדי להוציא את השושנה מבין החוחים – למרות התנגדותם של החוחים שאין מניחים להוציאה מביניהם, כיון שבזכותה יונקים גם הם חיותם, על-ידי זה שמשקים את כל שטח המקום שבו גדלה השושנה – יש צורך בטענה וכוח כו'.

וכשמלאו לרבקה שלש שנים ויום אחד, שאז נעשית ראויה לביאה, להינשא ליצחק – היה זה הכוח והטענה לקשר את רבקה עם קדושה ולהוציאה מבין החוחים. ומיד שלח אברהם – שהרגיש בדבר זה – את אליעזר להביא את רבקה, באמרו: "אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק"12.

ולכן: לא היתה אפשרות להתחיל את הוצאתה של רבקה מבין החוחים – על-ידי שליחותו של אליעזר – לפני שרבקה נעשית בת שלש שנים ויום אחד (כיון שלא היה עדיין הכוח לכך); ולאידך, כשנתאפשר להוציאה מבין החוחים (כשנעשית בת שלש שנים ויום אחד), יש להוציאה משם מיד, ולא להשאירה בין החוחים זמן מיותר. ומשום זה הוצרכה להיות קפיצת הדרך – "היום יצאתי והיום באתי".

וכיון שבבואו לארם נהרים לקחת את רבקה הבין אליעזר שבודאי יטענו לבן ובתואל שרבקה תישאר עימהם עוד משך זמן (ואכן "ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה אתנו ימים או עשור"13) – הקדים ואמר: "היום" – דעו לכם שהמדובר הוא בעניין שתלוי ברגעים ("עס האַנדלט זיך אין מינוטן"), וחבל על כל רגע, והראיה – ש"היום יצאתי והיום באתי".

ד. סיפור הנ"ל בתורה – ככל עניני התורה – מהוה הוראה גלויה אלינו, כדלקמן.

ובהקדמה14 – שנוסף על הביאורים בפנימיות התורה שיש בכל עניין, יש בו גם הוראה גלויה, וראיה לדבר, שישנם כאלה שלעת-עתה אינם לומדים פנימיות התורה, ואף-על-פי-כן לומדים חומש, כך שההוראה מהסיפורים שבחומש צריכה להיות הוראה גלויה ומובנת גם להם.

– סוף סוף ילמדו כל בני-ישראל פנימיות התורה, כרצונו של רבינו הזקן – שבודאי יתקיים ("ער וועט דאָס אויספירן") – שתורת החסידות תהיה נחלת כלל ישראל15. ובפרט עכשיו, כשנמצאים בזמן הסמוך לביאת המשיח, ודאי ילמדו כל בני-ישראל תורת החסידות, כיון שזוהי ההכנה והכלי לביאת המשיח, כמענה של משיח לבעל שם טוב על שאלתו אימתי קא אתי מר – לכשיפוצו מעינותיך חוצה16.

וביאור שייכות הפצת מעיינות החסידות לביאת המשיח:

ענינו של משיח – שיגלה פנימיות התורה17. וכמו שכתב הרמב"ם18 "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח . . אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה", וממשיך – כדי שלא יהיה מקום לטעות לאיזה חלק בתורה מכוונים הדברים – "וישיגו דעת בוראם . . שנאמר19 כי מלאה הארץ דעה את ה'", שזהו לימוד פנימיות התורה, ידיעת השתלשלות והספירות כו'.

ועל-פי זה יש לבאר זה שהרמב"ם מביא גם סיום הפסוק, "כמים לים מכסים" – כיון שלימוד פנימיות התורה פועל רגש הדביקות עם אלקות, שאינו דבר נפרד ומציאות לעצמו, אלא כל מציאותו היא אלקות, בדוגמת דגים שמכוסים במי הים עד שכל מציאותם היא מציאות הים20. – ולהעיר גם מדברי רבי עקיבא שבני-ישראל ותורה הם כדגים שבים21, אלא, שרבי עקיבא אומר איך שמתחייב הדבר על-פי שכל, "ומה במקום חיותנו וכו'", ואילו לימוד פנימיות התורה פועל שנעשים באמת כמו דגים שבים. וגם אם לא אוחזים בזה ("מ'האַלט ניט דערביי"), הרי, מצד פנימיות התורה כן הוא, וסוף סוף מגיעים לזה.

וכיון שענינו של משיח הוא גילוי פנימיות התורה, מובן, שההכנה והכלי לזה נעשה על-ידי לימוד פנימיות התורה.

ובכל אופן, כיון שלעת-עתה ישנם עדיין כאלה שאינם לומדים פנימיות התורה, ובכל זאת לומדים חומש, הרי זה ראיה שבכל עניין שבתורה יש גם הוראה גלויה.

ה. וההוראה מסיפור התורה הנ"ל אודות קפיצת הדרך – היא בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים":

קפיצת הדרך שנעשתה כדי שרבקה לא תישאר בבית בתואל רגע מיותר, מהוה "סימן לבנים" – שאין ליהודים ליפול ברוחם ("אַראָפּפאַלן ביי זיך") בגלל חשכת הגלות, כיון שבודאי ימהר הקב"ה את הגאולה שלא נצטרך להישאר בגלות רגע מיותר.

כשם שבגלות מצרים, שרש לכל הגלויות, נאמר22 "בעצם היום הזה יצאו גו'", ואיתא במכילתא23 "כיון שהגיע הקץ לא עיכבן המקום כהרף עין", כך גם – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – ביציאה מגלות זה;

צריכים רק להשלים את ה"פכים קטנים"24, ומיד לאחרי זה תהיה הגאולה השלימה על-ידי משיח צדקנו.

(קטעים משיחת שבת פרשת חיי שרה, מבה"ח כסלו ה'תשי"ג. תורת מנחם כרך ז, עמ' 177-181)

______________________________

1)     מכאן ועד סיום השיחה – תרגום משיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר ונדפסה בלקו"ש ח"א ע' 34 ואילך.

2)     ראה ב"ר רפי"ח. ועוד.

3)     כד, מב.

4)     מסנהדרין צה, א. ב"ר פנ"ט, יא.

5)     ראה תורה תמימה עה"פ.

6)     ב"ר שם (ופליג בזה על פדר"א פט"ז) – הובא בפרש"י פרשתנו כד, יו"ד. שם, לו.

7)     פדר"א שם.

8)     ערכין פ"ח מ"ד.

9)     ראה שו"ע חו"מ סמ"ג סי"ג ובש"ך שם.

10)   שהש"ר פ"ב, ב (א).

11)   ראה זח"ב כ, ב.

12)   פרשתנו כד, ד.

13)   שם, נה.

14)   מכאן ועד סוף הסעיף – מהנחה בלתי מוגה.

15)   ראה סה"ש תש"ד ע' 93. אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"י ע' דש. לקו"ש ח"ט ע' 344. ועוד.

16)   כתר שם טוב בתחלתו. ובכ"מ.

17)   ראה פרש"י שה"ש א, ב. לקו"ת צו יז, א ואילך.

18)   בסיום וחותם ספרו "משנה תורה".

19)   ישעי' יא, ט.

20)   ראה תורת מנחם – הדרנים על הרמב"ם וש"ס ע' פח. ועוד.

21)   ברכות סא, ב. וראה גם ע"ז ג, סע"ב.

22)   בא יב, מא.

23)   הובא בפרש"י עה"פ.

24)   ראה תורת מנחם – התוועדויות ח"ב ע' 181 ואילך.

 משיח וגאולה בפרשה

שליחות המאחדת עולם ואלוקות

השער לכל עבודת השליחות

בעמדנו בהתחלתו ובפתיחתו של כינוס השלוחים העולמי – השלוחים שיחיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, בכל מרחבי תבל, בארבע כנפות הארץ – צריך להזכיר, בראש ובראשונה את היסוד ולבטא את התפקיד של השלוחים בדורנו זה בכלל, ובפרט החידוש שנתווסף במיוחד בזמן האחרון בעבודת השליחות – לקבל את פני משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה.

כמדובר כמה פעמים, נוסף על הנקודה המשותפת בכללות עבודת השליחות של בני-ישראל בכלל, כשלוחיו של הקב"ה שהיא "אני נבראתי לשמש את קוני", ובפרט השלוחים של נשיא דורנו – אשר נקודת השליחות הזאת משותפת ושווה בכל הזמנים – מתוסף מזמן לזמן חידוש בשליחות, שליחות מיוחדת, שהיא חודרת את כל ענייני השליחות והיא נעשית ה"שער" שעל-ידו "עולים" כל ענייני השליחות,

על אחת כמה וכמה בנידון דידן, שזהו חידוש כללי ועיקרי, שאינו רק פרט (או כלל) בשליחות, אלא הוא עיקר ועניין כללי ביותר, ועד שהוא העניין הכי כללי בתורה – הכנה לביאת המשיח – שמקיף את כל הנקודות והפרטים של עבודת השליחות.

וכפי שכבר דובר פעמים רבות (ובפרט בחודשים והשבועות האחרונים), שעל-פי הודעת חז"ל שכבר "כלו כל הקיצין", וההודעה של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שכבר עשו תשובה גם כן, עד שכבר סיימו את כל ענייני העבודה (אפילו "לצחצח את הכפתורים") ועומדים מוכנים לקבלת פני משיח צדקנו – הרי העבודה והשליחות עכשיו היא: להיות מוכנים בפועל לקבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש!

מזה מובן, שהמטרה של כינוס השלוחים העולמי הנוכחי מתבטאת בנקודה זו – להתדבר ביחד ולקבל החלטות טובות על מנת לקיימן בפועל, כיצד לבצע את השליחות המיוחדת של הזמן שלנו: קבלת פני משיח צדקנו.

שליחותו של משיח

...משיח הוא השליח, שעל-ידו נפעלת שלימות עניין השליחות – יחוד מ"ה וב"ן [שהחל בשליחות אליעזר בנישואי יצחק ורבקה] – השליחות של הקדוש ברוך הוא להביא את הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהיה שלימות הייחוד של הנשמה והגוף, ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד, וגם בעולם – שלימות הגילוי של אלקות בעולם הזה הגשמי, באופן שהעולם כולו נעשה דירה לו יתברך בתחתונים.

על-פי זה מובן מדוע יש במשיח עצמו (גם) הגדר של שליח, שמתבטא בחיבור ויחוד בין שני עניינים (יחוד מ"ה וב"ן): מציאות לעצמו, כביכול, של נשמה בגוף, בשר ודם [ כפסק דין הרמב"ם, שמשיח הוא "מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כו'", ו"ילחום מלחמת ה'", דבר המוכיח שהוא נמצא בעולם שבו קיימים מנגדים, שמשום כך הוא צריך לנהל מלחמה וינצח]; ויחד עם זאת – שלוחו של אדם (העליון) כמותו ממש.

שכן כדי לפעול את יחוד הנשמה והגוף (על-ידי "יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה"), ויחוד הרוחניות והגשמיות בעולם, צריכים להיות בו עצמו שני העניינים והתאחדותם יחדיו.

(משיחת שבת פרשת חיי שרה תשנ"ב, התוועדויות תשנ"ב כרך א, עמ' 286; 294-5)

 ניצוצי רבי

מראי-מקומות בעקבות רבותינו

מתאים יותר לחפש מקור מאשר לומר כי זה על פי הוראה משמים... * אדמו"ר הזקן נשאל על מקורות בנגלה לחידושיו, והצמח צדק הקפיד על מראי-מקומות בכתביו –בכתב-ידו! * "בכוחו של רבינו הזקן", ניתן למצוא מקורות בנגלה למבואר בחסידות * חסידות עצמה מקור, אך אין הדבר פוטר מחיפוש מקורות * רשימה שנייה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

חסידי יותר לציין מקור...

בהזדמנות העיד הרבי על עצמו (אגרות-קודש כרך ז' עמ' מט):

מנהגי... שכשמוציא הנני ענין בנגלה – לחטוף... ולחפש ביאור העניין בתורת החסידות, וכן לאידך גיסא...

כשהחל הרבי לציין מראי מקומות והערות למאמרי רבותינו עוד בתקופת חותנו, היה הדבר משום "חידוש" בעיני חלק מהחסידים, שלא הורגלו בכתיבת ציונים על מאמרי רבותינו נשיאנו. לחלקם הדבר אף הפריע מאוד, אולם הרבי לא יכול היה להמתין עד אשר יתקבל הדבר בשכלם, והמשיך בדרכו [ראה לדוגמא בספר על רש"ז גוראריה 'בכל ביתי נאמן הוא' (כפ"ח תשע"א) עמ' 203].

באחת הפעמים כותב הרבי (אגרות-קודש כרך כא עמ' קיז):

כשרואים במקור הרי כמה וכמה פעמים נתוסף הבנה גם בהענין בדא"ח... ובמוחש נראה בהגהות הצמח-צדק בדא"ח עד כמה נתיגע בזה.

ולפני-כן מקדים:

ומה שכותב אשר יש אומרים שאין נוגע כל כך למצוא מקור או מקום מאמר חכמינו-זכרונם-לברכה או דין שהובא בדא"ח כי זהו בעצמו המקור –  אני לא כן הוא עמדי ולא עוד אלא...

ולכאורה הוא גם חסידישער, לומר אשר ישנו מקור ואני לא מצאתיו מלומר שאני יודע שאין מקור והרבי חידש זה על-פי הוראה וכו'.

ראיות מחלק הנגלה

על תורתו של הצמח-צדק מתבטא הרבי בליל ה' דחג-הסוכות תשמ"ז (התוועדויות תשמ"ז כרך א' עמ' 270):

תורתו של הצמח-צדק "בלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בתלמוד" (כלשון חז"ל – סנהדרין כד,א). שכן דרכו להביא כמה וכמה פסוקים מתורה-שבכתב ומאמרי חז"ל מתורה שבעל-פה, תוך כדי ציון מקורם בגמרא ובמדרשים, במסכת פלונית וכו' (ציוני מראי-מקומות שנכתבו בכתב-יד קדשו, דלא כציוני המראי-מקומות שניתוספו בדורות האחרונים), כפי שרואים גם בהגהותיו, והוספותיו ללקוטי-תורה שנדפסו בחייו, ועל-אחת-כמה-וכמה בדרושי החסידות שלו.

וראה עוד בספר 'המלך במסיבו' כרך א' עמ' רנט ובכמה מקומות.

אבל בהזדמנויות אחרות הדגיש הרבי שזו בעצם הייתה כבר דרכו של אדמו"ר הזקן. כך לדוגמה נאמר בהתוועדות י"ט כסלו תשל"ה (שיחות-קודש תשל"ה כרך א' עמ' 177):

רבינו הזקן היה מתבקש להביא ראיה על כמה-וכמה ענינים ומושגים בתורת החסידות – מחלק הנגלה שבתורה... (וראה שם בנושא השגחה-פרטית).

ועוד הביא הרבי (בהתוועדות יו"ד שבט תשל"ה – שם עמ' 388) דוגמה מנושא אודותיו נשאל אדמו"ר הזקן:

השאלה הייתה היכן המקור למה שכתב בתניא (ספל"ט. פרק מ' ועוד) שלימוד התורה צריך להיות באהבה ויראה דווקא ואם לאו אינו עולה למעלה. תשובתו מתיקוני זוהר (תיקון יו"ד – כה, ב) לא סיפקה את השואלים, והוא נתבקש להביא ראיה מחלק הנגלה שבתורה ואז הצביע על הגמרא במסכת פסחים נ,א.

דברים ברורים יותר אמר הרבי ביום שמחת-תורה תשמ"ג (התוועדויות תשמ"ג כרך א' עמ' 305 – 306):

וכידוע כמה סיפורים אודות אדמו"ר הזקן שהשיב לשואלים והראה להם את המקור לדבריו (בנוגע לכמה וכמה עניינים) בנגלה דתורה.

ובכחו של אדמו"ר הזקן – יכולים גם אנו לחפש ולמצוא את המקור בנגלה דתורה בנוגע לכל הענינים שבתורת החסידות. ומהמפורש נלמד על הסתום, היינו, גם כאשר לא רואים באופן גלוי (ובהשקפה ראשונה) את מקור הדברים בנגלה דתורה... וכאשר יתייגע בתורה אזי יקויים בו "יגעת ומצאת".

מטרת הציונים

ביום שמחת-תורה תשי"ט מבהיר הרבי (תורת מנחם כרך כד עמ' 143):

בכל פעם שמזכירים ומציינים למאמר מסויים, הכוונה היא אכן שיעיינו בו.

וכאן מתייחס הרבי בצורה גלויה לשיטתו בההדרת המאמרים:

בהנוגע לציון למאמרים, הנה מאז שהתחלתי להגיה את המאמרים, הנני מציין מראה-מקומות, מתוך כוונה שילמדו את המאמרים ביתר עיון, שכן לימוד ענין שלם על אתר, אינו דומה ללימוד הענין לאחרי שמעיינים גם במקומות אחרים שבו נתבאר הענין, וזוהי כוונת הציון למקומות אחרים – לעורר שיעיינו בהם, שעל-ידי-זה יהיה לימוד הענין ביתר עיון.

ובהמשך:

בין הציונים ישנם מראה-מקומות שב"מושכל ראשון" – בהסתכלות שטחית – לא בולטת שייכותם לענינים המבוארים בהמאמר, עד שילמדום בעיון היטב ותובן שייכותם למדובר, וק"ל.

ואכן, תקופה לא ארוכה לאחר-מכן, בחורף תש"כ (אגרות-קודש כרך יט עמ' קמו (וראה גם כרך כא עמ' תנו)), תבע הרבי מתלמידי ישיבת 'תומכי תמימים' לפרסם פלפולים תורניים לא רק בתורת הנגלה אלא גם בתורת החסידות, ונימק זאת בעובדה הבאה:

אחרי לימוד של מספר שנים ("שנה ושנתיים ויותר") מצויה בידי תלמיד אפשרות – להורות, אשר נדבר בענין פלוני במקום פלוני ונמצא גם-כן במקום שני [שבודאי שעל-ידי המדובר במקום שני, ניתוסף בהסברה והבנה].

ובהתוועדויות תשד"מ כרך ג' עמ' 2081 – הדברים נאמרו כנתינת תודה למהדירי 'ספר מאמרי אדמו"ר הזקן על מאמרי רז"ל':

וכלל זה ברור הוא – שכאשר ענין מסויים מתבאר במספר מקומות, יכולים וצריכים ללמוד ענין נוסף מכל מקום ומקום שבו נתבאר הענין, על-פי הכלל (חגיגה ג,א. ירושלמי שם פ"א ה"ה) "אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש"...

ותבוא עליהם ברכה על שלא הסתפקו במראה-מקום אחד, אלא ציינו כמה מראי-מקומות, שכן כל מראה-מקום מסייע ומוסיף בהבנת העניין.

[דוגמאות מהערותיו של הרבי למאמרי רבותינו נשיאינו חב"ד – בהם דיוקים מפליאים – נאספו במאמרו של הרב יוסף ברוך הכהן פרידמן ב'כפר חב"ד' גליון 67 (ערב ראש השנה תשמ"ג) עמ' 22-23, 17, ומשם בספר 'ימי מלך' כרך ב' עמ' 805-815].

לא לפחד מ'חידושים'...

בהתוועדות ש"פ האזינו תשכ"ז (תורת מנחם כרך מח עמ' 37) מתבטא הרבי התבטאות בלתי שגרתית כל-כך:

ידוע מה שנאמר בשל"ה (כמובא כמה-פעמים בתורת החסידות, אף שתורת החסידות עצמה היא גם מקור).

ובדומה לזה בהתוועדות שבת-קודש פרשת תצוה תשמ"ה (התוועדויות תשמ"ה כרך ב' עמ' 1341):

אדמו"ר הזקן אינו זקוק ל"מראי-מקומות" – אין זה עניינינו אם היו לו הוכחות לכך ממה שנאמר בקבלה או ששמע ממשה רבינו שקיבל מסיני או ששמע מעצמות ומהות!...

הבנת הדברים מתאפשרת לאור דברי הרבי בהתוועדות יום שמחת-תורה תשמ"ג (התוועדויות תשמ"ג כרך א' עמ' 306):

וזאת למודעי: מובן ופשוט שאין מה לפחד לומר שהבעל שם טוב ושאר נשיאי החסידות חידשו ענינים נוספים, ופשיטא שאין מה לפחד להתנהג על-פי הוראתם אך ורק מפני שהם אמרו כך (ללא מקור בנגלה דתורה) – כפסק דין הרמב"ם... שאפילו "מנהגות"... של גדולי ישראל... הן בגדר מצות עשה ומצות לא תעשה... אלא בהוספה לזה מוצאים את המקור לדבריהם גם בנגלה דתורה, לפי שכן הוא רצונו של הקב"ה...

כמו כן אומר הרבי בשיחת שמחת-תורה תשי"ב (תורת מנחם כרך ד' עמ' 53):

אף שראוי לקבל את דברי אדמו"ר הזקן גם ללא מקור בנגלה דתורה, הרי האמת היא שעניין זה... לא רק מרומז אלא גם מפורש בנגלה דתורה...

דברים אלו מזכירים את דברי הרמב"ן (בפירושו על התורה שופטים יז, יא): "כי רוח השם על משרתי קדשו ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול". וכבר הבאנו את שכתב הרבי לר' אהרן חיטריק, כשמצא מקור לגרסת רבינו הזקן בכת"י ראשונים:

תשואת-חן, לא יאונה לצדיק כל און.

וכך כותב המאירי בחיבורו מגן אבות סוף הקדמה:

"ראוי לכל הבא לערער, כי לא נעלם מן האבות הקדומים והחכמים הראשונים, אשר צפרנם טובה מכרסנו, טעם במנהגם, וטוב לו שיתלה הענין בחסרון ידיעתו משיתלהו בחסרון האבות הקדומים, אשר יד תבונתם רחבה ונסבה למעלה, ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים".

ובשו"ת מהר"ם פדואה סימן עח:

לא זו הדרך להשען על בינתינו ולבטל מנהג קדום אך צריך לבקש בכל עוז למצוא סמך ליישב אותו, וככה עשו כל קדמונינו כאשר מצאו מנהג של תמהון כו'.

חסידות עצמה – מקור

במקום אחר (הערות וביאורים אוהלי תורה נ.י. גליון תתקמט ש"פ וישלח י"ד כסלו תשס"ח עמודים 24-25), כתבתי לבאר בדרך אפשר את גישת הרבי:

בהקדם הידוע מה שאמר ר' הלל מפאריטש (ראה התוועדויות תשמ"ז כרך ד' עמ' 28) שאמירת מאמר על ידי הרבי היא בבחינת מתן תורה, כנתינתה מסיני, על ידי עצמותו-ומהותו יתברך. ועל דרך זה סיפור החסידים אודות השקלא-וטריא שהתנהלה בין ר' הלל לצמח-צדק בפירוש המאמר של הצמח-צדק. וכששאלוהו הייתכן שתהיה לו שקלא-וטריא עם הרבי – בעל המאמר – בפירוש המאמר שלו?! השיב: שאצל הרבי עצמו יש חילוק בין אמירת המאמר שאז הוא כנתינתו מסיני, מה-שאין-כן כאשר לומד את המאמר לאחרי אמירתו, שאז יש מקום לשאת-ולתת כו'. ואדרבה – מהדרכים שהתורה נקנית בהם הוא "פלפול התלמידים" וכו'.

כך גם אפשר לומר בנדון שלנו – שניתן ויש מקום לחפש מקורות אחרי קבלת הדברים!

דוגמה נוספת:

כ"ק אדמו"ר מגדיר (תורת מנחם כרך לג עמ' 389 הערה 75) את אופן כתיבתו של הספר 'לקט יושר' – הנהגותיו של בעל תרומת הדשן:

כמו חסיד שכותב הנהגותיו של רבו, שלכן אינו כותב טעמים על ההנהגות (שזהו ענין בפני עצמו, ואינו שייך לספר זה).

והנה, הרבי ערך את מנהגי חב"ד אחרי שרשמם ברשימותיו, ציין להם מקורות, מראי-מקומות ומקבילות וכו'. וכן חיפש יסודות בהלכה למנהגי חסידים וכו'. וכל זה בא להדגיש שני פרטים חשובים – ובשני הקצוות:

א) מחד, בעצם, חסידות ורבותינו נשיאינו הם עצמם מקור (גם אם לא ידוע לנו, ואף כשכן ידוע לנו מקור).

ב) מאידך, מוטלת עלינו חובת היגיעה והחיפוש אחרי המקורות (באם ישנם) בבחינת "יגעתי ומצאתי" ובמיוחד למנהגים והוראות שנזכרו בדא"ח.

אמנם, גם כאשר נמצא מקור, אם בשל"ה או במקום אחר שבחסידות ובמיוחד בשיחות כ"ק אדמו"ר הפליאו בערכו וכו' – הדגיש כ"ק אדמו"ר כי בעצם חסידות עצמה היא מקור.

ועוד יש לבאר בזה: כי כאשר מדובר בעניינים עיקריים, שהם עצם מעצמה של תורת החסידות, אין צורך למקור! ולדוגמה: גם ספר התניא שהוא "לקוטי אמרים" ו"מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים כו'" הרי דרך לימודו אינה לעיין במקורות (לחפש מה מופיע לפני כן ברמב"ם או בשל"ה וכו', שזהו ענין בפני עצמו) אלא ללמדו כפי שהוא, כפי שהיא שיטה אלוקית מבוארת ומבוססת בפני-עצמה – אף שכמובן לפרטים רבים מתוכה יש מקורות וכו', וק"ל.

ותן לחכם ויחכם

בשיחות חג-הסוכות תשנ"ב (התוועדויות תשנ"ב כרך א' עמ' 110-111) מזכיר הרבי בעניין האושפיזין:

שכבר דובר בארוכה אודות ענינים אלו בשנים שלפני זה, וכבר נדפסו הדברים ובתוספת ציוני מראי-מקומות, כך שיכולים לעיין בפנים ואותיות מחכימות... ולכן אין צורך באריכות הדברים, אלא מספיק גם הדיבור בקיצור וברמז ו'תן לחכם ויחכם עוד'.

לפי הנחה אחרת (שיחות-קודש תשנ"ב כרך א' עמ' 133) התבטא הרבי:

וכמדובר כמה פעמים בזה, וחלק מהדברים הודפס גם-כן עם המראי-מקומות, ששם יש גם הוספות בעניינים אלו, וכל-אחד-ואחד יכול לחדש בזה..

בהזדמנות נוספת (המלך במסיבו כרך א' עמ' רלג; תורת מנחם כרך נד עמ' 5) נדרש הרבי לנושא הבכייה בעשרת ימי תשובה – והגיב:

דובר כבר בארוכה בעניין זה אשתקד וישנם הנחות ומראה-מקומות!...

בשולי שיחת מוצאי ש"פ לך לך תשל"ח (לקוטי שיחות כרך כ' עמ' 309 הערה 69) ציין הרבי:

...ש(כמדובר כמה-פעמים) המדובר בשיחות אליבא [הוא לפי] דיעה אחת – אף-על-פי שאין הפסק-דין כן – על-דרך הביאור ב'לקוטי-תורה' (נצבים מה, סוף עמוד א) בענין שופר יעל פשוט, ועוד...

באחד המענות שציין הרבי על גיליון מכתב עורכי השיחות – חברי "ועד להפצת שיחות" הוא כותב ('נלכה באורחותיו', נ.י. תשנ"ו, עמ' 238):

חזרתי וכמה פעמים על המובן ופשוט מצ"ע [=מצד עצמו]: ההערות – הן הערות ולא פס"ד [=פסקי-דינים] או בירור הענין ומכל הצדדים ומכל הספקות שיכולים להסתעף  מזה. – (ובריבוי מקומות גם פנים הלקו"ש [= ה'לקוטי שיחות'] כוונתו להתחיל ולבאר צדדי הענין ולאו דוקא לפס"ד [=לפסק דין] ולמסקנא סופית ומוחלטת).

...עפכהנ"ל [=על פי כל הנזכר לעיל] – יציינו לכהנ"ל (גם להאחרונים). ועוד.

וידגישו שזה רק בתור-הערה וכו'. וה"ז [=והרי זו] דרכו דהמנ"ח [= של ה'מנחת חינוך'] בפירושו ברוב המצוות.

 ממעייני החסידות

פרשת חיי-שרה

מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים (כג,א)

מבואר בתורת החסידות, שיש כאן רמז לכל כוחות הנפש: "מאה שנה" – רצון ותענוג (כוחות מקיפים); "עשרים שנה" – מוחין (חכמה ובינה, עיקר המוחין); "שבע שנים" – שבע המידות.

הרי שמספר זה מורה על שלמות העבודה בכל כוחות הנפש. ואף ששלמות זו היתה קיימת גם באברהם, כמובן, היא באה לידי ביטוי בשרה ואף במספר ימי חייה.

בטעם הדבר יש לומר, דהנה אברהם מצד עצמו היה מעל העולם, "שכל הנעלם מכל רעיון". ואילו שרה – בחינת נוקבא, מלכות, שורש הזמן והמקום, שהם גדרי העולם – המשיכה ופעלה את ענייניו בתוך גדרי העולם. ומכיוון שעיקר העבודה היא בעולם דווקא, לעשות ממנו דירה להקב"ה, לכן נרמזת שלמות העבודה בחיי שרה דווקא, רמז שגם העבודה בעולם צריכה להיות בכל כוחות הנפש.

(ספר השיחות תשמ"ח כרך א, עמ' 85)

ויקם שדה עפרון (כג,יז)

תקומה היתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך (רש"י)

לשדה היתה תקומה על-ידי שנכנס לרשותו של אברהם, עוד קודם קבורת שרה. ואף בעבודה הרוחנית כך: כאשר יהודי בא לאיזה מקום, שפשוט שהגיע לשם בשליחות אלוקית כדי "לעשות ממנו ארץ-ישראל" – עליו לדעת שעצם הימצאו במקום זה, עוד לפני שקיים בו איזו מצווה, פועל על המקום עלייה ותקומה – יציאה מיד הדיוט, על-ידי עצם העניין שהוא ברשות ישראל.

(לקוטי שיחות כרך לה, עמ' 87)

ואברהם זקן בא בימים (כד,א)

"יום" – רומז לאור וגילוי, ככתוב (בראשית א) "ויקרא אלוקים לאור יום". "ימים" (לשון רבים) – רומזים לשני סוגי אור וגילוי: האור האלוקי הנמשך בעולם על-ידי העבודה בתורה ומצוות, והאור הנמשך על-ידי ההתעסקות בדברי הרשות לשם שמים.

"ואברהם זקן בא בימים" – אברהם אבינו עבד את עבודתו בשלמות בהמשכת שני סוגי האור האמורים, שכן גם ענייני הרשות שלו היו בבחינת "חולין שנעשו על טהרת הקודש". על-ידי זה זכה והגיע לדרגה נעלית בהשגת הבורא (זקן – זה שקנה חכמה).

(אור תורה דף קט, עמ' 218)

ואברהם זקן בא בימים (כד,א)

יש לך אדם שהוא בזקנה ואינו בימים, בימים ואינו בזקנה, אבל כאן – זקנה כנגד ימים וימים כנגד זקנה (מדרש רבה)

"זקן" – "אין זקן אלא זה שקנה חכמה" (קידושין לב), היינו אדם שלומד תורה.

"בא בימים" – הגיע עם כל ימיו, אדם שבכל יום ויום פועל ועוסק בקיום המצוות.

על-ידי לימוד התורה רוכש האדם שלמות לנפשו; הוא קונה את חכמת התורה ומתעלה על-ידה. ואילו על-ידי קיום המצוות, המלובשות בדברים גשמיים, הוא מאיר ומזכך את גשמיות העולם.

ולפי זה: "זקנה" מסמלת את השלימות העצמית; ואילו "בא בימים" – את תיקון הזולת (העולם).

זהו שאומר המדרש: "יש לך אדם שהוא בזקנה ואינו בימים" – הוא עוסק אך ורק בקניית שלמות בנפשו, ואינו משתדל להאיר את סביבתו; "בימים ואינו בזקנה" – הוא עוסק בהארת העולם בלבד, ואילו על עצמו הוא שוכח. "אבל כאן, זקנה כנגד ימים וימים כנגד זקנה" – אברהם עסק בשני הקווים, ובכל אחד מהם בשלמות.

(לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 773)

ואבוא היום אל העין (כד,מב)

יפה שיחתן של עבדי אבות (רש"י)

העניין דשיחת עבדי אבות – רומז להתבטלות מוחלטת של האדם לגבי הקב"ה:

שיחה משמעה שהאדם מכיר באי-היכולת שלו לסמוך על כוחותיו, ועל-כן הוא מוכרח להתפלל אל הקב"ה – "אין שיחה אלא תפילה".

עבדי אבות היינו, האדם הוא כמו עבד, שאין לו כל מציאות משלו והוא תלוי לגמרי באדונו. התבטלות זו עושה את האדם כלי להשפעה באופן ד"הוא ישלח מלאכו לפניך", היינו שההבטחה מובטחת מראש; המלאך הולך לפניו ומבטיח מלכתחילה את ההצלחה.

(לקוטי שיחות כרך כה, עמ' 103)

ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים (כד,סג)

יצחק תיקן תפילת מנחה, שנאמר ויצא יצחק לשוח וגו'. ואין שיחה אלא תפילה (ברכות כו,ב)

בספר קדושת-לוי מבואר, שבתפילת מנחה נזכרו גמלים, משום שאז הקב"ה גומל חסד עם ישראל. והיינו כמאמר רז"ל שאליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה.

ויש לשאול, הרי בזוהר נאמר שזמן מנחה הוא עת דין.

והעניין, דהנה המתפלל מנחה מנצח בבית-דין של מעלה בעת שליטת הגבורה, ולכן יכול לפעול גדולות, כי גם המנגד עונה אמן. ואילו בעת תפילת שחרית שולטת מידת החסד, ולכן כשינטו צללי ערב ותבוא מידת הדין בתוקפה, עלול להתעורר קטרוג חדש.

(אגרות קודש כרך ד, עמ' קפג)

ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו (כד,סז)

האהלה שרה אמו: ...שכל זמן ששרה קיימת – היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האוהל; ומשמתה – פסקו; וכשבאת רבקה חזרו (רש"י)

יצחק לקח את רבקה לאשה לאחר שראה אצלה את הנס של "נר דלוק מערב שבת לערב שבת". מכאן שרבקה נהגה להדליק נרות שבת עוד קודם נישואיה.

רבקה היתה אז בת שלוש שנים (פירוש רש"י בראשית כה,כ), ואף-על-פי-כן קיימה את מצוות הדלקת הנר!

יתרה מזאת: לאחר פטירת שרה אמנו ודאי היה אברהם אבינו מדליק נרות בערב שבת (שהרי קיים אברהם את כל התורה כולה), ובכל זאת, כשרבקה הגיעה לביתו של אברהם – גם היא הדליקה נרות.

מכאן חיזוק גדול לעניין הדלקת נרות שבת-קודש על-ידי בנות ישראל כבר מגיל שלוש.

* * *

ו"מעשה אמהות – סימן לבנות". לאור הנ"ל יובן מה שרש"י מונה ומפרט כאן את שלושת הניסים בסדר זה דווקא:

כאשר ילדה מגיעה לגיל חינוך, היא מתחילה להדליק נרות שבת קודש. מאוחר יותר, כשהיא מתבגרת עוד קצת, היא מצטרפת לעבודות הבית, ובין השאר עוסקת בעיסה ומקיימת מצוות חלה. בשלב מתקדם עוד יותר, לאחר נישואיה, היא מקיימת את מצוות טהרת המשפחה, שנרמזה ב'ענן' (שהרי טהרה מביאה לידי 'ענן' השכינה).

(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 168)

 כנס השלוחים

השלוחים פועלים לחיזוק העולם

יציבות בהנהגת בני-ישראל פועלת על העולם

מהפכות בעולם הם מהסימנים שהובאו במדרשי חז"ל על התקופה דעקבתא דמשיחא, וכשרואים מהפכות גדולות בימינו אלה, הרי זה סימן נוסף שנמצאים אנו ברגעים האחרונים דעקבתא דמשיחא, ותיכף ומיד ממש בא משיח צדקנו.

ועוד עניין עיקרי – הנוגע גם ובעיקר מכאן ולהבא: כל המאורעות שבעולם משתלשלים מהנהגת בני-ישראל – שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב "יצב גבולות עמים למספר בני-ישראל", היינו, שכל המאורעות שב"גבולות עמים", שבעים אומות העולם, קשורים ביציבות ותוקף עם "בני-ישראל". ולכן, כאשר בני-ישראל מוסיפים בעבודתם בלימוד התורה וקיום מצוותיה [הן העבודה דקיום התורה והמצוות, והן העבודה דבירור העולם, כולל ההשפעה על אומות העולם לקיים שבע מצוות בני נח], הרי זה פועל בדרך ממילא (ללא צורך בהתעסקות מיוחדה, אפילו לא במחשבה בלבד) קיום ועמידת העולם כולו, בכל שבעים אומות העולם, "יצב גבולות עמים".

ויש לומר, שהשינויים שנעשו בעולם בתקופה האחרונה, המדגישים שזוהי התקופה דעקבתא דמשיחא – הם כתוצאה מעבודתם של ישראל בתקופה האחרונה, ובלשון הכתוב [..] – "תולדות יצחק, יעקב ועשו האמורים בפרשה", ובפרט בקשר ובשייכות עם שנת הארבעים, "ויהי יצחק בן ארבעים שנה", כנ"ל בארוכה.

ועניין זה מודגש בכינוס השלוחים העולמי... – כאמור לעיל שהשלוחים שהתכנסו מכל המדינות שברחבי העולם הם באי-כוח דכל המדינות שבעולם, ולכן, הרי זה פועל בדרך ממילא על ההנהגה דכל המדינות שבעולם.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת תולדות, ד' בכסלו ה'תש"נ – מוגה. התוועדויות תש"נ, כרך א, עמוד 422)

רק בכוח ובשליחות נשיא הדור יכולים וצריכים להתיישב במקום רחוק ביהדות

בימינו אלו נמצאים יהודים גם בחלקי העולם שבדורות שלפני זה לא דרכה בהם רגלו של יהודי – כמו אמריקה... ועל דרך זה בנוגע לאוסטרליה, שבדורות הקודמים היתה ארץ גזירה, שאליה הגלו חוטאים ופושעים... וברבות הימים נעשתה מקום יישוב על דרך הרגיל...

והנה, לאחרי שיהודים התיישבו גם במקומות הרחוקים, בכל קצווי תבל – הוצרך גם לעסוק בהפצת התורה והיהדות כו' גם במקומות אלו. ובעניין זה השתדל ביותר כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (וגם אביו, כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע) – לשלוח שלוחים גם למקומות הרחוקים שבהם התיישבו בני ישראל; שלוחים שיעסקו בהפצת התורה והיהדות, כולל ובמיוחד על-ידי הקמת מוסדות חינוך, חדרים וישיבות, בתי-ספר לנערות וכו' וכו', כדי שהיהודים הנמצאים במקומות אלו יוכלו לחיות חיי יהדות על-פי התורה.

ובאופן כזה קמו כמה וכמה מרכזים של יהדות בכל קצווי תבל, גם במדינות הרחוקות... ומזה מובן שככל שהולך וניתוסף בהתפשטותם של בני ישראל ברחבי העולם, הולך וניתוסף בהצורך לעסוק בהפצת התורה והיהדות במקומות רחוקים – בכוחו ובשליחותו של נשיא דורנו, שכן, לולי זאת אין להתיישב במקום שרחוק מחיי יהדות, כפסק-דין הרמב"ם ש"צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם", שמזה מובן שצריך לדור במקום של יהודים שומרי תורה ומצוות כו', ורק בכוחו ובשליחותו של נשיא הדור יכולים וצריכים להתיישב במקום שרחוק מחיי יהדות, כדי להפיץ שם תורה ויהדות, עד שיעשו ממנו מקום של יהדות, כולל ובמיוחד – הקמת סניפים של תומכי-תמימים...

(התוועדויות תשמ"ט כרך א עמ' 304 ואילך)

 הזמן גרמא

"חסיד צריך לעשות עוד חסיד"

חסיד הוא חלק מעצמותו של הרבי

בנוגע לעבודה בפועל – שהחל משבת מברכים חודש כסלו, צריכים להוסיף בהפצת המעיינות דתורת החסידות חוצה.

ובלשונו של כ"ק מו"ח אדמו"ר – בשבת פרשת חיי-שרה שנת תש"א – "א חסיד דארף מאכן נאך א חסיד" (חסיד צריך לעשות עוד חסיד),

והוסיף לבאר, שהמצווה הראשונה בתורה היא "פרו ורבו", וכיוון שגם הסדר בתורה הוא בדיוק (שלכן דורשים סמוכין), מובן, שההוראה (תורה מלשון הוראה) מזה ש"פרו ורבו" היא המצווה הראשונה שבתורה, היא, שבראש ובראשונה דורשים שיהודי יעשה עוד יהודי, וכמו כן צריך חסיד לעשות עוד חסיד.

וסיים, שזה שבכוחו של חסיד לעשות עוד חסיד, הוא, מפני שחסיד הוא "א שטיק (חלק מעצמותו של ה)רבי"!

ויש להוסיף, שהעבודה ד"פרו ורבו", שכל חסיד יעשה עוד חסיד, היא לא רק ביחס לזולת כפשוטו, אלא גם ביחס לעצמו:

אצל צדיקים [שמועטים הם, כמאמר רז"ל "ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים כו'"], שייכת העבודה ד"פרו ורבו" (לעשות עוד חסיד) רק ביחס לזולת; אבל אצל בינונים [שסדר העבודה שלהם שייך לכל אדם, שהרי "מידת הבינוני היא מידת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך", וכידוע הפתגם "הלוואי בינוני"], הרי זה שייך גם ביחס לעצמו –

בנוגע לנפשו הבהמית, שזהו ה"אינו חסיד" ("דער עולם'שער") שבו [ויתירה מזה – כדאיתא בלקוטי-תורה ש"גויים הם הגוף ונפש הבהמית", "הגויים... שבקרבך", היינו, שנפש הבהמית נקראת "גוי"], ולכן, צריך כל אחד לקחת את עצמו ("זיך נעמען") ולקחת על עצמו ("נעמען אויף זיך") את העבודה של "פרו ורבו" בנוגע לנפשו הבהמית – לעשותו חסיד [...].

עבודה מתוך שמחה דווקא

ועל-פי האמור לעיל (במאמר) שהעבודה צריכה להיות בשמחה דווקא, מובן, שגם העבודה ד"פרו ורבו" ביחס לנפשו הבהמית, לעשותו חסיד, צריכה להיות מתוך שמחה.

וכדי לפעול שמחה ב(עבודה ביחס ל)נפש הבהמית, בהכרח להשתמש בדבר השייך לנפש הבהמית – "אין שמחה אלא בבשר... אין שמחה אלא ביין".

ובזה גופא – "בזמן שבית-המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר (שהיו אוכלין בשר שלמים לשמחה) ועכשיו שאין בית-המקדש קיים אין שמחה אלא ביין".

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת חיי-שרה, מברכים החודש כסלו ה'תשי"ב – בלתי מוגה)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת-קודש, פרשת חיי-שרה
כ"ה במרחשוון, מברכים החודש כסלו

[פירוט מנהגי שבת מברכים נדפס לאחרונה ב'התקשרות' לשבת בראשית].

אמירת תהילים בהשכמה. אחר-כך ילמדו כשעה מאמר חסידות, ואחר-כך התפילה.

ברכת החודש: המולד – ביום רביעי בערב, אור ליום חמישי, בשעה 18:35 ו-11 חלקים.

מברכים "ראש-חודש כסלו – ביום החמישי וביום השישי".

אין אומרים 'אב הרחמים'.

יום התוועדות.

"בשבת זו צריכים להתחיל כבר בהכנות הדרושות לקראת "מבצע חנוכה", כדי שיוכלו לארגן מבעוד מועד ש"מבצע חנוכה" יהיה באופן של "שטורעם", ובאופן ד"לכתחלה אריבער". ומכיוון שכל ענייני החודש כלולים ב"ראש חודש", ובפרט כאשר מדובר אודות חנוכה שהוא בסוף חודש כסלו – "נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן" – אזי צריכים להתחיל בכל עניינים אלו מראש חודש כסלו, ולכן צריכים לעורר אודות עניין זה בשבת מברכים חודש כסלו1.

יום רביעי
כ"ט במרחשוון –  ערב ראש חודש

היום יש להוסיף בנתינת צדקה יותר מהרגיל2.

בתפילת מנחה אין אומרים תחנון.

יום חמישי
ל' במרחשוון – א' דראש-חודש

[כמה ממנהגי ראש-חודש נדפסו לאחרונה ב'התקשרות', לשבת בראשית. כאן נזכרו עוד כמה מנהגים].

מנהג עתיק ללמוד בכל ראש-חודש פסוק אחד עם פירוש רש"י, ואפשר להוסיף עם עוד פירושים, מפרק התהילים המתאים למספר שנות חייו.. (התקשרות שם).

מנהג הנשים שלא לעשות מלאכות מסויימות בראש-חודש3.

תספורת: נוהגים שלא להסתפר (ושלא ליטול הציפורניים) בראש-חודש4. גם תספורת-מצווה לילד בהגיעו לגיל שלוש, תידחה למחרת5.

שחרית: יעלה ויבוא. חצי הלל.

אומרים את ההלל כסדר התפילה, והמאחרים לתפילה בציבור לא יאמרוהו לפני התפילה או בתוך פסוקי-דזמרה, כי אמירתו על הסדר חשובה יותר מאמירתו בציבור6.

בסיום ההלל אומרים: "יהללוך ה' אלוקינו כל מעשיך" בהשמטת תיבת 'על'. מיד לאחר מכן, אומרים: "ואברהם זקן... זבדיה ..."7כל זאת יחד אומרים שלוש פעמים8. גם הש"ץ אומר זאת לפני קדיש תתקבל.

יום שישי,
א' בכסלו – ב' דראש חודש

היום הבהיר "ראש-חודש כסלו". עורכים התוועדות חסידית, לרגל היום בו נרפא כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ממחלתו בשנת תשל"ח ויצא לביתו9.

חודש כסלו: חודש כסלו הרי בכלל מוצלח יותר מאשר החודש שלפניו ושלאחריו10.

מצד ריבוי הימים-טובים שבו נעשה כל החודש כמו יום-טוב, ועד שפועל גם בחודש מרחשוון שלפניו (שאין בו אפילו יום-טוב אחד) שנחשב כמו ערב-יום-טוב11.

"נחיצות גדולה לנצל את חודש כסלו להפצת שיטת חסידות חב"ד. ובפרט החל מהימים י' בכסלו, י"ט בכסלו ואילך, וסידור הדברים בפרסום המתאים. ולא רק בהנוער החרדי בלבד, אלא גם זה שלעת-עתה עדיין אינו חרדי, הנמצא לעת-עתה 'חוצה'"12.

שתי הצעות שהציע כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לחודש זה13:

א) בהתאם לזה שחודש כסלו הוא "חודש חסידי", לבטא זאת בכך שבמשך החודש יערכו התוועדויות חסידיות בכל מקום ומקום, הן לאנשים והן לנשים (כמובן, בנפרד), וכדאי גם לצרף את הטף. בהתוועדויות אלה ידברו דברי תורה ויעודדו להוסיף בלימוד התורה, נגלה וחסידות, ובהפצת היהדות והמעיינות חוצה. ובמיוחד – בימים-טובים החסידיים דחודש זה, החל מי' כסלו ואילך בכל יום, בכל מקום וחוג לפי עניינו, עד להתוועדות הכי גדולה ביום י"ט כסלו, ראש-השנה לחסידות, וכפעולה נמשכת – גם בימים שלאחרי זה, ובפרט בימי חנוכה, סיום החודש.

ב) בכל יום בחודש כסלו ילמדו כל אחד מהאנשים הנשים והטף (ומה טוב – ברבים, בעת ההתוועדויות הנ"ל וכיוצא בהן) עניין (נוסף) בתורת החסידות, מתורתם של כל אחד מרבותינו נשיאינו [הן של כל אחד מהם בנפרד, והן כפי שהם קשורים יחד ומהווים המשך זה לזה], ומה טוב – מתורתם של שלושת אבות החסידות: הבעש"ט, המגיד ואדמו"ר הזקן, ומה-טוב – שבכל יום יוסיפו בלימוד, הן בכמות והן באיכות, החל מהעניין שהזמן גרמא – תורתו של כ"ק אדמו"ר האמצעי, שהיא באופן ד"רחובות הנהר" כולל ובמיוחד – בספרים החדשים שנדפסו לאחרונה, ומצווה גוררת מצווה – מתורתם של כל הנשיאים, ועד לתורתו של נשיא דורנו14. ונוסף על הלימוד עצמו – ישתדלו כל אחד ואחת בהפצת המעיינות חוצה, לפעול על עוד יהודים שיעשו כן.

________________________

1)     'התוועדויות' תשמ"ג ח"א עמ' 514, ובכ"מ.

2)     'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג ס"ע 593. וראה המובא בגיליון שבת בראשית (תתקנ"א) הערה 23.

3)     שו"ע ורמ"א סי' תיז ס"א, שהפרטים תלויים במנהג המקום. יש מקומות שאסרו תפירה [ב'תורת מנחם - התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 948 מודגשת מלאכה זו, וצויין לתשב"ץ ח"ג סי' רמד], סריגה, כיבוס (ידני), וגיהוץ שלא לצורך היום (ראה שם: שערי-תשובה ס"ק ג. כף-החיים ס"ק ל,לב. אשל-אברהם להרה"צ מבוטשאטש). ובערוך-השולחן שם ס"י כתב ש"אצלנו" נשים העוסקות באומנות – עושות מלאכה, שלא קיבלו עליהן להפסיד פרנסתן (ואצ"ל ביחס למלאכות הקשורות בחינוך, ראה ס' חול-המועד כהלכתו, פרק ו, סעיף עה).

4)     "מפני חשש סכנה, כי כן הזהיר רבי יהודה החסיד" [בצוואתו אות מח], שו"ע אדה"ז סי' רס ס"א. ומה שלא הביאו המ"א ואדה"ז שם את נטילת הציפורניים, ביאר במילואים (א) לסי' זה בסו"ס 'קיצור הלכות משו"ע אדה"ז', מפני שבעש"ק יש להקל בפרט זה.

5)     ראה 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב עמ' שב שדן בזה, ומסיים: "ולדעתי יש לעשותה (תיכף) לאחר ראש-חודש". וכן במענה שלאח"ז. סיבת הזריזות בזה, ראה שם עמ' שא.

6)     בשנים הראשונות סיפר הרה"ח רי"ל שי' גרונר בשם הרבי בשם אדמו"ר מהוריי"צ בשם אדמו"ר מהורש"ב, שאין לומר הלל שלא כסדר התפילה, כי אחר-כך, כשיתפלל שמו"ע ללא הלל, יהא זה כמו "אַן אַלטע געבאַקענע בולקע" [=חלה ישנה שנאפתה מזמן]. וראה כף-החיים סי' תכב ס"ק לח בשם שלמי ציבור: "ואין דעת האר"י זלה"ה נוחה... לומר דברים שלא כסדרן". זאת למרות שעל-פי הנגלה פסק אדה"ז סי' תפח ס"ג לומר הלל עם הציבור גם אם הוא קודם התפילה, כשם שפסק בסי' נב ס"א לדלג בפסוקי-דזמרה כדי להתפלל בציבור, ולמעשה נמנעים מזה לגמרי כמבואר באג"ק חט"ו עמ' קע וחי"ח עמ' פא. ועיי"ש חי"ז עמ' סז, שאף שרבותינו נשיאינו היו מאריכים הרבה בתפילת שבת, הנה ביום-טוב היו מסתדרים באופן שגמרו תפילת השחר עם הציבור ואמרו הלל עמהם, ע"כ. ולכאורה כך נהגו גם בראש-חודש (ראה סה"ש תש"ו עמ' 11. 'רשימות היומן' עמ' רי). וע"ע בס' 'דיני ומנהגי ר"ח – חב"ד' עמ' נה.

7)     א) בס' שער הכולל ס"פ לז ביאר דברי אדה"ז ("ויאמר...") שצריך לבטא שם זה בפה, אף שע"פ האריז"ל נזהרים מלהזכיר שמות-מלאכים (שער המצוות פרשת שמות. ס' שמירת הגוף והנפש סי' צ ס"ג, וש"נ. וגם בתפילה, כמו ביה"ר שלאחר התקיעות – מטה אפרים סי' תק"צ סל"ו, קיצור שו"ע סי' קכט סעיף טו), כי שם "זבדיה" הוא גם שם-אדם בתנ"ך (עזרא ח,ח ועוד).

ב) פשטות לשון המקובלים היא שזהו שם של הקב"ה (ואכן בספרו של הרב ראובן מרגליות 'מלאכי עליון' המביא את כל המלאכים לפי סדרי א"ב, טובים ורעים בנפרד, לא נזכר שם זה כלל). מאידך בס' אמרי פינחס השלם (ליקוט דברי הרה"ק ר' פנחס מקוריץ נ"ע) אות תנא, כתב שהוא שם מלאך.

ג) ע"פ הכוונות שבס' משנת חסידים וכו' משמע שאות ב' של 'זבדיה' צ"ל מנוקדת בקמץ (שלא כפי שמופיע בתנ"ך בשם הנ"ל), ומה שלא ניקד זאת אדה"ז – י"ל שהוא כדי שיהא שווה לכל נפש, בכל ניקוד, ויודעי-ח"ן ינקדו זאת כפי ידיעתם (כל אלו - ע"פ 'סידור רבינו הזקן עם ציונים והערות' עמ' תפא, ובקונטרס 'לוח השמטות ותיקונים' שלו לעמ' זה). וא"כ עדיף לחזור ולהדפיסו כפי שהיה, ללא ניקוד.

8)     היום-יום, א' דר"ח חשוון. ספר-המנהגים עמ' 36.

9)     לאחר האירוע שהיה בשמיני-עצרת באותה שנה. פרשת הדברים בארוכה בקונטרס 'ראש חודש כסלו' (הוצאת 'ופרצת', כפר-חב"ד תנש"א). סעודת ההודייה התקיימה רק ב'זאת חנוכה'. כן חובר לכבוד העניין 'מארש' מיוחד (ע"י הרה"ח ר' פייטל שי' (ברצ"ל) הלוי לוין. כנראה, הושר לראשונה בר"ח כסלו תש"מ) ה'מארש' מופיע בקלטת-שמע של 'ילדי ליובאוויטש - לונדון' בשם "מי ארמיה", צד א.

10)   מענה לעניין קביעת זמן לטיפול רפואי – לקוטי-שיחות כרך כ ס"ע 569.

11)   סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 78 ובהערה 1.

12)   אגרות-קודש ח"ה עמ' כט-ל.

13)   ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 85 ועמ' 97.

14)   וכבר יצא לאור ילקוט מותאם להצעה זו: "ילקוט רבותינו נשיאינו, מחולק לימי חודש כסלו", צפת ה'תש"ס.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)