ירידת אברהם למצרים זכתה ללעג מצד אומות העולם, אולם היא מהווה סמל והוראה כי למרות הירידה אפשר להישאר שלמים ואדרבה, לעלות למעלה * גם העיסוק בענייני חול תכליתו להביא עלייה * את לימוד פנימיות התורה אין לדחות, כי עלולים להפסיד "חיים" של דבקות בה' * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. דובר לעיל (במאמר) ש"מעשה אבות סימן לבנים"1, היינו, שכל העניינים המסופרים אודות האבות – בספר בראשית, "ספר הישר"2, "זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים, דכתיב בהו3 תמות נפשי מות ישרים"4 – מהווים "סימן", הוראה ונתינת-כוח לבנים שגם אצלם צריך להיות כן.
ובהתאם לכך, הרי גם סיפור התורה אודות ירידת אברהם ושרה למצרים, שהירידה למצרים לא פעלה אצלם גרעון וחלישות, ואדרבה כו', ובלשון הזהר דפרשתנו5 "נחתת וסלקת" – יש בו הוראה ונתינת-כוח בנוגע אלינו, כדלקמן.
ב. ויש לבאר תחילה עניין הירידה למצרים6:
ובהקדמה – שנוסף לכך שהיציאה מארץ-ישראל וההליכה לארץ מצרים כשלעצמה הוא עניין של ירידה, אלא יתירה מזה, שגם הסיבה שגרמה לכך – "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה . . כי כבד הרעב בארץ"7 – הוא עניין של ירידה, העלם והסתר גדול.
והגע עצמך:
אברהם אבינו מגיע "אל הארץ אשר אראך" – כפי שהצטווה על-ידי הקב"ה8: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" – ושם מקדם את פניו... רעב כבד, שבגללו מוכרח הוא לעזוב את הארץ ולירד מצרימה, "ערות הארץ"9, מקום שהוא ההיפך לגמרי מארץ-ישראל, ודווקא שם ימצא מחייתו (היפך הרעב).
נקל לשער גם שאומות העולם לעגו ממנו ("און זיך גערייצט מיט אים"), באומרם: הנה האיש אשר עזב את ארצו ומולדתו ובית אביו והלך לארץ זרה אך ורק בגלל שמאמין בה' שציוה עליו לבוא לארץ זו, ומה מצא בה – רעב!...
ויתכן גם שבאו אליו בטענות שסיבת הרעב בארץ אינה אלא באשמתו – בגלל שעלה לארץ אדם שמאמין ועובד את ה' אחד ושמו אחד – וראיה לדבר, שקודם בואו לארץ לא היה רעב.
ואברהם אבינו – לא היה לו מה להשיב להם, שכן, הוא בעצמו הוצרך לעזוב את הארץ ולירד מצרימה!
ונוסף על ההעלם וההסתר שבסיבת הירידה למצרים, ובירידה למצרים כשלעצמה, הרי, מיד בבואו למצרים נלקח ממנו דבר הכי עיקרי ונעלה – "ותוקח האשה", ולהיכן נלקחה – "בית פרעה"10, מלך מצרים, תוקף קליפת מצרים – שזוהי ירידה הכי גדולה.
ג. ומבלי הבט על גודל הירידה – "נחתת וסלקת":
בעלותם ממצרים ("ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו"11) היו אברהם ושרה במעמד ומצב דתכלית השלימות כמקודם, ולא זו בלבד שהירידה למצרים לא פעלה אצלם גרעון וחלישות, אלא אדרבה, שהם פעלו חלישות בקליפת פרעה, כמו שכתוב12 "וינגע ה' את פרעה . . על דבר שרי אשת אברם", והוכרח להודות לעין כל ולהשיבה לאברהם.
ויתירה מזה – שעל-ידי הירידה למצרים היתוסף עילוי גדול יותר:
ובהקדם הביאור בדרשת חז"ל13 (בנוגע ליעקב, ומזה מובן שכן הוא גם בנוגע לאברהם) "וירד מצרימה אנוס על-פי הדיבור", היינו, שהסיבה האמיתית לירידה למצרים לא היתה בגלל ההכרח דהרעב,
– וראיה לדבר, ממה שנאמר ביצחק "ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה"14, ואם כן, יש אפשרות לילך לארץ פלשתים הסמוכה לארץ-ישראל (ולאחרי זה נכבשה על-ידי בני-ישראל ונעשית חלק מארץ-ישראל15), ואין הכרח לירד למצרים דווקא –
אלא "אנוס על-פי הדיבור", היינו, שהקב"ה סיבב כמה סיבות שאברהם ושרה ירדו למצרים דווקא.
וטעם הדבר – בגלל המעלה שיש בעבודה בארץ מצרים דווקא, אשר, על-ידי בירור ניצוצות הקדושה הנמצאים שם נעשה עילוי גדול יותר – כמובן גם מהמסופר בפשטות הכתובים שעל-ידי הירידה למצרים נתעשר אברהם בעושר רב, כמו שכתוב16 "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב", ודווקא "בחזרתו (מארץ מצרים לארץ-ישראל) פרע הקפותיו"17.
ולהעיר, שזה שנתעשר ביותר מצינו רק בנוגע לירידתו למצרים, ולא (כל כך) בנוגע לירידתו לגרר18 – כי, הירידה למצרים היתה ירידה גדולה ביותר, ולכן, על-ידה דווקא נעשית גם עליה גדולה ביותר.
ד. ומעשה אבות סימן לבנים – הוראה ונתינת-כוח בנוגע אלינו:
למרות גודל הירידה, ההסתר וההעלם שבזמן הגלות, כאשר בני-ישראל נמצאים תחת הממשלה והשלטון של אומות העולם, ועד כדי כך, שכאשר יהודי נמצא ביניהם מצווים עליו להסיר את ה"צלם אלקים"19 – בכוחם של בני-ישראל שלא להתפעל מההעלם וההסתר ולעמוד על עומדם בתכלית השלימות,
– וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר20 בשם אחד מאבותינו הקדושים (אדמו"ר מהר"ש): "רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכיות, אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות ושעבוד מלכיות" –
וכמו באברהם, שלא זו בלבד שלמצרים לא היתה שום שליטה עליו, אלא אדרבה, שפעל חלישות בקליפת מצרים – כך גם בנדון דידן, שכאשר אומות העולם רואים שיהודי עומד בתוקף ואינו נכנע לדרישתם להסיר את ה"צלם אלקים", הרי זה פועל חלישות בקליפה שלהם.
ויתירה מזה:
כשם שאצל אברהם הרי לא זו בלבד שהירידה למצרים לא פעלה גרעון וחלישות, "נחתת וסלקת", אלא אדרבה, שעל-ידי זה היתוסף אצלו עילוי גדול יותר – כן הוא ב"סימן לבנים", שעל-ידי הירידה לגלות היתוסף אצלם עילוי גדול יותר,
כפי שמצינו בגלות מצרים – שהיא שרש לכל הגלויות21 – שעל-ידה נתקיים בהם ה"יצאו ברכוש גדול"22, ובאופן שהמצריים עצמם נתנו להם "כלי כסף וכלי זהב ושמלות"23, עד ש"וינצלו את מצרים"24, "עשאוה כמצודה שאין בה דגן . . כמצולה שאין בה דגים"25, שבזה מרומז גם בירור כל ניצוצות הקדושה שבמצרים26,
[ולהעיר, שבכסף וזהב שהוציאו עמם ממצרים היו קונים מתגרי אומות העולם כל משך הארבעים שנה שהיו במדבר27, ונמצא, שנוסף על בירור הניצוצות שבמצרים, ביררו על-ידי זה ניצוצות קדושה גם משאר אומות העולם],
וכן הוא בשאר הגלויות, עד לגלות האחרון, שעל זה נאמר28 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – שלא זו בלבד שיוצאים מהגלות בתכלית השלימות, אלא עוד זאת, שמיתוסף עילוי גדול יותר על-ידי בירור ניצוצות הקדושה, כמוזכר לעיל (במאמר) בפירוש מאמר רז"ל29 "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים".
ה. ויש להוסיף בביאור ההוראה ונתינת-כוח של ה"סימן לבנים" בנוגע למעלה שבעניין הגלות גופא:
כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר20: "לא מרצוננו גלינו מארץ-ישראל ולא בכוחותינו אנו נשוב לארץ-ישראל, אבינו מלכנו יתברך הגלה אותנו וכו'" (ובהמשך לזה אמר "רק גופותינו ניתנו בגלות כו'", כנ"ל).
ובסגנון האמור – שירידתנו בגלות היא "על-פי הדיבור", בגלל מעשינו ועבודתנו שצריכים לפעול בגלות, ובמילא, אין לנו – בכוחותינו אנו – לרצות ולעלות לארץ-ישראל.
– לאחד החסידים30 שהביע רצונו לעלות לארץ-ישראל, אמר הצמח-צדק: לר' הלל – החסיד ר' הלל מפּאַריטש – לא חסר ארץ-ישראל, ולך חסר ארץ-ישראל?!... עשה כאן – בחוץ לארץ – ארץ-ישראל!
כלומר: בעשיית חוץ לארץ לארץ-ישראל, יש מעלה לגבי ארץ-ישראל עצמה, ובמילא, צריכים אנו לעסוק בעבודתנו לעשות בחוץ לארץ ארץ-ישראל, ומעצמנו, אין לנו לרצות ולעלות לארץ-ישראל.
משל למה הדבר דומה – לאיש-צבא העומד על משמרתו, ורוצה ומחליט מעצמו – מבלי לשאול את "שר הצבא" – לעזוב את מקומו ולילך למקום אחר שנראה לו טוב יותר, שלא זו בלבד שאינו מביא תועלת בכך, אלא אדרבה, על-ידי זה גורם קלקול והרס כו', ונחשב למורד!
[וכל זה – נוסף לכך שבארץ-ישראל יש צורך בזהירות יתירה כו', כולל גם בנוגע לשמירת המצוות הנוהגות בארץ, כתרומות ומעשרות, שמיטה וכו'31. ובמילא, אלה שנמצאים בארץ-ישראל – "זאָלן זיי זיין דאָרטן געזונטערהייט" [='שיהיו שם לבריאות'] מתוך זהירות וכו' בכל הנ"ל; אבל אלה שנמצאים בחוץ לארץ – הלוואי שיצליחו להקפיד ולהיזהר בכל העניינים השייכים גם בחו"ל ("גענוג די פּעקלאַך וואָס מ'האָט אין חו"ל"), לפני שמקבלים על עצמם זהירות בעניינים נוספים ("נאָך פּעקלאַך")].
ו. וכשם שיש מעלה בכללות עניין הגלות, כך יש גם מעלה בהתעסקות בדברים גשמיים:
כאשר יהודי עושה חשבון-צדק מחיי היום-יום, ורואה ששעות ספורות בלבד מוקדשות לתורה ותפילה, ואילו את רוב שעות היום ממלא העסק בעניינים גשמיים, ולא עוד אלא שבמשך רוב שעות היום צריך להיזהר בכמה מיני זהירות שהעסק בענייני העולם לא יבלבל לזמן המוגבל לתורה ותפילה – יכול לחשוב לעצמו: מהי התועלת והתכלית שבזה?!...
הנה: לכל לראש – אין צורך לחפש חשבונות ותכלית כו', כי אם, לעשות את העבודה שצריכים לעשותה, כל אחד בענייניו; אמנם, אם בחשבונות עסקינן – הרי החשבון הוא שיש מעלה בדברים גשמיים, אשר, דווקא על-ידי ההתעסקות בהם כדבעי למהוי (לשם שמים וכו'), הנה לא זו בלבד שאין זה פועל הגשמה וירידה, אלא אדרבה, על-ידי זה מיתוסף עילוי גדול יותר גם בתורה ותפילה.
דוגמא לדבר – על דרך שמצינו בגמרא32 בנוגע לדין "חמשה חצאי בקר", "האי דלא אמרי לך באורתא דלא אכלי בשרא דתורא", היינו, שעל-ידי אכילת בשרא דתורא היתוסף בתורה.
ז. ודוגמת המעלה בגשמיות מצינו בתורה גופא – המעלה בנגלה דתורה:
מהחילוקים שבין נגלה דתורה לפנימיות התורה – שנגלה דתורה התלבשה בדברים גשמיים, ועד לטענות של שקר שצריך לדחותם וכו', מה שאין כן פנימיות התורה שעוסקת בעניינים רוחניים, עניני אלקות.
ועניין זה מתאים גם עם המבואר33 בפירוש הכתוב34 "עוטה אור כשלמה" – שפנימיות התורה היא ה"אור" דתורה, ונגלה דתורה היא ה"שלמה" (לבוש) דתורה.
ולכאורה יכולים לשאול: לשם מה צריכים לעסוק בנגלה דתורה, שהתלבשה בדברים גשמיים ועד לטענות של שקר כו', ובכללות אינה אלא בבחינת "שלמה", לבוש חיצוני, שבה צריכים לגלות את הפנימיות, ה"אור" דתורה – הרי מוטב "לקחת" את הפנימיות ו"אור" התורה (לא באמצעות ה"שלמה", אלא) באופן ישיר, על-ידי לימוד פנימיות התורה לבד?
והמענה לזה – על דרך האמור לעיל שיש מעלה בגשמיות שעל-ידי זה מיתוסף עילוי גדול יותר בתורה ותפילה, כן הוא גם בתורה גופא – שיש מעלה בנגלה דתורה שעל-ידי זה מיתוסף יותר בפנימיות התורה.
אלא, שלימוד נגלה דתורה צריך להיות באופן שמגלים את הפנימיות שבה (ועל-ידי זה מגלים גם את הפנימיות שבדברים הגשמיים שעל-ידם מיתוסף בתורה ותפילה), ועניין זה נעשה על-ידי הקדמת עבודת התפילה, כמאמר אבא בנימין "על תפלתי שתהא לפני (סמוכה ל)מטתי"35, שעל-ידי זה נעשה לימוד התורה כדבעי, שגם בלימוד נגלה דתורה ניכר ומתגלה הפנימיות, ועל-ידי זה מיתוסף עילוי גדול יותר גם בפנימיות התורה.
ח. ויש להוסיף ולהבהיר בנוגע ללימוד נגלה דתורה ופנימיות התורה:
דבר ברור הוא שאין להסתפק בלימוד נגלה דתורה בלבד, אלא צריכים ללמוד גם פנימיות התורה36 – שהרי זה חלק בתורה, ומי שאינו מקבל ("ער נעמט ניט אָן") ח"ו חלק בתורה, הרי ידוע פסק הרמב"ם37 אודות "האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת וכו'" – שכותב שם ביטוי הכי חריף ("דעם שווערסטן וואָרט וואָס מ'קען נאָר זאָגן"), ועל אחת כמה וכמה בנוגע לחלק שלם בתורה, פנימיות התורה.
בדורות הראשונים היתה פנימיות התורה "נסתרה . . ונעלמה מכל תלמידי חכמים כי אם ליחידי סגולה", אבל "בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה"38, ובפרט בזמן האחרון שמדפיסים תורת החסידות גם באידיש, וגם בשאר לשונות, כדי שיהיו הדברים מובנים לכולם ממש, ובמילא, כל מי שהגיעה אליו הידיעה שקיימת מציאות של פנימיות התורה – בין אם ראה בעצמו מאמר חסידות, או ששמע על זה על-ידי מכתב, טלגרם וכיוצא בזה – חייב הוא ללמדה, כיוון שזהו חלק בתורה.
ומובן גם שאין לדחות לימוד פנימיות התורה לאחר זמן [כפי שישנם הטוענים שהן אמת שצריך ללמוד גם את חלק פנימיות התורה, אבל לכל לראש צריך למלא כרסו בש"ס ופוסקים, ורק לאחרי זה – כשיהיה בן ארבעים שנה, או לכל הפחות בן עשרים שנה ומעלה (בהתאם לשיטות בנוגע לזמן התחלת לימוד הקבלה39) – ילמד גם פנימיות התורה] – כיוון שאמרו בגמרא40 "לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא – שבזה נכלל גם פנימיות התורה41 – שליש במשנה שליש בתלמוד", ומסיק שם שהכוונה ד"ישלש שנותיו" היא "ליומי" ("בכל יום ויום"42), שהרי "מי יודע כמה חיי".
ויש להוסיף בפירוש "מי יודע כמה חיי":
יכול יהודי להאריך ימים וללמוד תורה במשך מאה ועשרים שנה, אבל, כדי שלימוד התורה יהיה אצלו באופן ד"חיי", "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום"43 – צריך ללמוד גם פנימיות התורה44, ואם לא ילמד פנימיות התורה בנערותו, "מי יודע כמה חיי", מי יודע אם יזכה אחר כך למעמד ומצב של "ואתם הדבקים גו' חיים" על-ידי פנימיות התורה.
ולהעיר גם מסיפור הגמרא45 "אמר ליה ר' יוחנן לר' אלעזר תא אגמרך במעשה המרכבה, אמר לו לא קשאי (לא זקנתי, ובעינן לבו דואג46), כי קש, נח נפשיה דר' יוחנן . . אי זכאי גמירתא מר' יוחנן", היינו, שכיוון שלא למד בצעירותו, לא זכה לכך גם בזקנותו. ואם הדברים אמורים בנוגע לתנאים – בנוגע לאנשים כערכנו על אחת כמה וכמה.
– אחד מצדיקי פולין הסביר פעם הלימוד שלמדים מ"רכבת" (שהרי מכל דבר יכולים ללמוד משהו47), שכאשר מאחרים ברגע אחד, מפסידים את הכול!...
אלא, שביחד עם זה שצריכים ללמוד (נוסף על נגלה דתורה, גם) פנימיות התורה, ואי-אפשר לדחות לימוד פנימיות התורה לאחר זמן – צריכים לידע שיש גם מעלה בנגלה דתורה, ועל-ידה מיתוסף עילוי גדול יותר בפנימיות התורה, על דרך המעלה שבגשמיות שעל-ידי זה מיתוסף עילוי גדול יותר בתורה ותפילה, ועל דרך המעלה שבעבודת בירור הניצוצות בזמן הגלות, "שיתווספו עליהם גרים", כפי שהיה ביציאת מצרים (כנ"ל בארוכה) – כן תהיה לנו, ביציאה מגלות זה האחרון, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", על-ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו.
[כ"ק אדמו"ר ציוה לנגן "ממצרים גאלתנו"].
(מהתוועדות ש"פ חיי-שרה ה'תשי"ג. תורת מנחם כרך ז, עמ' 169-176, בלתי מוגה)
_______________________
1) ראה תנחומא לך לך ט. ב"ר פ"מ, ו. רמב"ן לך לך יב, ו. ועוד.
2) שמואל-ב א, יח.
3) בלק כג, יו"ד.
4) ע"ז כה, א.
5) ח"א קכב, ב.
6) חלק משיחה זו – עובד (בשילוב עם עוד שיחות) ונדפס בלקו"ש ח"ה ע' 59 ואילך. ולשלימות הענין – באה כאן השיחה בצורתה המקורית (המו"ל).
7) לך לך יב, יו"ד.
8) שם, א.
9) מקץ מב, ט. שם, יב. וראה קה"ר פ"א, ד.
10) לך לך יב, טו.
11) שם יג, א.
12) שם יב, יז.
13) נוסח הגש"פ.
14) תולדות כו, א.
15) ראה דברים ב, כג ובפרש"י ורמב"ן.
16) לך לך יג, ב.
17) פרש"י שם, ג.
18) וירא כ, א.
19) כנראה המדובר אודות א' שגוייס לצבא האמריקני, ודרשו ממנו להסיר את זקנו (המו"ל).
20) לקו"ד ח"ד תרצב, א. וראה סה"ש תרפ"ז ע' 169. וש"נ.
21) ראה לקו"ש חט"ז ע' 91. וש"נ.
22) לך לך טו, יד.
23) בא יב, לה. ובפרש"י: "אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם. אתה אומר אחד, טול שנים ולך".
24) שם, לו.
25) ברכות ט, ב.
26) ראה לקו"ש חכ"א ע' 80. וש"נ.
27) ראה יומא עה, ב.
28) מיכה ז, טו.
29) פסחים פז, ב.
30) אגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"א ע' תפה (נעתק ב"רשימות" חוברת ט (ילקוט) ע' 5).
31) ראה גם תשב"ץ (קטן) בסופו אות תקנט. הובא בלקו"ש ח"ב ע' 620.
32) ב"ק עא, סע"ב ואילך.
33) ראה רשימות הצ"צ לתהלים (יהל אור) ע' שצה ואילך.
34) תהלים קד, ב.
35) ברכות ה, ב. וראה לקו"ת ברכה צו, ב.
36) ראה בארוכה שיחת י"ט כסלו תשי"ב ס"ד. ס"ט ואילך (תורת מנחם – התוועדויות ח"ד ע' 157. 162 ואילך).
37) הל' תשובה פ"ג ה"ח.
38) תניא אגה"ק רסכ"ו (קמב, ב).
39) ראה ש"ך יו"ד סרמ"ו סק"ו. כף החיים או"ח סקנ"ה סקי"ב.
40) קידושין ל, א. והובא להלכה – רמב"ם הל' ת"ת פ"א הי"א-יב. טושו"ע יו"ד סרמ"ו ס"ד. הל' ת"ת לאדה"ז רפ"ב.
41) ראה לקו"ת (ויקרא ה, רע"ג. שה"ש ג, סע"ג): "לימוד הזהר וכהאריז"ל הוא בכלל שליש במקרא", "שהרי מדרש הזהר הוא על פסוקי התורה, ועוד שגם בלימוד רזין דאורייתא אינו משיג רק המציאות כו'", "וה"ז כעין לימוד המקרא שהוא קורא בשמותיו של הקב"ה אע"פ שאינו משיג כלל עצמיות הגנוז בהן . . וכעין זה הוא בלימוד הזהר וע"ח".
42) לשון אדה"ז – בהל' ת"ת שם. וראה רמב"ם וטושו"ע שם.
43) ואתחנן ד, ד.
44) ראה קונטרס עץ החיים פי"ג ואילך.
45) חגיגה יג, א.
46) פרש"י שם.
47) ראה "היום יום" ט אייר. כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סרכ"ג-רכה. וש"נ. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
