אבל וכאב בלי תקווה ואמונה, סופם עצב וייאוש. תקווה ואמונה שאינן מלוות תחושת אבל וצער על החורבן והגלות - אינן אמיתיות

שבת זו חלה בשיאם של ימי האבל על חורבן בית-המקדש. בעוד ימים אחדים יחול היום המר, שבו חרבו שני בתי-המקדש ובו החלה הגלות האיומה והנוראה. והנה, דווקא השבת הסמוכה לתשעה באב נקראת 'שבת חזון', שם המבטא דבר-מה נשגב, תקווה, עתיד מזהיר.

רבי לוי-יצחק מברדיצ'וב היה אומר, ששבת זו נקראת 'חזון' מלשון מחזה, שכן בשבת זו מראים לכל יהודי את חזון בית-המקדש השלישי. אמנם העיניים הגשמיות אינן רואות מחזה זה, אבל הנשמה האלוקית שבקרבנו רואה גם רואה.

ועם כל זאת, הסיבה הפשוטה שהשבת הזאת נקראת 'חזון' היא על שם הפטרת השבת, שמתחילה במילים "חזון ישעיהו בן-אמוץ". הפטרה זו מלאה דברי-מוסר קשים ביותר כלפי עם-ישראל, והנביא מזהיר את העם על הצפוי לו. דברים קשים כגידים.

צמיחת הגאולה ברגע החורבן

יש כאן שילוב מדהים של אבל ותקווה, של כאב הגלות והציפייה לגאולה. שתי התחושות הללו כרוכות יחדיו ואי-אפשר לזו בלא זו. אבל וכאב בלי תקווה ואמונה, סופם עצב וייאוש. תקווה ואמונה שאינן מלוות תחושת אבל וצער על החורבן והגלות - אינן אמיתיות. דווקא השילוב של אבל ותקווה, צער ואמונה - הוא היוצר את השלמות של התחושה היהודית האמיתית.

התורה קבעה לעם-ישראל מערכת שלמה של הלכות, שמטרתן להזין את שתי התחושות הללו. מצד אחד נקבעו הלכות שהן בגדר 'זכר לחורבן'. נקבעו צומות מיוחדים. הוגדרו שלושה שבועות שבהם כל העם היהודי שרוי באבל גובר והולך, שמגיע לשיאו בתשעה באב. ובמקביל אנו נדרשים לחכות לביאת המשיח ולגאולה "בכל יום שיבוא".

השילוב הזה בין הצער והתקווה בא לידי ביטוי מופלא באגדת חז"ל על היהודי שהיה חורש בפרתו בתשעה באב של שנת החורבן. געתה הפרה. עבר לידו ערבי אחד ואמר לו: "התר פרתך והתר מחרשתך, מפני שבית-מקדשם של היהודים חרב". בתוך כך געתה הפרה פעם שנייה. אמר הערבי: "יהודי, יהודי, אסור פרתך ואסור מחרשתך, שהרי נולד משיח, מושיעם של ישראל". באותו יום מר ונמהר, שבו חרב בית-מקדשנו וגלינו מארצנו, באותו יום עצמו החלה לצמוח הגאולה.

בעיצומו של ה'חזון'

מצד אחד התורה תובעת מהיהודי לחוש במלוא העוצמה את הכאב על הגלות והחורבן. לבל ימצא מנוח לנפשו. לבל ישלים עם המציאות הקיימת. שיזכור בכל רגע כי המצב הנוכחי הוא גלות, מצב של "בנים שגלו מעל שולחן אביהם". לבל ימלא פיו שחוק כל עוד בית-המקדש חרב ושועלים מהלכים בקודש-הקודשים.

ומצד שני, חלילה ליהודי מלשקוע בעצב. עליו להיות מלא תקווה, שהנה-הנה, עוד רגע קט, משיח-צדקנו מגיע. "לישועתך קיווינו כל היום" - אנו מחכים לו כל יום ובכל משך היום. מחכים, כי אנו יודעים שהגאולה צריכה לבוא עכשיו ממש. ולא סתם מחכים, אלא אנו כבר חשים את שמחת הגאולה הצפויה. אנו כבר נתונים בעיצומו של ה'חזון' על נפלאות הגאולה.

רגשות מעורבים אלה מפעמים בנו בימים האלה, ערב תשעה באב. האבל על חורבן הבית כבר מעורב בציפייה דרוכה לקראת הגאולה הממשמשת ובאה. עכשיו, אחרי שכבר עברנו את כל צרות הגלות, את כל הגזרות, ההשמדות והעינויים, מצפים אנו בכיליון-עיניים ליום הקרוב שבו נבין כי הסבל היה כדאי, ונאמר לקב"ה: "אודך ה' כי אנפת בי".

אחרי כל-כך הרבה סבל וייסורים, מחכה לנו הגאולה השלמה, שציפו לה מאות דורות של יהודים, הגאולה המובטחת לנו בדברי נביאינו הקדושים. רק לא להתייאש, להתחזק באמונה, לבקש מהקב"ה שיחישה עוד יותר, ולהתכונן לקראת היום הגדול, עוד לפני תשעה באב.