כל חטא כלול משני חטאים - חטא בגשמיות וחטא ברוחניות * כתוצאה מזה אירע חורבן כפול - חורבן בית-המקדש הגשמי וחורבן בית-המקדש הרוחני * הנחמה אף היא תהיה כפולה - נחמה ברוחניות ונחמה בגשמיות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. הפטרת השבת - השבת הראשונה ד"שבע דנחמתא"¹ - "מתחילה ב"נחמו נחמו עמי"².

והנה, במדרשי חז"ל מבוארים כמה טעמים בכפל ד"נחמו נחמו" (כדלקמן). ואחד מהם באיכה-רבה³: "את מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו ובו מתנחמין כו'. חטאו בכפליים דכתיב⁴ חטא חטאה ירושלים, ולקו בכפליים דכתיב⁵ כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה, ומתנחמים בכפליים דכתיב נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם". ועל-דרך זה מובא בילקוט-שמעוני⁶: "כתיב נחמו נחמו עמי, למה שני פעמים, רבי אומר לפי שכל מכות הללו שלקו כפולות היו, שכן ירמיה אומר שבר על שבר נקרא⁷, בכה תבכה⁸ כו' וכל-כך למה, לפי שחטאה בכפליים שנאמר⁹ כי שתיים רעות עשה עמי, וכיוון שחטאו בכפליים לקו בכפליים כו' ולפי שמצוותיה כפולות נחמותיה כפולות שנאמר נחמו נחמו עמי כו'".

ויש במדרש זה כמה דברים הדורשים ביאור:

א) איך ייתכן לומר שכאשר עשו חטא - אפילו "חטאו בכפליים" - יהיה על כך עונש כפול ונחמה כפולה ("לקו בכפליים, מתנחמים בכפליים"): אפילו כאשר החטא הוא כפול - הרי העונש ונחמה על זה היא, שעל כל חטא מקבלים עונש אחד ואחר-כך ישנה (על-ידי התשובה) נחמה אחת¹⁰.

מהלשון "לקו בכפליים (והפסוק המובא על כך - "כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה") מתנחמים בכפליים", משמע שהעונש והנחמה הם כפולים (אפילו כאשר החטא הוא חטא אחד) [דאם לא כן - מאי-קא-משמע-לן: הרי זה דבר הפשוט שמקבלים עונש על חטא, ולאחרי זה - נחמה, ומהו החידוש בזה שבשביל ש"חטאו בכפליים", "לקו בכפליים" ו"מתנחמים בכפליים"?!] ולכאורה - איך אפשר לומר בכלל שהקב"ה יעניש על חטא בכפליים¹¹ ח"ו, ולהעיר מהכלל¹²: "מרובה מידה טובה כו'"¹³?!

ב) כיוון שמדובר, לכאורה, אודות ב' נחמות (על ב' המכות) - לשון הפסוק היה צריך להיות "נחמו עמי נחמו עמי" שמדגיש יותר שבני-ישראל ("עמי") מתנחמים ב' פעמים; מה-שאין-כן מהלשון "נחמו נחמו עמי" משמע שישנו (רק) אירוע אחד שמורכב מנחמה כפולה.

ובפרט על-פי המבואר במדרשי חז"ל נוספים¹⁴ שהכפל ד"נחמו נחמו" מבטא ב' עניינים שונים בנחמה: נחמה אחת "על בית ראשון" והב' "על בית שני" (כנגד ב' הפעמים ד"בכה תבכה"), ויתירה מזו: לפי פירושים אחרים במדרש, ב' הנחמות (אינן רק ב' עניינים שונים, אלא) הן עניינים הפכיים מן הקצה אל הקצה: "נחמוה עליונים, נחמוה תחתונים; נחמוה חיים, נחמוה מתים; נחמוה בעולם הזה, נחמוה לעולם הבא; נחמוה על עשרת השבטים נחמוה על שבט יהודה ובנימין"; וכן להפירוש ש"נחמו נחמו" הם כנגד ב' הנחמות דהקב"ה והנביאים - "אני¹⁵ ואתם נלך וננחמנה, הוי נחמו נחמו עמי, נחמוה נחמוה עמי (העיי"ן בחיריק, ופירוש עמדי)".

ועל-פי כל פירושים אלו היה מתאים יותר, לכאורה, שיהיה כתוב "נחמו עמי נחמו עמי" שמשמעו ב' נחמות שונות ("נחמו עמי" על הבית הראשון ו"נחמו עמי" פעם שנייה על הבית השני, או נחמה אחת על עשרה השבטים ונחמה שנייה על שבט יהודה ובנימין וכו'), ולא "נחמו נחמו עמי"¹⁶ שמשמעו ש"עמי" מתנחם בנחמה כפולה, היינו נחמה אחת שיש בה ב' נחמות.

ג) "מצוותיה כפולות" - מאן דכר שמיה?! מדובר כאן על "חטאו בכפליים" שהביא ל"לקו בכפליים" ולכן "מתנחמים בכפליים" - ומדוע מזכיר ש"מצוותיה כפולות"¹⁷, ויתירה מזו - שהטעם לכך ש"מתנחמים בכפליים" הוא "לפי שמצוותיה כפולות" (היפך מתחילת העניין שזהו לפי ש"לקו בכפליים")¹⁸.

ד) מהו הפירוש ד"מצוותיה כפולות"?

ב. והביאור בזה:

מהלשון "חטאו בכפליים, לקו בכפליים, מצוותיה כפולות, נחמותיה כפולות" מובן, כנ"ל, שלא מדובר אודות ב' חטאים, וכנגדם - ב' עונשים; ב' מצוות, וכנגדם - ב' נחמות, אלא אודות כפליים - חטא כפול שמביא לעונש כפול ומצוות כפולות שמביאות לנחמה כפולה.

ולכן (וההכרח על זה הוא מכך ש)נאמר בפסוק "נחמו נחמו עמי", ולא "נחמו עמי נחמו עמי": אילו נאמר "נחמו עמי נחמו עמי" היתה המשמעות שישנן ב' נחמות (שונות) [כולל גם הפירוש ש"נחמו עמי" הב' הוא לאו-דווקא עמוק יותר מ"נחמו עמי" הא', ואינו אלא הכפלה כדי לחזק את הנחמה]; "נחמו נחמו עמי" פירושו ש"עמי" האחד והיחיד מתנחם בנחמה כפולה - נחמה בכפליים - "נחמו נחמו", ב' לשונות של נחמה המתייחס לאותו "עמי" [שמזה מובן ש"נחמו" הב' הוא עוד עניין ודרגה בנחמה].

ועל-פי זה גם מובן שכל הפירושים (הנ"ל) במדרשי רז"ל בכפל ד"נחמו נחמו" אין משמעם ב' נחמות שונות, אלא נחמה אחת שהיא כפולה - על בית ראשון ועל בית שני, נחמוה עליונים נחמוה תחתונים וכו'.

ג. בית-המקדש - שעליו קאי ה"נחמו נחמו" - היה בית כפול, בית גשמי ורוחני גם יחד בגלוי: בית-המקדש כולו וכל חלק ממנו (לא היה מורכב משני חלקים - חלק גשמי וחלק רוחני, אלא כל כולו) היה בית גשמי שהוא מקדש (רוחני) לה' - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"¹⁹.

וגם בניין המשכן והמקדש לא היה באופן כזה שקודם הביאו את הדברים הגשמיים ובנו את המקדש ולאחרי זה הם נעשו כלי לרוחניות, אלא כבר בלקיחת תרומת המשכן ("זהב וכסף ונחושת גו'" (וכל י"ג (ט"ו) הדברים הגשמיים) היה צריך להיות, כציווי התורה, באופן ד"ויקחו לי תרומה - לי לשמי"²⁰ (רוחניות). וכמו כן בנוגע לעשיית המשכן: "ועשו לי מקדש - לי לשמי"²¹.

ועל-אחת-כמה-וכמה לאחר גמר עשיית המשכן והמקדש שהביאה להשראת השכינה - שאז נראה בגלוי כיצד כל מציאות המשכן והמקדש היא כפולה - גשמי ורוחני גם יחד: בניין גשמי וכלים גשמיים שיש בהם "ושכנתי בתוכם" בגלוי²² [ועד שגם לאחר חורבן בית-המקדש "בקדושתן הן עומדין", כי "שכינה אינה בטלה"²³]. ועל דרך זה גם בעבודה במקדש,  שעיקרה עבודת הקרבנות, שהיתה על-ידי הקרבת בהמות גשמיות "לשמה" - לשם שישה דברים²⁴ כו'.

על-פי זה מובן שחורבן בית-המקדש היה חורבן כפול (לקו בכפליים): אין הכוונה לשני שלבים ודרגות בחורבן, אלא חורבן אחד שיש בו תוכן כפול²⁵: חורבן גשמי ורוחני בבת אחת; ולכן גם הנחמה על זה היא נחמה בכפליים: "נחמו נחמו", דהיינו, לא שתי נחמות שונות ("נחמו עמי נחמו עמי"), אלא נחמה כפולה - נחמה גשמית ורוחנית בבת אחת, ובלשון המדרש: "נחמוה עליונים נחמוה תחתונים" יחד. ועד - בשלימות הנחמה בבית-המקדש השלישי, "מקדש א-דני כוננו ידיך"²⁶, שיהיה מקדש נצחי²⁷, השלימות דבית כפול - מקדש רוחני שלמעלה (שבנוי ומשוכלל למעלה²⁸) שמתלבש בהמקדש גשמי שלמטה, כך שנעשה מקדש אחד - גשמי ורוחני גם יחד.

ד. הטעם והכוח לזה ש"לקו בכפליים" ו"מתנחמים בכפליים" הוא מכיוון שבניין וחורבן בית-המקדש תלוי בעבודת האדם שגם היא כפולה - "מצוותיה כפולות" (והעדר קיומם הוא כפול, "חטאו בכפליים"):

על-ידי זה שעבודת בני-ישראל היא בשלימות, נשאר בית-המקדש בשלימות, ו"מפני חטאינו" הוא חרב. ויתירה מזו: בית-המקדש משקף את כללות עבודת האדם - לעשות לו יתברך דירה בתחתונים²⁹, שכל העולם כולו יהיה מקום ראוי להשראת השכינה (בדוגמה ל"ושכנתי בתוכם" במקדש), על-ידי העבודה בתורה ומצוות, שמזככים וממשיכים בגשמיות העולם קדושה ורוחניות, עד שנעשית דירה לו יתברך.

העולם (עולם הזה הגשמי) נברא באופן שהעולם (מלשון העלם והסתר) מסתיר ומעלים על אלוקות (היינו שאלוקות היא כדבר נוסף לעולם), ועל-ידי עבודת בני-ישראל בתורה ומצוות, המלובשים בתוך דברים גשמיים, מחדירים אלוקות (כוח וחיות רוחני) בגשמיות העולם, עד שעושים את העולם (תחתונים) דירה לו יתברך - דירה אחת ויחידה, דירה כפולה, גשמית ורוחנית גם יחד: דירה גשמית (תחתונים), שאלוקות (רוחניות) שורה שם בגלוי - עד שהקב"ה עצמו (לו יתברך) נמצא שם בגלוי, בכל עצמותו.

ועניין זה נעשה על-ידי העבודה דתורה ומצוות, ש"מצוותיה כפולות": שלימות קיום המצוות היא כאשר פעולת המצווה היא כפולה, פעולה אחת ויחידה שמכילה בתוכה שני עניינים: פעולה גשמית עם דבר גשמי (הרי המצוות מלובשות בדברים גשמיים, תפילין בקלף גשמי וכיוצא בזה, וקיומן הוא בכוחות גשמיים), וביחד עם זה - כוונת המצווה, הכוונה הרוחנית בידיעה וברגש האדם בקיום המצווה, שיקיימנה לשמה.

וכשם שהעולם בכלל הוא עולם גשמי שצריכים לגלות בו את הנשמה הרוחנית (אלוקות), כן הוא גם באדם (עולם קטן זה האדם³⁰), המורכב מגוף ונשמה, ובאופן ששניהם הם מציאות אחת (ולא ייתכן להפריד ביניהם, שחלק זה שייך להגוף וחלק זה - להנשמה).

ועל דרך זה עבודת האדם צריכה להיות עם גופו ונשמתו גם יחד, על-ידי זה שהוא משתמש בגופו ובכוחותיו הגשמיים ככלים להכוחות הרוחניים של הנשמה, בכך שמקיים תורה ומצוות, באופן כפול כנ"ל, ועל-ידי זה פועל שכל מציאותו היא מציאות אחת ויחידה שעובדת את הקב"ה באופן שהוא כפול - בנשמתו וגופו גם יחד. ועל-ידי זה - הוא גם מגלה בגשמיות העולם את "נשמתה", האלוקות (והכוונה אלוקית) שבעולם, אלקים בגימטרייה הטבע³¹.

והפירוש בזה הוא, לא רק שיהודי צריך לעבוד את ה' בין בנשמתו ובין בגופו, שבכך אין כל חידוש - כיוון ש"אני נבראתי לשמש את קוני"³², והרי ה"נבראתי" כולל הן את נשמתו והן את גופו (ועל דרך זה בעולם - "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו"³³, בראו - הן הנשמה והן הגוף); החידוש ב"מצוותיה כפולות" הוא - ששלימות עבודת ה' היא, לא בכך שקיימים אצלו שני אופני עבודה שונים (אופן אחד בנשמתו, ואופן אחר בגופו)³⁴, אלא שאצלו ישנה עבודה אחת, שהיא כפולה - בגשמיות ורוחניות גם יחד.

ה. וקיום המצוות בשלימות באופן ד"כפולות" - הוא בשני הקצוות:

המצוות שעיקר קיומן הוא ברגש הלב וידיעה בשכל (רוחנית) - צריך לקיימם באופן שמשפיע גם על הכלים ואיברים גשמיים שבגוף, עד לחלקו (הגשמי) בעולם, ולא רק שעבודתו מושפעת מהמצווה, אלא ששניהם יחד (החלק הגשמי והחלק הרוחני של המצווה) נעשים מאוחדים בתור עבודה אחת.

כמו מצוות התפילה - שהיא (בעיקר) עבודה שבלב (איזו היא עבודה שבלב זוהי תפילה³⁵), ועל דרך זה במצוות התלויות בלב, אהבת ה', יראת ה': רגש הלב (על דרך הרגיל) הוא רגש רוחני, שלא פועל בהכרח שינוי והזזה בגשמיות הלב; השלימות ב"ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"³⁶ היא, שנוסף להרגש והכוונה שבלב, שהאהבה תחדור ותפעל שינוי והזזה בבשר לב הגשמי, רגש האהבה לה' הוא גם גשמי - שמרגיש איך שליבו משתוקק ובוער כאש (כרשפי אש) באהבה לקב"ה; ליבו דופק בגשמיות ביראה ופחד מפני הקב"ה. עד שנעשית אהבה אחת ויחידה - רגש רוחני ביחד עם הזזה גשמית של הלב [כולל ונוסף על "בכל לבבך - שני יצריך"³⁷]: עד שזה משפיע וחודר עד "בכל מאדך - בכל ממונך"³⁷, חלקו בעולם.

ועל-דרך זה במצוות תלמוד-תורה, ומצוות התלויות בשכל ומחשבה, שבזה החידוש גדול יותר:

שכל הוא עדין ורוחני יותר מרגש; ריחוק השכל מגשמיות הוא גדול יותר מאשר ריחוק ההרגש מגשמיות³⁸. כמו שהאדם מבין זאת בפשטות ממנו אישית: כאשר יש לו רגש בלב, אזי הוא חש לפעמים תזוזה ותנועה בליבו (נוסף על זה שהלב מתנועע בתמידות); מה-שאין-כן כשהוא מבין סברא, אין זה מביא לתזוזה במוחו הגשמי (והמוח הוא "קר", ובכלל אינו מתנועע).

השלימות בלימוד התורה (ומזה נשתלשל גם במחשבה והתעמקות בשכל בכלל) היא כאשר השכל והמחשבה הם ביגיעה והתעמקות כזאת שפועלת שינוי ותזוזה גם במוחו הגשמי, וכמבואר בספרי רפואה (הובא בחסידות) שעל-ידי העמקה בשכל נעשים יותר קמטים במוח הגשמי, וזה מרחיב את המוח הגשמי ונותן אפשרות להבנה עמוקה ורחבה יותר. דהיינו, שנעשית מצווה ופעולה כפולה - השכל והמוח הגשמי ביחד לומדים תורה.

ויתירה מזו: שלימות לימוד התורה צריכה להיות באופן ד"ערוכה בכל רמ"ח איברים" (שאז פועלים בלימוד התורה שהיא "משתמרת"³⁹). וכמנהג ישראל - שבעת לימוד התורה, ועל דרך זה בעת התפילה⁴⁰, מנענעים את עצמם (את הגוף הגשמי) "על שם כל⁴¹ עצמותי⁴² תאמרנה"⁴³, אף-על-פי שלכאורה תנועת הגוף מבלבלת להתעמקות ולהתעסק בדבר שכל, ויתירה מזו: אפילו תלמידים לפני רבם מתנועעים, אף-על-פי ש"מורא רבך כמורא שמים"⁴⁴, ועל דרך זה בשעת התפילה כשעומדים כעבדא קמיה מרא [ומאן דמחוי במחוג קמי מלכא כו' הרי זה מרידה במלכות⁴⁵, ועל-אחת-כמה-וכמה לעמוד לפני מלך ולהתנועע...] - כיוון שהשלימות בלימוד התורה ועבודת התפילה היא כאשר העבודה חודרת ופועלת גם בגוף הגשמי (עד - על דרך מנפשיה כרע⁴⁶).

ועל דרך זה גם לאידך גיסא: המצוות (רוב המצוות) שעיקר קיומן הוא בגשמיות, במעשה בפועל - השלימות בהן הוא כשישנה בהן גם כוונת המצווה לשמה. כמו במצוות הצדקה - כללות כל המצוות: אף-על-פי שעיקר המצווה היא נתינת הצדקה במעשה בפועל, שזה עושה את "החיית נפש העני", שבזה לא חשובים כוונת הנותן, הידיעה וההרגש שלו בזה, ועד שהמאבד סלע ומצאה עני כו' הרי המאבד קיים מצווה צדקה⁴⁷, אף-על-פי שאין לו בזה שום כוונה ודעת (ואדרבה - ייתכן שאם היה יודע מזה, לא היה מעוניין לתיתו לצדקה) - מכל מקום, שלימות מצוות הצדקה היא כשישנה בזה הכוונה, הידיעה והרגש האדם שבזה, בסבר פנים יפות וכו', כמבואר בהלכה הדרגות במעלת הצדקה⁴⁸.

ו. ומזה מובן, ש"חטאינו" (שבגללם הרי "גלינו מארצנו") היינו חטא כפול - חסרון (חטא מלשון חסרון⁴⁹) הן ברוחניות והן בגשמיות, ולכן גם החורבן והגלות (תוצאת החטא) כפולים - "לקו בכפליים", הן ברוחניות והן בגשמיות (בין באדם ובין בעולם³¹), בין בבני-ישראל - שנשלחו לגלות, ובין באלוקות כביכול - שהקב"ה נמצא  כביכול בגלות⁵⁰;

ועל-ידי זה שיש בבני-ישראל קיום המצוות, "מצוותיה כפולות", נעשה נחמה בכפליים - "נחמו נחמו עמי", נשמה בגוף, בגשמיות וברוחניות גם יחד, "נחמוה עליונים נחמוה תחתונים", עד להשלימות בזה - בבניין בית-המקדש הכפול, כנ"ל.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת ואתחנן, י"ג מנחם-אב ה'תש"נ.
 'התוועדויות' תש"נ כרך ד', עמ' 116-121 - תרגום מאידיש)

----------

1) ראה תוד"ה ראש - ר"ה לא,ב. טואו"ח סו"ס תכח. ועוד.

2) ישעיה מ,א.

3) ספ"א.

4) איכה א,ח.

5) ישעיה שם,ב.

6) איכה רמז תתריח.

7) ירמיה ד,כ.

8) איכה שם,ב.

9) ירמיה ב,יג.

10) ד"ה נחמו - בספר המאמרים אידיש עמ' 126.

11) רד"ה נחמו תרכ"ו (סה"מ תרכ"ו עמ' קצה). תער"ב (המשך תער"ב ח"א עמ' עז).

12) סוטה יא,א. וש"נ.

13) בשלמא הנחמה בכפליים - הוא מפני שמידה טובה מרובה כו', אבל מה שייך לקתה בכפליים כו', ומפני שלקתה בכפליים לכן ניחמה בכפליים (המשך תער"ב שם).

14) יל"ש ישעיה רמז תמד. פסיקתא דפ' נחמו.

15) יל"ש שם רמז תמג. פסיקתא שם.

16) וגם לפי פרש"י (ישעיה שם) שהכפל "נחמו נחמו" פירושו - "נחמו אתם נביאי נחמו את עמי" (היינו, שזהו הדיבור לנביאים שינחמו את ישראל) - "אינו מובן מהו עניין הדיבור לנביאים שינחמו והלא דיבור הנבואה זהו גופא הנחמה, וכשאומר לנביאים נחמו הרי המשמעות שיש איזה נחמה לבד דיבור הנבואה עצמה, וצ"ל מהו הנחמה הזאת" (המשך תער"ב שם. סה"מ אידיש שם). וראה לקמן הערה 50.

17) ובפרט שבאיכ"ר שם לא הוזכר עניין זה (דמצוותיה כפולות) כלל.

18) הכוונה בזה בפשטות היא, דכשם שהלקו בכפליים בא כתוצאה מחטא בכפליים, כמו"כ הנחמה בכפליים באה עי"ז שמקיים מצוות שכפולות הן. אבל צריך ביאור בזה שמלשון המדרש משמע, שהכפל דנחמה קשור בזה שמצוותיה כפולות, וגם - מהו הפירוש דמצוותיה כפולות, כדלקמן בפנים.

19) תרומה כה,ח.

20) ר"פ תרומה ובפרש"י.

21) פרש"י תרומה כה,ח.

22) ולא כמו שאר דברים גשמיים בעולם, דהגם שיש בהן חיות רוחנית - ה"ז לא בגלוי, ועכ"פ הרוחניות והגשמיות הם לא באותו גילוי, עד שבגלוי - הגשמיות והרוחניות הם כמו שני דברים נפרדים, משא"כ הביהמ"ק הוא בית אחד כפול מרוחניות וגשמיות בגלוי.

23) רמב"ם הל' ביהב"ח פ"ו הט"ז.

24) זבחים מו, ב. - במשנה. וש"נ.

25) ולפי הפירוש שהלקו (ונחמה) בכפליים קאי על בית ראשון ועל בית שני - ראה 'התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 123 הערה 62.

26) בשלח טו,יז.

27) זח"א כח,א.

28) רש"י ותוס' סוכה מא, סע"א.

29) ראה תניא פל"ו.

30) ראה תנחומא פקודי ג. תקו"ז תס"ט (ק, א). ועוד.

31) ראה סד"ה נחמו (בסה"מ אידיש) שהפירוש ב"מצוותיה כפולות" הוא - שכל מצווה יש לה פעולה כפולה: זיכוך האדם וזיכוך העולם. וכאן נתבאר, שזיכוך זה עצמו (באדם ובעולם) הוא באופן כפול, של הנשמה וגוף יחד (ולא כמו ב' עבודות נפרדות).

32) משנה וברייתא סוף קידושין.

33) אבות ספ"ו.

34) ולהעיר מב' דרגות וסוגים בעבודה - עובדי ה' בנשמתם, עובדי ה' בגופם (ראה המשך תרס"ו עמ' קנז ואילך. סה"מ תש"ח עמ' 210 ואילך).

35) תענית ב,א.

36) ואתחנן ו,ה.

37) ברכות נד,א.

38) ראה תניא פל"ז (נד, סע"א).

39) עירובין נד, רע"א.

40) שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס מח. ושם הובא זה גבי קריאת התורה ותפילה. ובכ"מ הובא מנהג זה גם גבי לימוד.

41) תהילים לה,י.

42) להעיר, שבהגוף, ג' עניינים בכלל: גידים, שבהם הדם הוא הנפש; למטה יותר - בשר שהוא רך; ולמטה יותר - עצמות שהם קשים שבהם מודגש יותר ה"גשמיות" שבהם. והחידוש דכל עצמותי תאמרנה, שהאמירה דתורה ותפילה פועלת גם בהעצמות.

43) שו"ע אדה"ז שם גבי תפילה, ולהעיר שבתניא שם הובא כתוב זה גבי תורה.

44) אבות פ"ד מי"ב.

45) חגיגה ה,ב.

46) ירושלמי ברכות פ"ב סה"ד. תוד"ה עיון - שבת קיח,ב.

47) ספרי תצא כד,יט.

48) רמב"ם הל' מתנות עניים פרק י'.

49) לקו"ת מטות פב,א. ובכ"מ.

50) ראה ד"ה נחמו בסה"מ אידיש שם. תרכ"ו והמשך תער"ב שם.

ובמ"א נתבאר (אוה"ת פרשתנו עמ' ב'ר ואילך. נ"ך עמ' א'רטו. ד"ה נחמו תרס"ט, עת"ר, תער"ב) שהכפל "נחמו נחמו" קאי על בחי' מקיף ופנימי והתחברות שניהם, עיי"ש. ובהמשך תער"ב שם מבר בזה דברי רש"י דלעיל הערה 16.